השחקן ישראל (סשה) דמידוב, המשתתף בהצגה החדשה “ריצ'רד השלישי" בתיאטרון גשר, מספר על אהבתו לשייקספיר, חוזר לתחילת הדרך במוסקבה, כשנאלץ לזייף את גילו כדי להתקבל ללימודי תיאטרון, ומדבר על החזרה לבמות במהלך המלחמה לקול האזעקות, על השינוי שחל בו מאז ה־7 באוקטובר ועל המשמעות החדשה שמקבלים המחזות שבהם הוא משחק מאז.
"המנצחים": סרט יוצא דופן בנוף העכשווי של התעשייה המקומית
כדי להביע הזדהות: ותיקי ‘מבט לחדשות׳ הגיעו לכיכר החטופים
סשה דמידוב: "עלי להרעיל את הבן שלי. מזל שכשחקנים אנו יודעים להפריד"
ה־7 באוקטובר תפס את השחקן ישראל (סשה) דמידוב במהלך סעודת סיום כנס קבלה בינלאומי, כשהחלו האזעקות והדיווחים על מה שקורה בדרום. “אני מרגיש את המלחמה הזו על בשרי והיא בוורידים שלי", אומר דמידוב. “זה מצב מאוד לא פשוט, ואני מקווה שנחזיר את כל החטופים שנמצאים בעזה במצבים שאני אפילו לא רוצה לדמיין, ושהחיילים שלנו יחזרו חזקים ובריאים. אני מאוד דואג לגבי מה יהיה בעם שלנו, איך נמשיך הלאה, ואני מקווה שהנשמה והחוכמה של העם ידברו".
מה עשית במשך החודשים שחלפו מאז פרוץ המלחמה?
"כשהתאפשר, העלינו בזמן המלחמה בתיאטרון גשר את המחזה 'סיראנו דה ברז’ראק', ומדי פעם כשהיו אזעקות ירדנו למטה מאולם התיאטרון למקלט. גם במחזה יש קטע עם מלחמה כשהגיבור נופל. זה היה מאוד אותנטי".
ב־2 באוקטובר ראיינתי את דמידוב לרגל עליית הצגה חדשה בתיאטרון גשר בכיכובו – "ריצ’רד השלישי", מחזהו הנודע של ויליאם שייקספיר, שהועלה בישראל מספר פעמים החל משנות ה־60. עליית ההצגה נדחתה כמובן בשל המלחמה, אך בחודש שעבר עלתה בתיאטרון גשר הגרסה החדשה בבימויו של איתי טיראן, שב־2012 גילם בעצמו את התפקיד בקאמרי. בהצגה מככבים יבגניה דודינה (בתפקיד ריצ’רד), דמידוב (בתפקיד קלרנס, אחיו של ריצ’רד), דורון תבורי (בתפקיד המלך אדוארד) ועוד.
"שייקספיר הוא עולם שלם ומושלם ואני עד עכשיו בהלם איך נולד אדם כזה שהיה יכול לכתוב כאלה דברים, גם מצד האמנות, גם מצד ההיסטוריה וגם מצד הפילוסופיה והפסיכולוגיה", אומר דמידוב. “הוא היה מדען של נשמת האדם וזה כל כך חזק ואני אוהב את שייקספיר יותר מאת כל המחזאים האחרים. המחזות של שייקספיר הם הפסגה והוא המחזאי הכי גדול בעולם".
במחזה מגלם דמידוב את קלרנס, אחיהם האמצעי של אדוארד וריצ’רד. "קלרנס הוא מעין דון ז’ואן, נולד במשפחת מלוכה ויחד עם זאת הוא היה חייל חזק במלחמות האחים שהיו ועשה המון דברים למען אדוארד", מספר דמידוב. “הוא אפילו חרג מגבולות החוק למען אחיו אדוארד ש’גמל’ לו בכך ששלח אותו לכלא. בסופו של דבר מי שרצח אותו היה אחיו הקטן ריצ’רד, שרצה לפלס את דרכו למלוכה. חשוב לציין שאיתי טיראן, אמן־במאי־שחקן מאוד מיוחד ומוכשר, לקח את המחזה לכיוון חדש ומגלה דברים שלא גילו לפניו. כך, בסצינה שבה הורגים אותי, נותנים לי לראות מי בסופו של דבר הורג אותי וזה משהו יוצא דופן".
