היום (רביעי) יחול ערב ט' באב, שבו מציינים את חורבן בית המקדש, כאשר רבים מהציבור הישראלי ישבו ויקראו את מגילת איכה. המחזאי הבמאי והסופר יהושע סובול, שיתף בשיחה עם ענת דוידוב וניסים משעל ברדיו 103fm על כוונתו לכתוב את 'מגילת ההתנגדות והחורבן' של מדינת ישראל, ובה פרשנות למצב הפוליטי הישראלי המורכב. 

"היצר הוא לצאת להפגין ברחובות, גם עכשיו, בגיל 75"
תערוכה חדשה חושפת לראשונה תמונות מביקוריו של בן גוריון בחו"ל
 
"במגילה כל אחד יכתוב את מה שהוא חושב על המצב", הסביר. "אני הולך לכתוב ש'פעולת חקיקה פראית שבה קבוצת קנאים כפתה את טירופה על עם ישראל גרמה לחורבן בית שני, באותם יח' דבר שהתלמוד הירושלמי מגדיר אותם כיום שבו גזרו יח' דבר, נורא מהיום שבו נעשה מעשה העגל'. אני מוסיף ואומר, 'פעולת חקיקה פראית דומה לה תגרום לחורבן הבית השלישי, אם העם לא יקום ויבלום ויבטל את מעלליה של החבורה הזאת מבעוד מועד'. אני חושב שהמחאה הזאת היא למעשה הערובה לכך שיש לנו סיכוי לצאת מהדמנציה שהממשלה הזאת כפתה על החברה". 

על השאלה האם הוא מופתע מעוצמות המחאה, השיב: "לא, אני לא מופתע, אני מעודד מאוד מהעובדה שאנשים שצעירים ממני ב־60 שנה, הם מובילים את כל המהלך הזה. אני הולך להפגנות האלה, השתתפתי בכולן, ואני בא לשם יותר כמי שבא להתעודד. אני רואה שזו בעיקר מחאה של הצעירים שהעתיד של המדינה הוא העתיד שלהם. אני כבר משקיף על המדינה ממרומי, עוד מעט 84 שנותיי. אני כבר לא נער. אבל אני רואה שהמחאה הזאת היא מחאה של צעירים, של הדור הצעיר בעיקר וזה דבר מעודד". 

"אני חושב שיש בעם שלנו שתי מגמות", אמר. "אחת, מגמה של חיוניות עצומה, והשנייה, מגמה אובדנית. פעמיים המגמות האובדניות הוליכו אותנו לחורבן. המגמה האובדנית שמשתלטת, היא משתלטת בצורה של קנאות לא הגיונית. זה בעצם מן מצב של דמנציה לאומית. דמנציה מסתיימת בדרך כלל במוות, היא מסתיימת בהרס ובאובדן ובהשמדה עצמית, ואני אומר שאנחנו בסכנה של השתלטות של דמנציה על הקיום הלאומי שלנו כאן בארץ". 

עוד הוסיף: "אני זוכר במלחמת לבנון אחרי סברה ושתילה, שהציבור הישראלי הזדעזע ממאורעות הטבח הנורא שקרה שם, אז הייתה הפגנה אדירה בכיכר שנקראה אז עדיין 'כיכר מלכי ישראל'. זו הייתה הפגנה אדירה והיא הייתה השיא של סדרת הפגנות שהתקיימו פעם בכיכר דיזינגוף, ופעם במקומות אחרים, בכיכר המוזיאון. זה היה משהו שהזכיר משהו, אבל זה לא נמשך 30 שבועות. פה אנחנו רואים בעצם תנועת התנגדות ומחאה שעוצמתה לדעתי נובעת מיצר הקיום הישראלי. היא לא נובעת מיצר אובדן ישראלי, אלא מתוך רצון להציל את המדינה. אנחנו רואים שערכים רבים מושמדים והולכים. מקלקלים הכול. קלקלו את היחסים עם ארה"ב, מקלקלים את האחדות של הצבא, את תחושת האחידות שכולנו היינו שותפים לה, שעל סף השירות הצבאי נגמרים הוויכוחים". 

על הטענה לפיה לשמאל אין מה לבוא בטענות לימין, שזכה באופן מובהק ב-64 מנדטים ויכול לממש ממשלה של ימין מלא מלא, הגיב: "ימין מלא מלא זה לא אומר ימין מטורף. זה לא אומר ימין הרסני. נכון, כל ממשלה מתקיימת הודות לרוב פרלמנטרי, במקרה הזה, זה פחות או יותר מייצג משהו כמו שני מיליון קולות, כששני מיליון קולות למה שנקרא היום האופוזיציה, אותם 56 חברי כנסת, ועוד שני מיליון ישראלים לא טרחו לבוא לקלפי. כלומר, הממשלה הזאת מייצגת שליש מציבור בעלי זכות הבחירה". 

"הבעיה היא לא זה שהממשלה אכן נשענת על 64 ח"כים, השאלה, מה היא עושה. אם הממשלה מוליכה פתאום להרס הרשות השופטת ומפרה את כל המאזן של האיזונים ובלמים שעליהם מתקיימת כל דמוקרטיה, והיא לוקחת לעצמה בעצם סמכויות דיקטטוריות, באותו רגע בעצם הופר ההסכם, הופרה האמנה החברתית שעליה מתקיימת החברה הישראלית. זאת הפרה של האמנה החברתית. אנחנו חיינו שנים עם איזונים ובלמים, ועמדו ראשי ממשלה למשפט, ידעו להתפטר בזמן, לא להעמיס עלינו מצב של ראש ממשלה נאשם בשלושה תיקים חמורים מדי שממשיך לנהל את העניינים".

"בית המשפט העליון שאפשר לנתניהו להמשיך בתפקידו, אני לא יודע עד כמה היום השופטים לא מבינים שגם הם שגו, גם שופטים עשויים לשגות. עכשיו, כשנוטלים את עילת הסבירות, נוטלים בכלל את ההיגיון מהמשפט".