התחושה הראשונה שאפפה אותי בכניסה לתערוכתו החדשה של עמוס גיתאי, “כיפור, רקוויאם למלחמה”, במוזיאון תל אביב הייתה הפתעה מוחלטת: למעט קווים כלליים של עיסוק התערוכה במלחמת יום הכיפורים, שבימים אלה מציינים 50 שנה לתחילתה, לא ידעתי למה אני נכנס.
הסצנה הראשונה, ממש בכניסה, הייתה רחוב שגרתי וריק מאדם, כשלפתע עובר אורח רץ בהיסטריה לכיווני כמו מתנגש במסך, ג’יפ צבאי עמוס חיילים עובר ואני, כצופה, מרגיש עצמי נשאב לתוך הסיטואציה המפתיעה. בחדר הבא, עם רעש מסוקים, תותחים וירי, נראות על ארבעה מסכי ענק סצנות שונות מתוך סרטו של גיתאי “כיפור”, שמתארות מסוק פגוע, חייל הרוג וחיילים פצועים המנסים לחלץ את חבריהם ולהציל עצמם מהתופת.
חלוקת הסצנות למסכי ענק בחדר שבו מצבות חללים, הפכה את הסצנה למוחשית מאוד לצופה, בייחוד כשכל מסך מראה סצנה אחרת המתרחשת במקביל, מה שמוסיף לעוצמת החוויה. בחדר אחר מוצגים ראיונות של גיתאי וחבריו לאותה סצנה שהתרחשה במציאות במלחמה ההיא, משחזרים מה שקרה ומבכים מות חברם, סגן גדי קליין ז”ל שנהרג מפגיעת טיל במסוק שבו טסו.
לצד קטעי עיתון מקוריים מהמלחמה מוכתמים בצבע אדום, נראים על מסך סרטונים שצילם גיתאי בזמן אמת במלחמה במצלמת הסופר־8 שקיבל במתנה מאמו, והופכים את החוויה המטלטלת, המחכימה והמחנכת בתערוכה – לסימולציה אותנטית ומצמררת.
הופתעתי לראות כי מרבית המבקרים בתערוכה שנכחו לצדי היו צעירים, בשנות ה־20 וה־30 לחייהם, שיכלו לקרוא בפירוט בתערוכה על נוכחות המלחמה בחייו וביצירתו של גיתאי.
בעוד החוויה הזו טרייה במוחי, הרמתי טלפון לגיתאי, שנמצא בלו”ז צפוף של עבודה על סרט חדש ותערוכות בינלאומיות, והרגשתי מיד בנימת קולו את החשיבות של התערוכה הזו עבורו באופן אישי, אולי אפילו יותר משאר תערוכותיו, שכן המלחמה הזו לא רק שינתה את החברה הישראלית אלא שינתה גם את חייו ואת תפיסתו.
“התערוכה הזו היא פרי דיאלוג שאני מקיים בחמש השנים האחרונות עם מירה לפידות, האוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב, וכמו כל פרויקט, הוא הגיע למיצוי שלו בחודשים האחרונים כשנכנסנו לעבודה על התערוכה”, אומר גיתאי. “אני חייב לומר שזה היה תהליך מאוד מדויק ומרגש ואני מאוד שמח על העבודה המשותפת. בסך הכל זו פעולה מסובכת כי הייתי צריך לחזור ולחפור בזיכרונות האירוע הזה".
"זו לא פעם ראשונה שאני עושה את זה, אבל זו פעם ראשונה שזה מגיע לתערוכה בקנה מידה כזה. ובאמת, בחדר שבו יש את המעטפת עם הצילומים מהסרט ‘כיפור’ יש גם שמונה אלמנטים פיסוליים ניצבים בחלל – ספק קירות, ספק מצבות, מיטות סתורות או הריסות – ועליהם מוקרנים קטעים מסרטים אחרים שלי, שנערכו מחדש בחלל ובזמן. זה דרש דיוק רב וזיכרון לפרטי פרטים. חשוב לי לציין כי התערוכה התאפשרה הודות לתמיכתה הנדיבה של גלריה תדאוש רופאק, לונדון־פריז־זלצבורג־סאול”.
