לרגל בכורת יצירתו "טווח קצר", העוסקת באובדן זיכרון כמו בדמנציה ואלצהיימר, בפסטיבל ישראל, סיפר היוצר המסקרן סמיון אלכסנדרובסקי על הקשר האישי שלו ליצירה, העלייה וההשתקעות בארץ לאחר שעזב את רוסיה והעבודה על המופע החדש.
עם ריבלין, ליברמן ואברי גלעד: פסטיבל מספרי סיפורים חוזר בפעם ה-30
יהושע סובול תוקף: "אנחנו בסכנת השתלטות של דמנציה על הקיום הלאומי שלנו"
בימת המופע מעוצבת ומרוהטת כמו דירת מגורים, מורכבת מפריטים שנאספו באחרונה מבתים בירושלים שפונו מתכולתם לאחר מות דייריהם. "הגענו למספר דירות לפני הפינוי ואספנו רהיטים, מסמכים, תמונות וספרים המספרים על חיי האנשים שגרו בבית הזה", אומר סמיון אלקסנדרובסקי.
גם חפצים שמצא בקרנות רחוב נאספו, כמו קופסת שיקופיות שנמצאה בתוך ערימת חפצים שהושלכו לרחוב. בשלב הבא נעשתה פניה מטעם פסטיבל ישראל אל אמנים ישראלים שהוריהם עודם בחיים, בבקשה להקליט שיחה עם האבות שלהם, כשכולם קוראים את אותו הטקסט ממש. "אופן קריאת הטקסט משקפת בכל הקראה את מערכת היחסים בין הבן/בת להורה". בין המשתתפים בקולם רוני ואלי גורנשטיין, יעל ופיני גרשון, נעמי ומנשה נוי, אמיר וסיני פתר, יוסי ורננה רז ואחרים.
"טווח קצר" יועלה באולם הנרי קראון בתיאטרון ירושלים הכולל 600 מקומות ואולם בכל מופע ישתתפו 50 אנשים בלבד. אלה יעלו לסירוגין לבמה המעוצבת כדירת מגורים, ויוזמנו לעבור בין החדרים, לפתוח מגירות, להתבונן בבולים עם זכוכית מגדלת, להתוודע לפינת האיפור של האם בחדר השינה, גם להאזין להקלטת הטקסט, כשעל כל אחת מהאוזניות בחדרים השונים, מצוינים שמות הקוראים והוריהם.
בשלב הבא במופע, ייכנסו ששה סבלים (סטודנטים מהתיאטרון החזותי בירושלים) ויפנו מהבמה פריט אחר פריט, כולל את האוזניות בהן מוקלטים הזיכרונות. כשלבסוף נותר על הבמה רק שולחן מתוכו בוקע עץ שרוף כעדות סמלית. ומרימים לחיים.
"הכל נלקח ומפונה מהבמה. מסר לחיים שנעלמו כולל הזיכרון", אומר היוצר. "החיים האלה הם לא באמת מה שאנחנו מתכננים. אמא נפטרה מוקדם מדי. ואבא הולך ומאבד את הזיכרון. העבודה "טווח קצר" עוסקת בדיוק בזה: בשבריריות של הכול, בזמן שלא עוצר לרגע, באי-היכולת שלנו לדעת דברים בוודאות. כשכל אחד מהקהל הופך להיות חלק מהסיפור המתהווה – ומוצא את עצמו בבית ההורים על הבמה, שאולי מזכיר לו את בית הוריו ואת השיחות עם אביו הדועך.
"כשאנשים ייצאו בסיומו של המופע, אני מאמין שהם ירצו להתקשר להוריהם", אומר אלכסנדרובסקי.
"טווח קצר" יועלה בפסטיבל ישראל בימים חמישי ושישי ב-3-4 באוגוסט, כשבכל יום יתקיימו שלוש הצגות.
"הרעיון למופע", מספר סמיון, "נולד מחשיפה שלי לאלבום תמונות של פיליפ טולדנו, אמן איטלקי המתעד את הסיפור על אביו המזדקן שסבל מאובדן זיכרון לטווח קצר, איתו שהה הבן בימיו האחרונים. מתחת לכל תמונה מופיע כיתוב המפרט את השיחות שהם ניהלו, כשהאב חוזר ושואל את הבן 'איפה אמא? למה היא לא באה?' ושוכח את העובדה שהיא כבר מתה".
