"איזו מילה מוזרה זאת צלחת? צלחת, צלחת...", אמר אורי חזקיה בתוכנית "מועדון לילה" וגרם לי לכבות את הטלוויזיה בזעם. זאת בדיחה אמיתית שהוא בחר לומר בתוכנית מוקלטת ששודרה במשבצת הפריים טיים בערוץ 2. אדם שזכה בפריווילגיה המטורפת של להתפרנס מלהיות מצחיק, שקיבל הזדמנות להציג את הבייגלה שיש לו מעל הראש במדיה המרכזית והיוקרתית ביותר של אותם ימים, עם זמן להכנה וללא לחץ של שידור חי – וזה מה שהוא בחר להציג.
"הומור פוגעני נגד נשים": שי גולדשטיין נגד אדיר מילר
זה היה הקש ששבר את גב הגמל במסקנה שהתבשלה אצלי כבר לא מעט זמן – אני לא מקבל מוצר טוב בסטנד-אפ הישראלי. גדלתי על הבום הגדול של התחום הקומי בשנות ה-90, אשר נמשך אל תחילת שנות ה-2000. מועדוני סטנד-אפ שקמו, תוכניות הטלוויזיה כמו "החמישייה הקאמרית", "הקומדי סטור", "הערב עם אל יצפאן", ערוץ "ביפ" המיתולוגי. זה הרגיש כאילו קומיקאי זה הדבר להיות. 30 שנה אחרי, התחושה היא שלא רק שהסטנד-אפ הישראלי לא התקדם, הוא הלך אחורה, כאשר מי שנמצא בחזית התחום הם אותם הפרצופים מהניינטיז, רק בעשור החמישי, השישי ואף השביעי לחייהם.
בדיוק סביב תקופת בדיחת הצלחת של אורי חזקיה נולד הנטפליקס – אלפי שעות סטנד-אפ מכל רחבי הגלובוס, תוסיפו לכך את קהילת היוטיוב שגדלה באופן מטאורי ומאז לא הבטתי לאחור. גיליתי כמה הסטנד-אפ יכול להיות פשוט אומנות נפלאה. גיליתי שניתן לגעת בנושאים שקשה מאוד למצוא בהם הומור ועדיין לצאת בשלום מן הצד השני, תוך סיפוק פרספקטיבה חדשה ומשעשעת לקהל.
גיליתי שהמופע לא חייב לערב את הקהל ב-70% מהזמן, אלא אפשר לבנות אקט של שעה וחצי בנוי היטב, עם סיפורים בהם הצופים יכולים להיות בשקט מוחלט למשך 10 דקות שלמות ובסופן לזכות בצחוק הרבה יותר מספק מאשר עוד בדיחה על "תימנים קמצנים", "רוסים עובדים באבטחה" ו-"להיות נשוי זה כלא". גיליתי שלבדיחות ולמופע עצמו יכולים להיות טריליון צורות ומבנים שונים.
אז למעשה, מעבר להצצות שאני מקבל ברשתות החברתיות מדי פעם – הפסקתי לעקוב אחרי סצנת הסטנד-אפ הישראלי, אך לא מזמן קיבלתי טעימה די נרחבת ממצבו העגום של התחום. בחגיגות יום הולדת של חבר, הלכנו מספר אנשים לערב מרתון של אחד ממועדוני הסטנד-אפ בתל-אביב. מדובר בערב שבו עולים אחד אחרי השני אומנים לביצוע של 5-10 דקות ובסיום שם גדול סוגר את האירוע.
את חלק מהמופיעים זיהיתי מסרטונים במרשתת או אפילו מגילום דמויות משנה בטלוויזיה. השם הגדול היה שחר חסון, בכבודו ובעצמו, שהופיע אפילו למשך רבע שעה יותר מהמובטח. אני לא אפרט על התוכן הספציפי של אותו הערב, אלא פשוט אציג את המספרים: אני והחברים שלי היינו עשרה אנשים במספר – מדובר היה בשליש מהקהל כולו במועדון.
