“אני אדם של עשייה": יואב גינאי מדבר על הכל

ירושלים של ראשית שנות ה־70. חצר הבניין הציורי של "קול ישראל". אליה היו יוצאים אנשי התחנה להתאוורר. שם, ליד הבאר שבמרכזה, נרקמה ההיכרות בין אחד מהכתבים הצעירים של תוכניות הנוער ובין קריינית פופולרית, מכוכבות התחנה, המבוגרת ממנו ב־15 שנה - והוא לא היה מסוגל לשער עד לאן תוליך ביום מהימים אותה היכרות.

הסדרה הישראלית החדשה בנטפליקס היא בדיוק מה שהיינו צריכים
אחרי 50 שנה: האופרה הגנוזה של "כוורת" יוצאת לאור

“פגשתי אז בחורה עם קסם אישי עצום ועם שיער ארוך־ארוך שחזרה מקליפורניה, שם חברה ל'נערי הפרחים' ובאולפני הרדיו בלטה בשונות שלה לעומת הנוף האנושי שסביבה", מספר יואב גינאי, שהיה בנעוריו מכתבי "קול ישראל" לנוער, על שמירה אימבר של אז. “אני זוכר אותה מהימים ההם כלוחמת דווקאית שבדקה גבולות כל הזמן, מאוד משוחררת, שרה וזמזמה את השירים תוך כדי השמעתם ומדברת בחופשיות".

אכן, בלי “הרי"ש המתגלגלת", שאפיינה במשך תקופה את דרכה של אימבר כקריינית, מפתיע גינאי, ידידה הוותיק מהרדיו, במחזה שכתב על אודותיה - “מפי שמירה אימבר" - ויוצג לראשונה שנה וחצי אחרי מותה - ב"תיאטרונטו", פסטיבל הצגות היחיד שייפתח רשמית מחרתיים ביפו העתיקה. כך מתווסף מעתה לשלל תאריו של גינאי, ככתוב בערך שלו בוויקיפדיה - שדר רדיו וטלוויזיה, פזמונאי, חוקר תרבות, מנחה, עורך ומתרגם - גם התואר “מחזאי". איך זה קורה לו?

“ברגע ששמירה שלחה הודעה בוואטסאפ לקבוצות החברים שלה שהיא הולכת לסיים את חייה בשלווה ובנחת, כדבריה, כמי שהכיר את שמירה מאז נעוריו ב'קול ישראל' ושמר על ידידות איתה לאורך כל השנים, הרמתי אליה מיד טלפון", הוא משחזר. "אז היא אמרה לי: ‘אני הולכת לעשות את זה ממש בקרוב ואני רוצה שתבוא לבקר אותי'".

"כשהגבתי שאשמח, הוסיפה: ‘אני רוצה שתקליט אותי, בוא עם מכשיר הקלטה'. זה היה מהרגע להרגע. גייסתי את ענבל גזית מגלי צה"ל שהצטרפה אליי עם המכשיר. כשהגענו אליה, לדיור המוגן בגני תקווה שבו חייתה בשנותיה האחרונות, וניסיתי להבין למה היה חשוב לה כל כך להתראיין, היא השיבה שברצונה להעביר את המסר שיש הליך המאפשר לחולים סופניים לסיים את חייהם בארץ אם רצונם בכך, ולא צריך לנסוע לחו"ל בשביל זה. זאת, בהתאם לחוק ‘הנוטה למות', בתהליך הומני ונכון למי שסובל".

"בנוסף היא סיפרה את סיפור חייה מילדותה בתל אביב ומהיותה נערת פרחים בקליפורניה של שנות ה־60, דרך לימודי תיאטרון והיותה הישראלית היחידה מבין משתתפי ‘שיער' הישראלי שהסכימה להתפשט ועד לקריירה הממושכת שלה ברדיו עם כל השערוריות שהתלוו לכך".