“חששתי שאיהרג”
גיתאי (72), מאנשי הקולנוע הישראלים הידועים והמצליחים בעולם, שב־50 שנות קריירה יצר יותר מ־90 סרטים, יצירות תיאטרון, מיצגים ותערוכות בינלאומיות שזיכו אותו בפרסים יוקרתיים, נולד וגדל בחיפה, ועם סיום לימודיו בבית הספר הריאלי למד אדריכלות לתואר ראשון בטכניון. עם פרוץ המלחמה, גיתאי, ששירת במילואים כלוחם בסיירת אגוז, נאלץ לקטוע את לימודיו ולהתגייס למילואים. הוא אסף את עוזי קנטוני, חברו ליחידת אגוז, ויחד נסעו צפונה לרמת הגולן לחפש את המלחמה. משלא הצליחו לחבור ליחידתם, הצטרפו מיוזמתם לצוות חילוץ מוטס – טייס, טייס משנה, רופא וארבעה אנשי צוות. במשך חמישה ימים רצופים טסו לחלץ פצועים מהקרבות ברמה. הלוך ושוב נשאו את האלונקה אל המסוק ואל בית החולים.
“יום הכיפורים הוא יום שאני אוהב במיוחד בארץ כי יש בו שקט”, מציין גיתאי, “זו תופעה נדירה באופן עולמי שפתאום נופל פילטר על העיר ואני חושב שזה מקסים. ב־6 באוקטובר 1973 בשעה 2 בצהריים השקט הזה פתאום הופרע בצורה אלימה והלכנו למלחמה. אפילו לא ביררנו מה אנחנו עושים, אלא הרגשנו שזה משהו גדול מאיתנו. הייתה תחושה שאנחנו לא מוגנים. שיש אירוע גדול ואנחנו בלוחמה על הקיומיות שלנו. הייתה לי תחושה שלא רק שתהיה מלחמה אלא גם שאני איהרג בה. חבר שלי עוזי חשב ההפך, אבל חשבתי שיש סיכוי סביר שניהרג”.
ב־11 באוקטובר, יום הולדתו ה־23 של גיתאי, נשלח הצוות שלו לחלץ טייס שמטוסו נפגע והוא נטש אותו בשטח סוריה. במהלך הטיסה פגע טיל סורי במסוק שלהם מסוג בל 205. טייס המשנה, סרן גדי קליין נהרג במקום והטייס הראשי אבנר הכהן הצליח להנחית את המסוק בשטח ישראל.
“היינו שבעה”, הוא משחזר. “עזבנו את בסיס רמת דוד בשעות הבוקר של 11 באוקטובר. אבנר הכהן, גדי קליין, נדב גוטליב, ד”ר זאב קליין, צחי צוריאל, עוזי קנטוני ואני. מתוך שבעה רק שישה חזרו. גדי לא. ד”ר זאב קליין נפטר זמן קצר לאחר מכן. כל השאר עדיין נושאים איתם פצעים בגוף ובנפש".
"אמרתי לעצמי שחקירה מחודשת של האירוע שקרה לפני 50 שנה, עשויה ללמד אותי משהו שאני עדיין לא יודע ואולי לגרד שוב פצעים ישנים. ביקור חוזר יאפשר התבוננות אחרת. אני יכול לראות שוב שהמצלמה שימשה מעין מגן או מחסה. המצלמה רשמה את ההיסטוריה של הזמן ההוא. המצלמה עזרה לי מאוד מבחינה נפשית, כי היא שימשה לי כחיץ, כסוג של הגנה. הפעולה הקולנועית שהייתי צריך לעשות הגנה עליי”.
מה זכור לך מגדי קליין?
“במלחמה אין זמן לדיאלוגים עמוקים כמו שמראים לפעמים בסרטים בצורה שקרית, אלא יש בלגן, רעש ותחושת סירחון והדיאלוגים הם אופרטיביים. שיחות הנפש היחידות הן בלילה, אבל לא בזמן הפעולה עצמה. אותו דבר היה עם גדי. הוא היה צעיר מקסים עם חיוך שובה לב שהיה מסור לכל החילוצים הכי מסובכים שעשינו, כולל חילוצים של טייסים מתוך הים או תחת אש בעמק הבכא. הוא היה מקסים ואמיץ. בכלל, היינו קבוצה מגובשת ונשארנו קבוצה כזו עד היום”.