הערב הזה גרם לי לחשוב, איך יכול להיות שבזמן שתחומי אומנות אחרים בישראל ממשיכים לצמוח ולהתפתח באופן קבוע ומרשים עם השנים, הסטנד-אפ כאן, סליחה על הצרפתית שלי, הוא פתטי. מוזיקאים ישראלים רבים ומגוונים מופיעים בפני קהלים של עשרות אלפי אנשים וחלקם מתחזקים קריירות מצליחות בחו"ל, סדרות ישראליות נמכרות לחברות הפקה בינלאומיות ומשודרות בכל רחבי הגלובוס, בזמן שסרטי הקולנוע כחול-לבן גורפים מיליוני צופים באולמות בארץ וזוכים בפרסים הכי יוקרתיים בעולם. מנגד, שורה של סטנדאפיסטים מוכרים, ביחד עם אולי המוכר שבהם – לא מצליחים להביא קהל של מעבר ל-30 אנשים. במופעי הסולו של חסון הקהל מגיע למאות, אבל זה עדיין רחוק שנות אור ממה שהיה אולי מצופה מאמן מוביל בתחומו.
חשבתי, אולי הקהל פשוט לא מספיק מעוניין בסוג זה של אומנות כאן בארץ? העובדות מראות אחרת, כי ג'רי סיינפלד, כריס רוק, לואי סי קיי, ביל בר, ג'ים ג'פריס ועוד רבים מאומני הסטנד-אפ שהגיעו להופיע כאן בשנים האחרונות – כולם זכו לסולד אאוט של עשרו אלפי אנשים. ממש כמו נועה קירל בפארק הירקון. אז המסקנה היא ברורה: הקהל כן צמא לסטנד-אפ טוב, אך לא מקבל אותו מהספקים. נבחן את הבעיה של התחום לפי שלוש קטגוריות, כמו בכל אומנות אחרת: תוכן, מבנה ומקוריות.
תוכן
ברוח הימים, אם הייתי מקיים ועידת חקירה ממלכתית בעניין מצבו החמור של הסטנד-אפ הישראלי, שחר חסון ואדיר מילר היו נבחרים לאבות הקונספציה, לאדריכלי הכישלון, כשניים מהמובילים בסצנה במשך עשורים. מה שמתבטא גם במחירים הכרטיסים אותם הם גובים.
מעריציו האדוקים של חסון (לא מצאתי כאלה אצל מילר, עימו הסליחה) נורא נעלבים כשאני אומר את הדברים הללו, אבל כשאני מבקש מהם לספר לי בדיחה אחת של מושא ההערצה שלהם, שחקוקה אצלם חזק – אני נענה בשקט או בניסיון של כשבע שניות ובסופו הם אומרים "עזוב, אתה צריך לראות את זה. הוא עושה את זה מצחיק...".
וזה נכון. שחר חסון עם התיאטרליות והאנרגיות הבלתי נגמרות על הבמה עושה את זה מצחיק. עם זאת, אם תכתבו את הטקסט של אחת מהבדיחות שלו על הנייר ותקריאו אותו בטון מונוטוני – זה לא יישמע כמו משהו מתחום הקומדיה. כלומר, התוכן הוא לא טוב. לא כתוב עם מחשבה מאחורי המילים, לא אוניברסלי, לא מקורי ויכול לעבוד רק בנסיבות מאוד ספציפיות ועם אפקטים מאוד מסוימים. זה לא חומר שיכול להחזיק קהל של 50 אלף איש במשך שעתיים, כאשר גם לא ניתן להישען על השיח עם הקהל במשך 70% מהמופע בלוקיישנים הנדרשים לכמויות כאלו של אנשים.
מה כן, למשל, חומר שיכול להחזיק מופע של ספיישל נטפליקס? סיפור על חוויה של אחד הקומיקאים הישראלים הגדולים בהיסטוריה, שבגיל 48 אף פעם לא נישא, אך הביא לעולם ילד עם ידידה ואותו השניים מגדלים בהורות משותפת. למה הוא בחר בזה? איך זה ההורות המשותפת? מה התגובות שהוא מקבל? יש כאן חומר לעשרות שעות של סטנד-אפ מקורי, מהמקום האמיתי של האומן, עם פרספקטיבית משעשעות, סיפורים מצחיקים ואפילו חומר למחשבה. משהו לזכור אותו. משהו שלא יאלץ את חסון בעשור השישי המתקרב של חייו להתנהג באופן מביך לגילו.
כמו בכל אומנות, סיפורים אמיתיים או כאלה שמגיעים מתוך כאב אמיתי עמוק הם סוד ההצלחה. שחר חסון הוא בחור מצחיק ואין מישהו בעולם שיספר יותר מצחיק ממנו את סיפור חייו המורכב שלו עצמו.
לא רק כאב אישי, אגב. הסטנדאפיסטים כאן זכו במכרה זהב של נושאים קשים לדבר להם – ארץ ישראל. מיליון קונפליקטים, אוכלוסייה הכי מגוונת שניתן לבקש ומדינה מאוד שמרנית ביחס לעולם המערבי. פשוט ללקק את האצבעות. אין מדינה שיותר קל להתלבט בה כסטנדאפיסט בועט, שמצליח למצוא זוויות מצחיקות בתוך שלל הבעיות שלנו כאן. ועדיין, זה לא קורה.