איזה אדם פגשת ברגעים האלה?
“בראיון המרגש פגשתי אותה שמירה שהכרתי. היא לא השתנתה ונשארה עם הקסם האישי העצום שאפיין אותה ועם הידע הרב שהיה לה בסוגי מוזיקה שונים. שמירה סיפרה על ההחלטה המגובשת שלה למות מפני שלא יכלה לסבול יותר, לדבריה. היא הייתה במשך 15 שנה חולה בסרטן שהלך והחמיר. לכן, היא קיבלה החלטה מושכלת לסיים את חייה. כששאלתי אותה מה תרצה לומר לסיום, היא ענתה ש'ביי!' של פרידה וכך היה".

כעת המחזה.
“לאחר הראיון עם שמירה, שהיה אחד המטלטלים בחיי ובו היא לא נראתה כלל כמי שעמדה להיפרד מהעולם, התמלאתי במחשבות על המסרים שבו ועל הדמות שלה ואמרתי שאני חייב לעשות עם זה משהו מעבר לראיון רגיל. מכך הגעתי למחזה, העוסק בתוכנית הרדיו האחרונה שלה שהיא מקליטה כביכול שעה לפני שהחלה בתהליך הפליאטיבי שהביא למותה, ובה היא משחזרת את סיפור חייה בליווי של כעין חשבון נפש של מי שעברה אליה המרדנות של בן משפחתה, מחבר ‘התקווה', נפתלי הרץ אימבר, שאותו לא הכירה".

"אגב, היחס שלה כלפי הדמות הזאת היה דו־ערכי. מצד אחד התהדרה בה, מצד שני זה קצת העיק עליה, היא אפילו יצאה באיזה שלב נגד 'התקווה', בטענה שההמנון הזה לא מתאים לכל תושבי המדינה. מצד שני בראיון היא אמרה עוד שהגם שהיא איננה מאמינה בעולם הבא, לו זה היה אפשרי, יכול היה לה להיות מעניין לפגוש את הדוד".

בהצגה, בבימויו של אלון אופיר, מגלמת השחקנית מרב גרובר את דמותה של שמירה, ולדברי בנותיה, זו השחקנית שאמן הכי אהבה. “איך לא, גם מרב עושה מה שבראש שלה, כשאף עברה לגור במצפה רמון, על שפת המדבר", מעיר גינאי. “אין מילים על מרב, שחקנית שמדהים איך שהיא נכנסת לדמות ועושה את זה פנטסטי".

“מתייחס לתרבות בכבוד"
במקביל הוא ציין באחרונה 35 שנה ל"מה יהיה", מגזין התרבות והבידור שאיתו עבר לגלי צה"ל לאחר סגירת רשות השידור, כשהחליף את עמיתו, מולי שפירא המנוח, מי ששנים שידר בימי שישי באותה שעה במקביל ל"מה יהיה" את תוכניתו “בילוי נעים". “זאת הייתה סגירת מעגל מרגשת", מציין גינאי.

“הגם שהצטיירנו כמתחרים, שמרנו לאורך הזמן על קשר טוב ושיתפנו פעולה בכל מיני מיזמים. מאוד חיבבתי את מולי ואף הייתה בינינו סוג של ידידות. התוכנית שאני מגיש שנים היא כבר חלק מהד.נ.א שלי, חלק ממני. מבחינתי, לתוכנית יש חשיבות גדולה בגלל שהיא מתייחסת לתרבות בצורה מעמיקה ועם הרבה כבוד, לעומת תוכניות שגורמות לי להצטמרר לנוכח השגיאות שיש בהן ומהחורים בהשכלה שמפגינים המנחים שלהן, מה שלא קיים בתוכניות מקבילות בחו"ל".

עם כל ההערכה שיש לך ל"מה יהיה", נראה שזאת איננה גולת הכותרת של פועלך המגוון.
“אלא מה?".

כיבוש האירוויזיון על ידי “דיווה", שכתבת עם צביקה פיק לביצוע של דנה אינטרנשיונל וכמובן, גם תוכניות “לגעת ברוח", שבהן תיעדת את מיטב היוצרים בתרבות הישראלית.
“כאן אני לא מסכים איתך וחושב ש'מה יהיה' חשובה מאין כמותה".

