מאז הגיע ה- 7 באוקטובר והעולם כולו נצבע שחור, כל שביקשנו היה "קצת אסקפיזם". באותה נשימה השחקנים והיוצרים של "בלוז לחופש הגדול" - מחזמר מאת אורן יעקובי המבוסס על סרטם של רנן שור ודורון נשר – הצביעו ברגליים והחליטו שהדרך להתמודד עם המציאות האימתנית היא בעזרת המציאות עצמה.
ההצגה, שהייתה אמורה לעלות באוקטובר השחור, נדחתה, ואם לומר את האמת, מלחמת חרבות הברזל הוסיפה מימד עמוק ואותנטי יותר למציאות החיים של מלחמת יום כיפור המגולמת ביצירה. בעוד שני השחקנים הראשיים חזרו מהמילואים הישר לבימת התיאטרון, נדמה שבהיותם משחקים על הבמה הם אלה שכותבים את התפקיד ולא משחקים דמות כתובה מראש. יחד עם זאת, קשה שלא לעצור ולהשתהות על העבודה המדוייקת של כל הנוגעים במלאכה. בחדר אחד התיישבו אורן יעקובי, יותם קושניר, עילי בוטנר ואמיר לקנר ויצרו את המאסטר פיס "בלוז לחופש הגדול" לצד תפאורה (אדם קלר) רוויה ברפרנסים צה"ליים, כוריאוגרפיה (תומר יפרח) שמוסיפה קלילות וצחוק למחזה הכאוטי - וכך נוצרה יצירת המופת שחשוב כי כל אזרח במדינת ישראל יצפה בה.
בשונה מרוח השכול שעוטפת את ההצגה, סיפור המסגרת הוא דווקא על חיים. בקיץ האחרון שבין בחינות הבגרות לבין הגיוס לצה"ל, חבורה של נערים ונערות מתכוננת למסיבת סיום התיכון שעליו מפקדת עדנה (חני נחמיאס) - מנהלת בית הספר. נחמיאס מתמודדת עם הקושי להישאר בדמותה הקשוחה אל מול המציאות הקשה שמובילה את תלמידיה להיאבק בסדר החברתי. נחמיאס, עם ניסיון עשיר ומי שזוכרת היטב את מלחמת יום הכיפורים, מביאה לבמה שילוב של רגישות ואדישות המלמדות על הקושי לחנך מצד אחד ומצד שני למחות על האבדות שבדרך. בהקשר זה, חבורת הבוגרים וביניהם מוסי (דור הררי), מרגו (טל גרושקה), ארל'ה (איתמר אלבז), שושי (אלינור וייל) וקובי (דור אלמאקייס), ואיך לא, אהובת ליבו של צוויליך (אבירם אביטן) הלוא היא חווה (רדה קנטרוביץ'), חולקים רגעים של צחוק, כאב על רקע מלחמת ההתשה ומריבות כיאה לגילם הצעיר. החיבור שנרקם בין השחקנים מקבל תוקף על הבמה עד שקשה להבחין בין מציאות למחזה.
לצד זאת החבר'ה הצעירים מתמודדים עם נושאים כמו אהבות, נאמנות לחברים והנצחה של חברם צוויליך שנפל בצבא. כחלק ממסע ההתבגרות אנו נחשפים לפגישות תמימות של בינו לבינה. במפגש בין מוסי לנעמי (נועם קלינשטיין) מתעורר סיפור אהבה עדין וראשוני שנותן מקום לפחדים, לחששות ולמילים שבמציאות של ימינו התחלפו באימוג'ים ותמונות. קליינשטיין מוכיחה כי היא לא רק קול זמיר אלא שחקנית מן השורה, ואילו החיבור לדמותו של הררי עושה עימה חסד. מוסי הצנוע וחסר הביטחון מאפשר לנעמי להפגין נשיות עוצמתית ורכות חודרנית, אלא שהוא לא נופל ונוכחותו רק מתעצמת כשהוא בוחר להפגין ערכים וכבוד מפוחד. עוד באשר ליחסים הנרקמים על הבמה, קשה שלא להתייחס ללהקה (גל דרורי, עמית מוריס, שגיב לוי, סתיו צוברי, אופיר מרדכייב, עומרי פלד, דורון אורן ורוני אקרמן) שעוטפת את הסיפור הטראגי באמירות חזקות שבאות לידי ביטוי בתנועה ושירה.
לאורך ההצגה חזר ונשנה הציטוט של ג'ון קנדי "אם בני האדם לא ישימו קץ למלחמות - המלחמות ישימו קץ לבני האדם", במטרה להנכיח את הדיכוטומיה בין הרצון לחיות לבין המסירות והנאמנות למדינה, שהובילו למחאות מול השלטון, ואת הכאב שמגולם בשכול על אף הפריוולגיה שהוא מכניס לחיים. כשחנוך לוין יצר את "מלכת אמבטיה" והתגובות הזועמות ניכר כי הפצע עוד היה פתוח, כיום על בימת התיאטרון הרפרטוארי מציגים יוצרי ההצגה את הניסיון להשתמש בשכול ובמיליטריזם בכדי לעלות בסולם המדרג החברי. בהקשר זה אנו נחשפים למפגשים ראשונים של הצעירים עם העולם הצה"לי כאשר מופיעים הגנרלים החשובים, אלו שלא תמיד נוכחים בשדה הקרב אך מקבלים את מלוא ההערכה המגולמת בדרגות המונחות על הכתף, ואילו הקהל בתגובה צוחק בקול וכמעט מתעלם מהאמירות הטעונות שממלאות את החלל.
בעוד בזיכרון הקולקטיבי הסרט "בלוז לחופש הגדול" נחקק כסרט שמאלני שמתקומם נגד המלחמה שברקע ומספר האבדות שלא מפסיק לגדול, כיום ההצגה מציגה דווקא את האחדות שכל כך חסרה לנו, את הניסיון להטיל ספק בפאתוס הצה"לי, ועל ההיסטוריה שמצהירה – אנחנו רק רוצים לחיות עכשיו.