לאלכסנדרובסקי קשר אישי לנושא. סבתו, שאיתה ועם אמו עלה לארץ כשהיה בן שמונה, חלתה באלצהיימר. בשלב מסוים כבר לא זיהתה את סמיון ולא את אמו, בתה. בהמשך שכחה את השפה הרוסית וחזרה לדבר ביידיש, שפת ילדותה.
סמיון אלכסנדרובסקי, 40, הוא קול טרי ומקורי בתיאטרון העכשווי. כאמור כשהיה בן שמונה עלה מרוסיה לישראל. שנים אחר כך עבר עם אמו לתל אביב והסבתא נשארה בבאר שבע. ב-2002 נסע ללמוד תיאטרון בסנט פטרסבורג ונשאר. בהמשך, הקים תיאטרון פרטי והופיע איתו בפסטיבלים ברחבי אירופה וגם בסן פרנסיסקו שבארה"ב, וזכה בפרסים כולל הפרס הלאומי הרוסי לבימוי.
בפברואר 2022 עם הפלישה הרוסית לאוקראינה, החופש של אמנים ויוצרים, אך לא רק, בארצו של פוטין ניצב בפני סכנה ממשית. אלכסנדרובסקי מספר על שתי קולגות, במאית ומחזאית, שעצורות מזה 70 יום בעוון "הצדקת טרור" כלשון החוק הרוסי, בשל התנגדותן למלחמה, ועדיין לא ידוע מתי יתקיים משפטן.
הרגשת מאוים?
"כמובן. פחדתי להיות שבוי של סיטואציה שאני לא שולט בה. התנגדתי למלחמה באוקראינה בצורה שיכולתי. כמו עוד חברים חתמתי על מכתבי התנגדות למלחמה. לצערי, רוב החותמים המתנגדים עזבו את רוסיה או פוטרו ממקומות העבודה בתיאטראות, והניסיונות שלהם להתקבל למוסדות תרבות אחרים מסוכלים פעם אחר פעם על ידי השלטונות. ישנם שמנסים להתקיים במצב הזה כי הם לא יכולים לעזוב את רוסיה בגלל ההורים והמשפחה או מסיבות אחרות. מרבית החברים שלי בפייסבוק מצאו עצמם מהגרים בכפיה מרוסיה והפכו לפליטים פוליטיים".
במאי 2022 נחת אלכסנדרובסקי בישראל עם אשתו ושתי בנותיהם, בנות 8 ו-4. והמשפחה מתגוררת בראשון לציון. "העובדה שאני אזרח ישראלי עשתה את התהליך פשוט יותר מבחינתי. אם כי נאלצתי לעבור בארץ תהליך משפיל של זיהוי אבהות. לא הייתי מודע לעובדה שהיה עלי לרשום את בנותיי בקונסוליה הישראלית ברוסיה".
בשנה וחצי מאז הוא חזר לישראל, פעילותו האמנותית של היוצר צוברת תאוצה. לבד מ"טווח קצר" בפסטיבל ישראל, הוא יצר הצגה שיתופית לפסטיבל יפו "האדם שמולכם" .
בימים אלה הוא מתכונן לקראת העלאת הצגה תיעודית חדשה לפסטיבל עכו "ריקודי סלואו במסיבות בית הספר". לאחרונה גם התקבל לתוכנית של קרן מנדל "מנהיגות בתרבות היהודית" אליה יצטרף בחודש הבא.
אתה אופטימי?
"אחד החששות הגדולים היה שלא אמצא בישראל זירה לפעילות האמנותית מקצועית שלי. לא יכולתי לחשוב על החלפת מקצוע ועבודה כשכיר. לשמחתי גיליתי שאני יכול לתרום מהניסיון שלי למתרחש בארץ בתחום התיאטרון ומבחינה זאת אני אופטימי. לגבי המצב המשתנה בארץ, הלא כבר ראיתי פעם אחת איך החיים הנורמליים מתמוטטים מול עיני. זה קורה בהדרגה, אנשים מוותרים על משהו קטן ועל עוד משהו קטן, עד שמתרגלים. לכן כל עוד יש הפגנות ומבקרים את השלטון, ועדיין יש בישראל עיתונות חופשית, יש סיכוי. המסר שלי הוא שאסור לוותר".