חשובה, אבל רק לשעתה, בעוד שהערך התיעודי של תוכניות “לגעת ברוח" כה רב, עד כדי כך שהניע את אוניברסיטת הארוורד לרכוש אותן.
“אותי זה מעסיק פחות. אני אדם של עשייה. עם כל הכבוד לאירוויזיון, למשל, אלה דברים שעשיתי ואני לא מסתכל עליהם בפרופורציה רב־שנתית".

המחזה הבא שלך בדרך?
“רק קצוות חוטים של רעיונות, אבל שום דבר עוד לא מגובש".

אז שייקספיר יכול להיות רגוע מפני תחרות מצדך?
“קטונתי מלהתחרות איתו. אני עסוק כעת בסדרת רשת עם אמנים מהעוטף בדרום ובה ראיונות משולבים בקטעי מוזיקה".

גינאי, 65, ששם משפחתו המקורי היה גיני והוא עברת לשם נהר, המוזכר בספרים החיצוניים, נולד וגדל בירושלים למשפחה שמצד אמו שורשיה משתרגים עד גירוש ספרד. סבו נספה בשואה לאחר שירד לצרפת. אביו המנוח היה אדריכל ואמו, בת ה־92 כעת, עבדה בשירות הממשלתי. ילדותו עברה עליו בנוף אנושי רב־דתי בצמוד לפסי הרכבת שחצו את שכונת בקעה של אז.

ה"קריירה המוזיקלית" שלו הסתיימה בגיל 5, כשהשתחרר מהמורה הרוסייה שנהגה להכות על קצות האצבעות. תחליף לכך מצא בצפיית אין־קץ בסרטים בבתי הקולנוע של קרוביו, “שם צפיתי עשרות פעמים ב'צלילי המוזיקה', מה שעשה לי חשק להיות שחקן והביא אותי לשחק בתיאטרון נוער בעיר".

גינאי דאז חלם עם חבר ילדותו, איל שני, על קולנוע, אך במקום להיות קלינט איסטווד, נקשר גורלו ברדיו מאז שבגיל 14 החל להשתתף בתוכניות "קול ישראל" לנוער ככתב, “כשהאולפנים בהלני המלכה היו לי לבית שני". הוא תקע שם יתד לאחר שירות צבאי כמש"ק חינוך בשריון. לאחר שפתח בתוכניות לחו"ל, מצא את מקומו במחלקת הבידור, שם נשאר.

זה היה גורלי מבחינתו. “כששמעתי שהתפנה מקום במחלקה בתל אביב, עברתי לשם ובמשך 15 שנה הייתי בחדר אחד עם אהוד מנור", הוא משחזר. “זאת הייתה בשבילי מתנה גדולה ביותר להיות עם איש כה רבגוני, בעל מוטת כנפיים רחבה בתחומי התרבות, שבשבילי היה אוניברסיטה שלא יכולתי לקבל בשום מקום אחר".

“הרגשתי סוג של ריחוף"
הפזמונאי שבגינאי, שלימים שימש בערוץ הראשון כמנהל מחלקת התרבות והבידור וכמנהל חטיבת התוכניות, נולד אי אז ב־87': “יום אחד השמיע לי שלמה צח זמר צעיר שנקרא כריס לייף. אמרתי לו שהשיר יכול ללכת בארץ. ‘מי יכתוב אותו בעברית?', שלמה התלבט. ‘אני מוכן לנסות', קפצתי. ‘יאללה!', אמר שלמה ותחב לידיי קסטה עם הלחן. כיוון שבדיוק אז חזרתי מלימודים בניו יורק, אז עיר מפחידה שהיה מסוכן להסתובב בה, תחושת המחנק שחוויתי שם מצאה את ביטויה בשיר ‘אין מוצא' והפכה את אדם, הוא כריס לייף, לכוכב".

שיערת אז עד לאן ייקח אותך השיר הזה?
“לא, ממש לא ציפיתי שהשיר ייהפך לעל־זמני והתפעלתי מעצם העובדה ששיר שלי הושמע ברדיו. עכשיו זה כבר לא בשליטתי כשהשיר הפך ללהיט־פרסומת של בנק בביצוע גל תורן".