עד כמה הטראומה הזו ליוותה אותך?
“האירוע עצמו ארך כמה דקות, אבל הן היו מאוד דרמטיות. בסופו של דבר התרסקנו בשטח ישראל. כמובן שזה היה אירוע מזעזע ומטלטל. אחד הדברים המטלטלים הוא עצם הלקוניות של הפעולה הזו: אתה כמה דקות תחת אש ואחר כך, בבית החולים, אתה במקום שאנשים מחייכים אליך ומגישים לך קפה, ואז שוב אתה נכנס לאש. זה לא מצב קבוע שבו אתה נכנס לשדה הקרב וכל הזמן מצוי תחת אש. עצם הפעולה הזו בוקע את האפשרות לנסח התנהגות".
"כשהמסוק שלנו נפגע אני הייתי רגוע כי חששתי שאיהרג והרגשתי שהנה הדבר קורה. הייתי ערוך נפשית לכך, למרות שהאירוע היה דרמטי. נכנסתי לתוך המסוק שהיינו בתוכו, הסורים המשיכו לירות את הנ”ט שלהם בצורה מסיבית. מיד אחרי שנפגענו חיל האוויר לא רצה להזניק עוד מסוק כדי לחלץ אותנו מתוך סוריה ואבנר הכהן, הטייס הראשי שלנו, המשיך להטיס את המסוק. אגב, אבנר ואני היינו יחד בקורס טיס חמש שנים קודם לכן, ורצה הגורל ונפגשנו במלחמה כשהוא טייס ראשי”.
“רציתי לשכוח”
המלחמה שינתה את מסלול חייו של גיתאי, גרמה לו לנטוש את הארכיטקטורה והובילה אותו אל הקולנוע. בעשורים שחלפו היה גיתאי ליוצר פורה עם פילמוגרפיה אדירה הכוללת עשרות סרטים דוקומנטריים, עלילתיים וניסיוניים שזכו להכרה בינלאומית. למרות זאת, את הפצעים ממלחמת יום הכיפורים לא העז לפתוח עד 1994 כשיצר את הסרט התיעודי “זיכרונות מלחמה” שנולד מתוך אותם אירועים, וביתר שאת בשנת 2000, אז הוציא את סרטו הידוע “כיפור”, המבוסס על חוויותיו מהמלחמה. הסרט ייצג את ישראל בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן וזיכה אותו בפרס ע"ש פרנסואה שאלה ובפרס אופיר על הפסקול הטוב ביותר.
“אחרי המלחמה רציתי לשכוח את מה שקרה, לא רציתי לדבר על זה ואפילו חברים מאוד קרובים אליי לא ידעו שהייתי ‘גיבור מלחמה’, וגם לא עניין אותי שהם ידעו”, הוא מספר. “אפילו שאלתי את עצמי למה דווקא אני, אדם שמתבונן על דברים ממרחק, הלכתי והצטרפתי לצוות של חילוץ וחילצנו טנקיסטים שנשרפו בטנקים. אני לא יודע מה ‘נפל’ לי בראש. אני חושב שהייתה בתקופה ההיא תחושת איום אמיתית שלא הייתה במלחמת ששת הימים או במלחמת לבנון".
"כשמשווים היום בין התחושות במלחמת יום הכיפורים למצב במדינה היום – זו אותה תחושה אותנטית של איום ותחושה שאנחנו חשופים ושאף אחד לא שומר עלינו, שהפוליטיקאים עסוקים בחשבונות ובאינטרסים אישיים ומבחינה אותנטית ותחושתית זה מה שמוציא אנשים במשך חודשים שבוע אחר שבוע בכמויות גדולות להפגנות ולכן זה אירוע חסר תקדים. זו אותה תחושה שלקחה סטודנט צעיר לארכיטקטורה בן 22 והובילה אותו לתופת של המלחמה”.