איך הייתה ההרגשה לחזור לשחק אחרי תקופה שבה ענף התרבות היה סגור בשל המלחמה?
"אני אדם אחר לגמרי בעקבות המלחמה הזאת. בימים אלו אנחנו מציגים גם את המחזה ‘כפר’ שבסיומו האח של יוסי נופל בקרב, ואני לא נותן לו לעזוב. כמובן שהיום זה מקבל משמעות אחרת. הכל עטוף בענן הזה ובמחשבות האלה של מה קורה איתנו".
המחזה, שעוסק בימי ריצ’רד השלישי, נוגע גם בערבוב שיש בין הפוליטי לאישי. עד כמה הוא רלוונטי לדעתך לימינו ואילו נקודות ממשק אתה רואה בינו ובין החברה הישראלית של ימינו?
"להצגה יש רבדים רבים. יש לי חברים מברית המועצות שראו את ההצגה ורואים בה את רוסיה של היום. יש מי שרואים בה את משפחות הפשע של ימינו. המחזה עוסק באנשים רגילים, נורמליים, לא רעים ולא כל כך טובים, שבעת זקנה שואלים את עצמם שאלות, גילויים שמגלים לפני המוות והשאלה המרכזית - לשם מה הכל קרה?".
"בכל אדם יש הכל"
עבור דמידוב מדובר בסגירת מעגל, שכן הפעם הראשונה שבה שיחק במחזה של שייקספיר הייתה כסטודנט במגמת תיאטרון באוניברסיטה במוסקבה. “גילמתי שם ליצן מהמחזה ‘כבקשתכם’, ומה ששמתי לב אליו הוא שכשאתה קורא טקסט של שייקספיר אתה בהתפעלות ומרגיש איך אפשר לבצע זאת, אבל אחרי זמן מה פתאום הדיבור ניתק מפיך, באופן בלתי נשלט", הוא מספר. “זה קורה לך בזמן ההצגה ואז הבלקאאוט הזה נעלם ואתה מצליח לצאת מהמשבר הזה בצורה יותר טובה. זה משהו ששמתי לב שקורה לי, ולא רק לי, בעיקר במחזות של שייקספיר. זה קרה לי במוסקבה וגם פה, ב’ריצ’רד השלישי’. הרגשתי זאת לא פעם כששיחקתי במחזות של שייקספיר לאורך השנים".
מה הקו המנחה אותך כשחקן כשאתה מגלם דמות?
"תמיד מעניין לגלם דמות שמאוד רחוקה ממך. בשביל שחקן זה תענוג לחקור את הדמות ולחפור בה. אני יכול להגיד בשפה מליצית שבכל אדם יש הכל. כל אדם הוא עולם ומלואו והוא כולל את כל התכונות, גם אם הן נמצאות אצלו במיקרו. לכל אחד יש אינדיבידואל משלו אבל בתוכו יש את כל התכונות, ושחקן צריך לדעת את זה ולא לפחד להוציא את התכונות האלה שטמונות בתוכו. תמיד בחזרות יש משהו מזויף, מלאכותי ולא מדויק ולכן אנחנו צריכים ללכת בלי בושה ויחד עם הבמאי למצוא את הנרטיב המדויק והנכון לדמות. חשוב גם לציין את הקהל שהוא הדבר הכי חשוב לכל שחקן. עד הקהל אנחנו עובדים בכל מיני מצבים ומתמלאים במה שאנחנו מבינים שהוא נכון, אבל המבחן האמיתי והנכון מתחיל במפגש עם הקהל, שלמרות שהוא שותק – הוא אומר בעצם את הכל".
שיחקת גם בטלוויזיה ובקולנוע אבל נדמה שתיאטרון הוא האהבה והתשוקה הגדולה שלך.
"זה נכון. זו האהבה הגדולה שלי כי בכל הצגה אני נמצא במצב שבו מעולם לא הייתי, קהל שונה, אני אחר וכל יום הוא אחר. זה הקסם שבתיאטרון. אתה מרגיש שאתה חי בתוך ההצגה הזו בכל פעם מחדש, גם אחרי 800 הצגות".
מה התפקיד הכי מאתגר ששיחקת עד כה?
