הזמרת מאיה דדון עדיין לא ציינה את יום הולדתה ה-18, אך היא כבר נהנית ממעמדה ככוכבת שזוכה להשמעות מרובות בסטרימינג וברשתות. כעת היא מתכוננת לתפקיד בימתי ראשון, כשתופיע במחזמר "זה אני", המבוסס על שירי אייל גולן. בראיון מיוחד למעריב דדון, תושבת קריית שמונה שפונתה מביתה, מדברת על המצב הביטחוני הקשה, וכן מתייחסת לביקורת הציבורית החריפה על גולן.
בשנתיים האחרונות הוצאת סינגלים והתחלת להופיע גם רשמת מאחורייך דואט עם עדן בן זקן. איך התחושה הזו שפתאום ההצלחה מתממשת?
"זה חלום שהיה לי הרבה שנים, מאז שאני קטנה. אני חיכיתי לרגע הזה שכולם יכירו אותי וישמעו אותי. ואני ממש ממש מודה על זה שזה קרה לי בגיל כזה. אפשר להסתכל על זה שזה עולם גדול ואני נכנסת לעולם שיכול להיות קשה יותר מבחינה רגשית ועמוס לגיל שלי. אני באמת שמתי הכל בצד ורציתי להשקיע רק בזה וזה החלום שלי. וזה ממש מרגש אותי".
מתי הרגשת שאת במסלול אחר מבני גילך (נועה קירל)?
"עכשיו שאני מסיימת תיכון – קלטתי את זה. ממש השנה לא יצא לי אפילו להיות בנשף סיום ובמסיבת סיום – ולא ייצא לי להיות כי אני הייתי בחזרות למחזמר. תשמעי ברור שזה מבאס, אבל אני פשוט מרגישה במסלול אחר מהם. יש דברים שאותי מעניינים שבני גילי לא מעניין אותם. אצלהם זה כזה לנסוע לטייל ללכת לצבא עוד פעם לטייל למצוא את עצמם. ואני כבר במסלול אחר שאני יודעת מה אני רוצה, ואני נמצאת בעולם שהוא עם אנשים יותר בוגרים ממני וזה אוטומטית מבגר אותך.
"מחזמר זה אני שאני משחקת בו – וזה עלה. אני התפקיד הראשי בהצגה כל העלילה מתבססת על אדריאנה הדמות שלי וזה מרגש ברמות לשחק בפעם ראשונה – זה משהו שאני לא רגילה אליו. ואו בהתחלה ממש הרגשתי חוסר ביטחון עם זה כי אף פעם לא נגעתי בדבר הזה – לא למדתי משחק לפני. אבל רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה לעשות את זה. וגם התחלתי לקחת שיעורי משחק תוך כדי".
השבוע שוב חזר לתודעה השיח הציבורי סביב אייל גולן, שהמחזמר מבוסס על שיריו, בעקבות פרשת "משחקי חברה" בה היה מעורב. מה דעתך?
"זה לא משהו שאני אדבר עליו - אין סיבה לשאול על הפרשה. עברו כמה שנים מאז, אני לא באמת יודעת מה היה. אני מכירה את אייל באופן אישי ואני אוהבת אותו מאוד כזמר וכבן אדם. ואני לא באמת יודעת מעבר".
המלחמה השפיעה עלייך באופן אישי, את מפונה מקריית שמונה. איפה את מתגוררת עכשיו? איך זה משפיע עלייך?
"אני גרה במלון בצפת שגם פה לא ממש שקט אבל זה טיפונת יותר מרוחק מהגבול. זה קשוח לגור שמונה חודשים במלון. ממש לקחו לך את הבית שלך, את חיה עם עוד אנשים, אוכלת איתם, זה מוזר. זו תקופה ארוכה, אני מתה לחזור הביתה אבל באיזשהו מקום זה שאני המון זמן במלון אבל התרגלתי לזה. זה מבאס שזה הגיע למצב כזה שצריך להתרגל. להיות מחוץ לבית שמונה חודשים זה לא משהו נורמלי".
האם המצב בצפון הניע אותך לבטא בשירים איזושהי מחאה על המצב שאנחנו נמצאים בו?
"אני חושבת שמתישהו זה ייצא ממני בשירים אם אני ארצה או לא ארצה. אני לא יודעת מתי אבל אני מניחה שזה יקרה. יצא לי להעלות על זה באינסטגרם והכל. יצא לי להעלות על הנושא הזה, העלתי שאני באופן אישי הרגשתי בתור משהי שמפונה מהבית שמונה חודשים. יש כאלה שמפונים למרכז והם פחות מרגישים את התחושה שאת מפונה לצפון.
"בסוף מי שמפונה מהבית מרגיש את אותה תחושה כמוני ושהבית שלו נהרס. התכוונתי לזה שאני פיזית מפונה לאזור הצפון אני עדיין יותר קרובה לאזור המלחמה. אני מרגישה שפחות מדברים על זה. אני לא יודעת למה ואני גם לא מבינה גדולה בפוליטיקה. אבל אני פשוט מרגישה שפחות מדברים על זה בחדשות וברשתות החברתיות. נניח אני במלון, ויהיו לנו כמות של טילים – ואני פותחת את החדשות ולפעמים אני לא רואה את זה. אני כן הרגשתי שעל מקומות אחרים בארץ מדברים יותר".
את הולכת להפגנות? את מתנגדת למה שקורה?
"לא, האמת שלא יצא לי ללכת להפגנות. וגם זה לא משהו שאני מרגישה שאני צריכה לעשות. באמת אין לי מושג בהקשר הזה של הפוליטיקה. אני פשוט יודעת שאני רוצה שהדבר הזה יסתיים שהחטופים והחיילים יחזרו אלינו בשלום".
בקרוב תהיי בת 18, את חוששת מהגיוס? מה את רוצה לעשות בצבא?
"בצבא אני האמת מאוד רוצה להתגייס ולעשות שירות כמו כולם – אני אעשה כמובן מסלול של מוסיקה וגם משהו שיאפשר לי יותר לשלב את הקריירה שלי. אני עדיין לא ממש יודעת להגיד אבל בעזרת השם אני אמורה להתגייס בסוף אוקטובר".
בני גילך מתגייסים עכשיו – את שומעת תחושות של פחד?
"אני בקושי התראיתי עם השכבה שלי השנה בשביל לענות לך את זה – אני מניחה אבל שזה משהו שעולה לכל מי שמתגייס. זה מפחיד אין מה לעשות – אבל אנחנו חייבים לתת למדינה ולשרת. זה משפיע, זה חלק מחובתנו לעשות את זה".