בסוף המערכה הראשונה של המחזה "מיקה שלי", חלפה בראשי המחשבה שאם המלחין המחונן יאיר רוזנבלום ז"ל, שלחניו היוו השראה לכתיבת המחזה על ידי גדי ענבר, היה נוכח באולם - ודאי היה נופח שוב את נשמתו - הפעם מבושה, לנוכח התוצאה המביכה שלא מעניקה את הכבוד הראוי ללחניו המרגשים, הסוחפים והיפים. 


"מיקה שלי", שעלתה לראשונה לפני 15 שנה על בימת בית הספר למשחק בית צבי, מגיעה להבימה ומותירה סימן שאלה גדול: למה מגיע לצופים לסבול את כל הקיטש הזה? מי שמחפש להתנחם בביצועים ללחנים היפים של רוזנבלום, מתבדה במהירות לנוכח הביצועים המשעממים של ההפקה.

המחזה עוסק בימי התום של החברה הישראלית, בין אופורית הניצחון במלחמת ששת הימים, להתפכחות הכואבת אחרי מלחמת יום הכיפורים. במרכז המחזה - משולש רומנטי שכולל את מיקה היפה, גידי החתיך וארי הרגיש, שחוזר בתשובה.


ההצגה "מיקה שלי". צילום: ז'ראר אלון


המחזאי גדי ענבר כתב מחזה מוזיקלי שחולשתו העיקרית היא חוסר עניין, ולראיה: עבודת הדרמטורגיה של שחר פנקס לא מצליחה. הבמאי משה קפטן היה בטוח שיש לו ביד חומרים שמתאימים לשלאגר היסטרי, אך התוצאה היא סיפור משעמם שעדיף היה אילו לא היה נכתב ולא מוצג בתיאטרון הבימה ובכלל. 
משה קפטן לא מצליח להוציא מהשחקנים ביצועים משכנעים, ובטח לא סוחפים. אציין את עמית פרקש בתפקיד מיקה (החולקת את הבמה עם יובל דיין).

פרקש נראית ונשמעת חביבה, מציגה ביצוע רע מאוד ואינה ראויה להופיע על בימת התיאטרון הלאומי. לצדה יעקב כהן, המגלם את אביה, המבקש ממנה לסייע בפרנסה. כהן עומד על הבמה, ובאמצעות תנועות מגוחכות מגיש לקהל את הידוע, הנדוש והמוכר. לא משנה מה יעשה כהן, הקהל ישאג מצחוק. ולמרות הפדיחה, ראויים לציון מיקי קם בתפקיד חנקה, רויטל זלצמן בתפקיד נועה, החולקת את תפקידה עם מאיה שואף, ונדיר אלדד המגלם את גידי, אהוב לבה של מיקה.