"הדמות שהכי אהבתי היא הרוזן מישקין במחזה ‘האידיוט’ מאת דוסטויבסקי. הרגשתי כאילו נולדתי מחדש כי עשיתי משהו שמעולם לא עשיתי ושגרם לי להרגיש משהו שלא הרגשתי לפני כן. זה היה תענוג אבל עד התענוג עברתי תקופה קשה של משברים פנימיים שהייתי צריך לעבור כשחקן כי רסיסי המשברים התאחו לבנייתי כשחקן".
דמידוב (66), משחקני התיאטרון המוערכים בישראל, נולד בטשקנט וגדל למשפחת מהנדסים כשמשחק לא היה בכלל בלקסיקון שלו. “גדלתי בבית שבו הייתי צריך ללמוד פיזיקה, מתמטיקה ומדע, נושאים שאגב עד היום מעניינים אותי, ולהמשיך את המסורת המשפחתית", הוא מספר.
"לכן גם למדתי במכון לתחבורה בטשקנט הנדסת בניין ועבדתי בזה. היה לי מקצוע רציני ויציב שכלכל אותי טוב. המשיכה הראשונה שלי לבמה הגיעה דווקא ממוזיקה: בשנות ה־70 מוזיקת הרוק חדרה לברית המועצות ועל אף שהיה אסור לשמוע ולנגן את המוזיקה הזו, נמשכתי אליה והייתי קונה תקליטי רוק בחשאי, ואף הקמתי להקת רוק מחתרתית עם חבריי שבה ניגנתי ושרתי"
"בהמשך התגייסתי לצבא הרוסי וכשהשתחררתי, בימים עבדתי כמהנדס ובלילות עבדתי כדי.ג’יי במרכז צעירים שהיה בו גם דיסקוטק וגם תיאטרון קטן של שחקנים צעירים. בדיסקוטק, בין השירים, הייתי משחק ועושה כל מיני שטויות כדי להצחיק את הקהל. זה היה נעים והחבר’ה מהתיאטרון הזה אמרו לי שאני שחקן מוחלט ושיש לי כישרון לזה. הייתי כבר בן 27 אבל החלטתי בעידודם לנסוע ללמוד משחק באקדמיה הרוסית לאמנויות התיאטרון ‘גיטיס’ במוסקבה. בגלל שכדי להתקבל היה צריך להיות עד גיל 25, עשיתי עבירה וזייפתי תעודת זהות על אף שאם היו עולים עליי יכולתי לשבת על זה בכלא, והצלחתי להתגלגל ולעבור את האודישנים".
עם תום לימודיו החל לשחק בתיאטרון הנחשב "מאיאקובסקי" במוסקבה בתפקידים בולטים, כשמי שלימד אותו באקדמיה והפך למנטור שלו ומורהו הרוחני היה הבמאי יבגני אריה, שהלך לעולמו לפני ארבע שנים. “הפגישה עם יבגני הייתה גורלית, אני חושב שזה נכתב מלמעלה שניפגש", הוא נזכר. “לפגוש אותו ולהיות התלמיד שלו היה הזכות הכי גדולה בקריירה שלי. הוא גם היה הראשון שאמר לי שבעתיד אגיע לגלם את הרוזן מישקין ואמר שהאופי שלי כשחקן מזכיר לו את האופי של השחקן הצרפי הנודע ז’ראר פיליפ. מאוד התפעלתי והתרגשתי מדבריו אלו. הוא אמר שאני עדיין צעיר לגלם תפקיד כזה אבל זה יגיע. והוא צדק".
בשנת 1990 עלה אריה לישראל יחד עם קבוצת שחקנים מתלמידיו, בהם דמידוב, וייסד ביפו, יחד עם סלבה מלצב, את תיאטרון גשר, אחד התיאטראות הרפרטואריים הדו־לשוניים היחידים בעולם (עברי־רוסי): “יבגני מאוד אהב אותי אבל הוא לא סיפר לי שהוא מתכנן לעלות לישראל ולהקים פה תיאטרון. השמועה גונבה לאוזניי במקרה, אז ניגשתי אליו ושאלתי למה הוא לא אמר לי והוא ענה: ‘סשה, אני לא יכול להבטיח לך שנצליח להקים תיאטרון. יש לך במוסקבה עבודה בטוחה בתיאטרון, אני לא רוצה להפריע לך’. אמרתי לו שלא אכפת לי ואני מעוניין לנסוע איתו ולפתוח דף חדש. לא פחדתי מזה, ועליתי לארץ".