מיץ' הילר?
“מעולם לא פגשתי את מלחין השיר, הלחן ניתן לי על ידי שלמה צח".

כעבור עשור - “דיווה".
“אני חושב שהייתי הראשון שהסכים לכתוב לדנה אינטרנשיונל בתחילת דרכה, כולל שירים כמו ‘לילה טוב, אירופה', ‘פטרה' ו'פטה מורגנה'. כשהוצע לי לכתוב לה שיר לאירוויזיון, אמרתי שאנסה. זה תפס אותי בניו יורק, שם שמעתי באחד המועדונים תקליטן שהציג את הזמרת שאיתו, שחורה וגדולה כזאת, בתור ‘הדיווה שלי'. זה נתן לי השראה לכתוב על נשים גדולות בהיסטוריה וכבר במונית בדרך למלון כתבתי אותו".

וצביקה פיק?
“מההתחלה קיוויתי שהוא ילחין, אך נתקלתי בסירוב מצד ההפקה של דנה בגלל איזה סכסוך. ‘סמוך עליי', אמרתי לצביקה - והעניין סודר".

מה דעתך על הסרט התיעודי שנעשה על פיק?
“רק אומר שהייתי עושה אותו אחרת לאחר שהושם בו דגש על הצד הלא נעים של פניו".

ובאשר לאירוויזיון של “דיווה".
“זה לא היה רק הניצחון שלנו, מה שקרה בעולם בעקבות ‘דיווה' מבחינת קבלת האחר מדהים  בעיניי, זאת הייתה הפעם הראשונה שזמרת טרנסג'נדרית מופיעה על במת האירוויזיון. הדבר חולל רעידת אדמה חזקה בעולם, ובעקבותיו מיליונים יכלו להרים את הראש. האירוויזיון דאז היה בדיוק המקום שבו השמרנות הייתה צריכה להיסדק".

וכשהוכרזתם כמנצחים?
“אז הרגשתי סוג של ריחוף. עד הרגע האחרון לא האמנתי שזה קורה לנו. רק כעבור שנים עיכלתי את גודל ההישג".

אישית, מה עשתה לך הזכייה?
“לא יותר מדי. זכיתי בפיצוי כספי, שלא הזיק לחשבון הבנק שלי ואז התחלתי לכתוב גם באנגלית. גם נפגשתי עם גדולי המפיקים בעולם שרצו להחתים אותנו. אומנם הוחתמתי ב'סוני', בלונדון, אבל לא מעניינת אותי קריירת כתיבה בחו"ל. מבחינת ביטחון לא היה שום דבר מיוחד באירוויזיון שלנו שנערך בברמינגהם שבאנגליה".

"אבל כעבור ארבע שנים, כשצביקה ואני יצאנו לאירוויזיון שנערך בטאלין שבאסטוניה ובו שרית חדד ייצגה את ישראל בשיר ‘נדליק ביחד נר', היה קשה מבחינה ביטחונית, אם כי לא כמו באירוויזיון 2010. אז עמדתי בראש המשלחת הישראלית לאוסלו, שם שר הראל סקעת את ‘מילים'. השיא היה כשמישהו התפרץ לבמה והתחיל לרקוד עם דגל פלסטין. הסכמנו להופיע רק כשהבמה הוקפה באנשי ביטחון".

עכשיו, כשהכל רותח, נכון לשלוח את עדן גולן למאלמו שבשוודיה?
“בהחלט. ישראל לא יכלה להרשות לעצמה לוותר על הבמה החשובה הזאת".

מה דעתך עליה?
“עדן היא זמרת נפלאה עם בייגלה על הראש, ומבחינת ביצוע היא פנטסטית".

וסיכויי הזכייה שלה?
“קטנים מאוד. אני מקווה שהיא תעבור לגמר, שם נוכח מה שקורה וזה לא תלוי בה".

תצפה הפעם מהבית בשידור?
“אה, אצפה למרות שכעת אני הרבה פחות אירוויזיוני. זה לא מעניין אותי לאחר שאת הפרק הזה סגרתי ואני משאיר אותו לדור הצעיר".