מבנה
התרמית אולי הכי גדולה של הסטנד-אפ הישראלי הוא מופע "האלתורים" של אדיר מילר. בכל קהל בישראל יהיו חיילים, נשואים, עם ילדים, בלי ילדים, עולים חדשים וכו'. לשאול את אותן השאלות ולהתאים את הבדיחה לפי התשובה – זה לא אלתור. הדבר המתסכל ביותר מבחינתי לגבי מילר, הוא שאין עוררין על כך האיש יודע לכתוב קומדיה – סדרות הטלוויזיה "הרמזור" ו-"צומת מילר" הן הוכחות חותכות לכך. נשאלת השאלה – למה היכולת הזו לא מתורגמת לתוך רוטינת הסטנד-אפ שלו?
החטא הגדול ביותר של מילר, הוא שבתור דמות מובילה בסצנה הקומדיה הישראלית, הוא קיבע את מבנה מופע הסטנד-אפ ככזה שחייב להתבסס בכבדות על האינטראקציה עם הקהל. הצצה קטנה לנטפליקס תספיק להבין שזה ממש לא חייב להיות כך. אני אוסיף ואומר שזה חייב לא להיות כך, כי מבחינת הסיכויים – קטע כתוב ובנוי טוב מראש ככל הנראה יהיה יותר מצחיק מאשר אלתור לפי התשובה מהקהל.
אני לא לגמרי נגד הדיאלוג עם הקהל ובין גדולי אמני הסטנד-אפ בעולם יש את אשפי ה-Crowd Work כמו ג'ימי קאר, ג'ף רוס, דייב אטל וכו', אבל גם אצלם – החלק של האינטראקציה עם הקהל לא עולה מעל ל-25% אחוז מן המופע, לעומת ה-70% לפחות בממוצע בכל סטנד-אפ ישראלי. הדבר הזה חייב להשתנות.
בכלל, סוג האומנות הזו לא מוגבלת במספר תווים, כלים, אור יום, סרט צילום, אנשים או כל דבר שכן מהווה אתגר בתחומים אחרים כמו קולנוע או מוזיקה. זה רק הסטנדאפיסט והמילים שלו, אותן הוא יכול לבחור להציג בכל אופן שרק ירצה. אין תקרה ואין תחתית ליצירתיות.
אחת הדוגמאות לכיצד ניתן לשחק עם המבנה של הסטנד-אפ הוא הספיישל נטפליקס של ניל ברנן, מי שביחד עם דייב שאפל כתב את תוכנית המערכונים "המופע של שאפל". ברנן הציב שלושה מיקרופונים על הבמה ובכל פעם שהאור נכבה ונדלק מחדש – הוא נעמד מול מיקרופון אחר. מול אחד מהם הוא מבצע רוטינת סטנד-אפ קלאסית במבנה של סיפור, בשני הוא משגר פאנצ'ים מהירים של שורה אחת (one-liners) ובשלישי מדבר ברצינות על ההתמודדות שלו עם דיכאון לאורך החיים – כל פעם ברוטציה ללא סדר קבוע בין שלושת המיקרופונים. לא כל הבדיחות מבריקות, לא כל הסיפורים מופלאים, אבל עצם המבנה החדשני הזה של המופע – הוא משאיר את הקהל מרותק אל הבמה ואל המסך.
מקוריות
בין הדברים הכי גרועים שאפשר לומר על בדיחה, הוא שניתן לנחש את הפאנץ' שלה, מבלי לשמוע אותה אי פעם. זה מה שקרה לי לא מזמן בקטע וידאו קצר של ניקי גולדשטיין בו ציפיתי. מדובר באמן במה ותיק, אך את מופע הסטנד-אפ שלו הוא החל לא מזמן יחסית, בשנת 2016, כלומר – ניתן היה לקוות שכל הרעות החולות של הסצנה לא דבקו בו. במקרה, נתקלתי בקטע שהוא העלה בעמוד הפייסבוק שלו לקידום המופע. הוא פונה לקהל בקרית מוצקין ואומר "חיפשתי בית ספר לילדים שלי ועשיתי סיור בבית ספר אנתרופוסופי. יש לכם דבר כזה פה במוצקין?", בעודו עושה פרצוף מלא לעג.