"מהפכה בתיאטרון"
על אף חבלי לידה קשים וחוסר אמון של אנשי תרבות בתיאטרון גשר, התיאטרון, שחוגג בימים אלה 32 שנות קיום, הפך לאחד המוסדות הבולטים בתרבות הישראלית והעולמית ודמידוב נחשב לאחד מסמליו הבולטים וגילם בו שלל תפקידים, מיוסי ב"כפר", קליין, ד"ר גרוס ואלוהים ב"אדם בן כלב", אלפרד ב"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" ועד "טרטיף" ב"טרטיף". כמו כן הוא שיחק בהפקות התיאטרון ברחבי העולם, זכה בפרסים ובמקביל גם פיתח קריירת משחק מצליחה בטלוויזיה ובקולנוע ("צלקת", "קלרה הקדושה", "פלורנטין").
"אחרי שיבגני נפטר, היה צריך כביכול לקרות משהו לא טוב בתיאטרון אבל בינתיים, ממה שאני רואה, יש במאים ישראלים צעירים מוכשרים שעושים עבודה טובה ומעניינת, זה חזק ומקצועי ברמה בינלאומית גבוהה מאוד, וזה בא לידי ביטוי בתיאטרון היום מבחינת בימוי ותפאורה", אומר דמידוב. “במאים כמו יאיר שרמן או איתי טיראן מחוללים מהפכה בינלאומית בתיאטרון, שלא לדבר על הבמאי הליטאי הדגול רימאס טומינאס שביים אותנו לאחרונה ב’אנה קרנינה’ וב’אל תסתכל לאחור’".
שם, במוסקבה, דמידוב הכיר לא רק את אריה אלא גם את אשתו סבטלנה, שחקנית תיאטרון גשר המשחקת לצדו גם בהצגה "כפר". "לשחק עם אשתי זה משהו אחר ויוצא מן הכלל, תחושה שונה מלשחק לצד קולגה שאתה לא פוגש גם בבית. זו חוויה מיוחדת מאוד", הוא אומר. “הכרנו במוסקבה כשלמדנו יחד משחק באותה אקדמיה, והיינו זוג כבר שם ועלינו יחד לישראל עם הבן הראשון שלנו".
ילדיכם דניאל וגיא שחקנים ועמנואל קולנוען. מה הטיפ שנתת להם כשהבנת שהם נכנסים לתחום שלך?
"תראה, עברתי בחיים שלי בתיאטרון כל מיני מצבים, גם מאוד נעימים וממש מהנים ומספקים שקשה לבטא במילים, ויחד עם זאת חוויתי גם משברים עמוקים מאוד, סבל מאוד חזק שזה קורה בעיקר לשחקנים רגישים, כי לנו השחקנים יש נטייה להגזים שלא בכוונה. בגלל זה אמרתי להם לעזוב את המקצוע הזה, אבל הם לא הקשיבו לי כמו שאני לא הקשבתי להורים שלי בצעירותי".
אתה מרגיש מוערך?
"כן. בשנה שעברה קיבלתי פרס מפעל חיים מטעם אמ"י וזה היה מרגש וגרם לי להרגיש את ההערכה הזו. אני יודע שחלק גדול מהאנשים מעריכים אותי, אבל הזמנים רצים ויש שחקנים רבים ושינויים רבים באמנות ובטלוויזיה בעולם ואני גם לא כל כך רץ אחרי הפרסום או ההערכה. אני נמצא בהתפתחות שלי ומאוד מרותק מזה. לפי דעתי הדרך שלי בקריירה נהדרת ואני מודה לגורל ששם אותי במקום שאני נמצא בו".
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
"משחק במספר הצגות בתיאטרון גשר שרצות כבר תקופה ארוכה. עכשיו יש את ‘ריצ’רד השלישי’, ‘סיראנו דה ברז’ראק’ ו’כפר’ שחוגג כבר 30 שנה".
הצגות קרובות של “ריצ'רד השלישי" בתיאטרון גשר:
14 בפברואר, 20:00
15 בפברואר, 20:00
16 בפברואר, 12:00