"הסיפור שלי מתחיל בצוק איתן, אז הייתי נהג גדודי של חטיבת הנח"ל בגדוד 50 של בני גרעין, התפקיד שלי היה לספק תחמושת וציוד נוסף לכוחות שלחמו ברצועה, חוויתי את המלחמה על בשרי, הפצועים והצעקות שלהם לא יוצאים לי מהראש" אומר אופיר בן סדון (30) מהגלבוע. "בבוקר או בערב היו מעמיסים בארץ ציוד על ההאמר או על רכב אחר שהייתי לוקח, נכנסים פנימה דרך ההריסות, דרך הכבישים המשובשים והכל בזמן מלחמה ופיצוצים מעלינו. אי אפשר לומר שזה לא מפחיד, אבל את המשימה עשיתי".
אופיר חבר פורום "יהלומי קרב", ארגון הגג להלומי והלומות קרבות מספר כי הפלאשבקים החלו להופיע 8 שנים לאחר אותו מבצע אינטנסיבי בעזה שגבה את חייהם של עשרות חיילים והותיר מאות פצועים "זה התחיל בצעקות, אני יושב בסלון ופתאום מתחיל לצרוח, אשתי והסביבה שלי לא היו מבינים מה קורה, למה אני צועק, למה אני צורח ככה סתם" אבל זה לא הסתיים בזה, זה המשיך עם סיוטים חוזרים ולילות ללא שינה. "לאחר השירות הלכתי ללמוד מה שאני אוהב, אמנות, ועסקתי בפיסול, ציור, והדפס. פרוייקט הגמר שלי עסק בפוסט טראומה ובפציעה נפשית, עכשיו אני יותר שלם עם עצמי והחלטתי לשתף עוד אנשים ביצירה שלי שמתמקדת בשבעה באוקטובר ומה שקרה מאז.
"יש בתערוכה הזו כאב חד, טראומה, רגשות אבל גם גבריות. אני רוצה שכל לוחם לא יפחד להביע את הרגשות שלו, שיזיז הצידה את הפחדים והחששות של מה יגידו האחרים וילך עם האמת שלו".
''כל יום שאני לא יוצר הוא יום מבוזבז, מעדיף לעסוק ביצירה ובאמנות מאשר לעשות משהו אחר בחיי. האומנות שלי זה הריפוי שלי, זה המזור לכל פצעיי''.
נדב וירש יו"ר פורום 'יהלומי קרב' קורא לכולם להגיע לתערוכה "הסיפור של אופיר הוא אחד מתוך אלפים רבים של חיילים וחיילות שבריאים בגוף אבל פצועים בנפש, אנחנו נמצאים כעת במגפה לאומית של טראומה שעדיין לא התפרצה במלואה, כמו אופיר יש עוד לא מעט חיילים שבעוד שנים ארוכות הכל התפרץ אצלם ולכן אנחנו חייבים להעלות את המודעות לנושא ולטפל בפציעה הנפשית הזו כמה שיותר מהר ומוקדם"