מה בסופו של דבר החזיר אותך אחרי 27 שנים לעסוק במלחמה בסרטך ”כיפור”?
“פשוט החלטתי לעשות את הסרט הזה. בשנת 1999, כשהבינו שיש סיכוי שיהיה שלום במזרח התיכון, הרגשתי שהגיע הזמן לדבר על המלחמה ואז יצרתי את הסרט. עכשיו, במלאת 50 שנה למלחמה, וכיוון שמציינים חגים ומועדים, הרגשתי שזה הזמן גם לתערוכה הזו, להראות לאנשים בצורה אותנטית מה זו מלחמה. לנסות לקלקל את התיאבון לאלו שרוצים לעשות עוד מלחמה".
"הסרט לא פונה לנרטיב הקיטשי כמו רבים אלא ברמה מסוימת הוא לקוני, הוא מתאר לך מה זה מצב מלחמה. הוא לא מתעסק בלבנות דרמות ורומנים וסיפורים כאלה וזו העוצמה של הסרט וזו גם העוצמה של התערוכה. יש רמה מסוימת של אמת בדימויים שבתערוכה. מלחמת יום הכיפורים היא המלחמה שנשארה הכי הרבה בזיכרון הקולקטיבי”.
רבים מסרטיך עוסקים במציאות הפוליטית בישראל, המלחמה דחפה אותך לעסוק בזה?
“תראה, היו לי גם דעות פוליטיות לפני שהלכתי למלחמה אבל המלחמה חידדה את זה וגם המציאות. המצבים שבתוכם אנחנו נמצאים הכי מחזקים דעות. ישראל היא לא מקום שאתה יכול להישאר ניטרלי לגביו, אלא היא מקום תובעני שדורש ממך לנתח את הדעות שלך בכל יום. ישראל היא מצד אחד מקום מרגש ומצד שני מקום תובעני מאוד, ועשיתי לא מעט סרטים כסוג של דיאלוג שלי עם המקום הזה”.
המצב הנוכחי במדינה נותן לך רעיון לסרט? לאורך השיחה השווית לא פעם את מלחמת יום הכיפורים למצב כיום.
“אני אגיד לך, המצב כיום כל כך עוצמתי והמתח והדריכות שאנחנו נמצאים בהם כל כך חזקים, שכרגע הם מוחקים כל פעולה אחרת. קולנוע זה דבר שדורש פרספקטיבה. אי אפשר לעשות את זה במצב מתוח כזה, אז כרגע אתה הולך בין ההמונים או קורא טקסטים שאנשים כותבים על זה אבל זה צריך עוד לחלחל בשביל להפוך לסרט. אני עושה סרטים כל הזמן על המצב הקיים, זה דיאלוג תמידי”.
מה דעתך על המצב כיום?
“אני חושב שצריכים לתת פייט ולקוות שנצליח לעורר חשיבה פתוחה ולשמור על מרכיבים של דיאלוג שמכבד את האחר. מהבחינה הזו, להתעוררות של סקטורים שונים באוכלוסייה שהיו א־פוליטיים והם הופכים למוטרדים מהעניין יש פוטנציאל. אני חושב שצריך לתת את הפייט כדי שישראל תהיה מדינה פתוחה, תקיים דיאלוג, תציל את האחר ותכבד אנשים אחרים”.
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“נוסף לתערוכה הזו אני מכין תערוכה שתוצג במוזיאון ריינה סופיה במדריד ותיפתח ב־27 באוקטובר, אני מציג ב־3 בנובמבר תערוכה נוספת בניו יורק, וגם אני מסיים את העבודה על הסרט החדש שלי בעקבות הטקסט של המחזאי הרומני־צרפתי אז’ן יונסקו על קרנפים העוסק בקונפורמיות”.
התערוכה “כיפור, רקוויאם למלחמה" (אוצרת: מירה לפידות) תוצג עד ה־13 בינואר 2024. ב־11 באוקטובר בשעה 18:00, יום הולדתו ה־73 של גיתאי ו־50 שנה לפציעתו, יקיים גיתאי במוזיאון תל אביב מפגש־שיח מיוחד על התערוכה וסיפורו האישי