בשלב זה יכולתי להפסיק לצפות בקטע, כי ידעתי פחות או יותר מה יהיה הסיום שלו – הוא ייתן דוגמא לחוויה שלו מהסיור, שתכלול היבט של כל הקונוטציות והסטיגמות של החינוך האנתרופוסופי סטייל "מחבקי עצים" ומנגד יאמר לאיזה חינוך הוא רגיל – משהו וולגרי סטייל כפכף לראש. ואכן, גולדשטיין סיפר כיצד אחת מנשות החינוך באותו הבית ספר ניגנה בחליל ולפי הצליל הילדים ידעו להתכנס בחדר, כאשר הוא רגיל לצרוח על הילדים שלו. הוא הדגים את הצרחה ואמר "ככה לפי הצליל – הם יודעים להתכנס בחדר".
דבר ראשון, ניקי גולדשטיין הוא כוכב ילדים מגיל 11. אני בספק אם ההורים שלו צרחו עליו בילדותו ואני בטוח בלי צל של ספק שהוא לא צורח לעולם על ילדיו. אבל הוא רוצה להיראות כ"אחד מהעם" בפני תושבי קריית מוצקין, שמבחינתו הם בורים ואפילו לא יודעים מה זה אנתרופוסופי. הוא גם רוצה להיראות קשוח ו"עם קריזות" על הבמה, למה? כי ניקי גולדשטיין הוא אמן הומוסקסואל בתחום שהוא מאוד הומופובי וסקסיסטי, בו נשים הן מצרך נדיר וסטנדאפיסטים מהקהילה הגאה הם דבר כמעט לא קיים. מספיק רק להיזכר ב"בדיחה" של שלישיית הפרוזאק, בה שלומי קוריאט מגלם חייל גיי ויובל סמו אומר לו "מסכנים ההורים. רצו בן צנחן – קיבלו בן נטחן". די בטוח שהפשע הזה עדיין קיים ברחבי היוטיוב.
אז במקום לחפש לרצות את הקהל ואת עמיתיו למקצוע, למה לא לעשות מופע על היותו סטנדאפיסט גיי שיצא מהארון בגיל 43 ועומד להתחתן עם חברו הטוב ביותר מגיל 13? יש כאן פוטנציאל למופע הכי ייחודי ומצחיק של שנת 2024.
בתחילת העשור הקודם היה ניסיון להקמת אלטרנטיבה לסצנת הסטנד-אפ שבמיינסטרים. חבר'ה כמו רועי כפרי, ניב מג'ר, "טלוויזיה מהעתיד", ערבי "הסטנד-אפ המיותר" במועדונים "האוצר" ו-"כולי עלמא". הם התבססו בעיקר על סוג הומור אחד ספציפי – נונסנס. זה היה חדש ומרענן, אבל לא שרד יותר מדי זמן, כי סוג הומור כזה ממצה את עצמו בשלב מסוים והקהל מבין את הטריק הפשוט שבדבר – לומר את הדבר הכי לא קשור\מוזר\מפתיע לקונטקסט של מה שנאמר עד כה או אפילו לתחילת המשפט.
המקוריות, כמו התוכן, תגיע מן המקום האמיתי של האמן והפרספקטיבה הייחודית שלו על כאבו\סיפורו האישי. לא מזמן שודר באחד מערוצי הטלוויזיה המופע של תום יער, אותה אני מאוד מעריך בזכות הסדרות שלה כמו "תום יער עושה את שביל ישראל" ו-"תום יער עושה בגרות". היא מצחיקה והיא יודעת לכתוב. במופע החדש היא מדברת על החוויה שלה כאמא טרייה, אבל אין בו שום טייק חדש ומקורי על הקונספט שאנחנו מכירים כבר במשך 5,784 שנות אנושות (פחות או יותר, תלוי את מי שואלים). זאת, בזמן שיער ואב לבנה נמצאים במערכת יחסים ופתוחה והיא אומנית חלוצה (הקימה את קבוצה עצמאית של אמני סטנד-אפ בגיל 24 בלבד) בתחום מאוד סקסיסטי וציני. למה לא לדבר על זה? זה יהיה הדבר הכי מקורי ומרענן בישראל ורק היא יכולה לדבר על כך.
הטור הזה נכתב מאהבה טהורה לתחום הקומדיה והסטנד-אפ. כולי תקווה שהשינוי הנדרש יגיע עם הזמן והאמנים יזכו להערכה לה זוכים המוזיקאים ויוצרי קולנוע\טלוויזיה. גם להם ובעיקר לקהל – מגיע יותר.