מטילדה, ילדה גאונה ומיוחדת שגדלה במשפחה נוראית שלא רואה אותה ובמסגרת חינוכית דכאנית, אך מוצאת בתוכה כוחות אדירים לשנות גורלה ואת גורל הסובבים אותה, היא גיבורת המחזמר התוסס הנושא את שמה, שהגיע בימים האחרונים מלונדון למשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. מקור המחזמר בספר שעובד לסרט. הצלחתו האדירה בקופות בעולם תואמת את חיבת המבקרים אליו והוא גרף כמות שיא של פרסים ביניהם למחזמר, לבימוי, למשחק, למוזיקה ולריקוד.
המופע סוחף, מרגש ומושקע, עתיר אפקטים ויזואליים מבריקים ותכנון הנדסי שלא מפסיק להפתיע. התפאורה מעניינת ומאוד דינמית, המקצועיות והמסירות לחוויה הוויזואלית ניכרות החל מהביגוד המשעשע הבונה דמויות סטראוטיפיות מוקצנות, הקריצה ליצירות קולנועיות וסרטים מצוירים מוכרים ואהובים, דרך האיפור והשיער ההומוריסטים ועד התאורה הקצבית. הבימוי, הכוראוגרפיה המפתיעה והביצוע המלוטש הותירו את הקהל פעור פה רוב המופע ובלתי אפשרי היה שלא לפלוט עוד "וואו!" כל חילוף סצנה.
המופע מציג לנו מציאות קשוחה אך עטופה בהמון הומור ואסתטיקה, בה המבוגרים חיים על פי חוקים שאינם תומכים בערכיהם וצרכיהם הרגשיים של הילדים. המבוגרים, שהולבשו בגרוטסקיות צבעונית וצעקנית, פועלים באלימות ותככנות. הם נבערים, שלא מבחינים בין טוב לרע. לעומתם הילדים, שגם החליפות האפורות - תלבושתם האחידה בבית הספר המוצג ככלא - לא מצליחות לבטל את הייחודיות האותנטית שבהם. הילדים משמיעים את קולם באומץ על אף היותם "נתינים" במערכת מסוכנת המדכאת רצון חופשי וחשיבה עצמאית שמטרתה היא להפוך אותם ליצורים ריקניים, נטולי אופי וערכים, שלא הולכים עם הלב.
בתוך כל זאת קיימת דמות ביניים אחת, טובת לב אך מנוצלת, מורתה המסורה של מטילדה. המורה מאמינה ותומכת במטילדה ועם התפתחות העלילה נושעת אף היא, הודות לכוחותיה המיוחדים של הילדה האמיצה - שאף חושפת פשע מתועב, ומשנה את חייה של מורתה לבלי הכר.
רואלד דאל, הסופר של "מטילדה" ועוד מספר ספרי ילדים מבריקים שהצליחו בעולם, גדל כילד אומלל בפנימייה מנוכרת באנגליה ובבתי ספר ספוגים באלימות. סיטואציות רבות מילדותו, טרגיות ושובבות כאחד, הפכו לסצנות בספריו, המתארים לרוב מבוגרים הפוגעים בילדים ועלילות אפלות משונות.
בבגרותו הקדיש דאל המון ממרצו למען ילדים במישורים שונים מעבר לכתיבה, והקים את "קרן דאל" לטיפול ותמיכה בילדים חולים, מוזיאון ילדים עם דמויות מספריו ומילון של 500 מילים שהמציא ושהילדים הבינו בקלות וחיבבו.
יצירותיו מציעות הסתכלות מלאת אמון ופליאה על ילדים כעל יצורים בעלי מצפן מוסרי טהור ואינטואיטיבי, כזה שלא ניתן ללמד בשום כיתה או מערכת. היא מצידה רק עלולה להרוס את היופי הפנימי הטבוע בהם. הדיכוטומיה או היריבות בין הילדים והמבוגרים בסיפור מעניקה לנו מתנה בדמות אזכור מרומז למאבק הפנימי המתחולל בתוכנו כאשר אנו נאלצים לעיתים לבצע בחירות או החלטות "של גדולים": איזו קבוצה אנו מעודדים מהשתיים? התומכת והחומלת או ההישגית והדורסנית? והאם נלך לפי החוקים או לפי צו מצפוננו? לדאל די ברורה התשובה. ולנו?