שחקן נשאר שחקן תמיד. תשאלו את אורי לוי. לא אחת, כשהוא מזדמן לאן שהוא ומשמיע אך במעט את קולו - מיד ננעצים בו מבטים של אלה המזהים אותו כפייטרו רוסי, אביו של מרקו ב"הלב", סדרת הטלוויזיה הבלתי נשכחת. לא אחת עולות בו מחשבות איך מה שלא עשו לו תפקידיו הרבים בתיאטרון ובקולנוע, עשה לו הדיבוב מבלי שייראה.
“כששפרירה זכאי, ה’אמא’ של הדיבוב בארץ ומי ששיחקה איתי לפני שנים בתיאטרון ‘אהל’, קראה לי לדבב את אבא של מרקו, לא היו לי ציפיות שזה יהיה משהו שיזכרו אותו", אומר לוי בכנות. “לא נראה לי שהבאתי משהו מיוחד, רק ניסיתי להיות טבעי. עם זאת, כנראה במה שאמרתי שם היה איזה חום שנגע בלב הילדים. נראה שהיה בו גם הד לאווירה המשפחתית במפגש באולפן של שחקנים מתיאטראות שונים".
יותר מגווייה בחו"ל
אורי (א’ בחולם) לוי חגג לפני חודש את יום הולדתו ה־87, אם כי הוא נראה צעיר בהרבה. הוא גדל בפתח תקווה, למד בבית הספר החקלאי “מקווה ישראל" ולאחר שהשתחרר מהצבא, היה זמן לא רב חבר בקיבוץ יזרעאל עד שנהיה שחקן, בסיפור שנשמע כלקוח מארץ האגדות, ואותו הוא מספר בספרו “תיאטרון בגוף ראשון" שהופיע לפני שש שנים.
בוקר אחד, כשהחבר’ה יצאו לעבודות המשק, לוי בן ה־20 וקצת עטה על עצמו חולצת שבת לבנה ומכנסי חאקי קצרים, ועם סנדליו קיפץ במורד הגבעה כדי לתפוס טרמפ על המשאית שהובילה כדי חלב מתל יוסף לתל אביב. בהגיעו העירה, שם את פעמיו אל תיאטרון הפועלים "אהל", שם ניצתה אהבתו לעולם הבמה 12 שנים קודם לכן, כשהתפעל מהופעתו של מאיר מרגלית בהצגה “החייל האמיץ שווייק".
כשהגיע לתיאטרון, נתקל בשחקן יהודה שחורי, שאך יומיים קודם לכן נתן בקיבוצו קונצרט. כששחורי התכוון לשאול אותו, התרבותניק מהעמק, אם כבר רוצים אותו להופעה נוספת, הופתע לשמוע מלוי הצעיר שכל חפצו הוא להיות שחקן. “אתה מוכן להתחיל עכשיו?", שחורי הדהים אותו. כך, בלי שום הכנה, לוי נזרק למים בחזרה עם ההצגה השייקספירית “אגדת חורף". “פשוט נפלתי להם מהשמיים", אומר לוי ומוסיף שנקלע ל"אהל" בשעת משבר. אחד השחקנים המתחילים גויס לצבא, ובהיעדרו תפס הבמאי האנגלי קריזה. הוא איים שאם לא יימצא מחליף, יעלה על המטוס הראשון ללונדון. ככה זה היה אז, כשעדיין לא הייתה אינפלציה בבתי ספר למשחק, שפולטים שחקנים מתחילים כמו סרט נע.
מה מצאת ב"אהל"?
“מצאתי שם עולם אחר מאשר היום. לשחקנים דאז, התיאטרון היה דרך חיים ולא מקפצה ל’רוקדים עם כוכבים’. לא תאמין, אבל שחקניות לא נכנסו להריון שמא תיפגע האמנות. הייתה גאוות יחידה ואווירה של ביחד, עם פרגון גם לתיאטראות אחרים. וכשראיתי בקאמרי, ב־55’, את ההצגה ‘הנפש הטובה מסצ’ואן’, עם המשחק הנפלא של אורנה פורת, בכיתי מקנאה על כך שאני לא בתיאטרון הזה".
זה מה שהעביר אותך באותה שנה לקאמרי?
“הכדורגל העביר אותי. יום אחד הצטרף לאימון של נבחרת ‘כסית’ יוסף מילוא, המנהל המייסד של הקאמרי. הוא התגלה כשחקן לא רע והתברר לנו ששיחק במכבי צ’כיה. בעודנו מכדררים במגרש, ‘פפו’ (שם החיבה של מילוא – יב"א) סיפר שראה אותי ב’אלדורדו’ ושאל למה אני לא בקאמרי. יותר לא הייתי צריך. כך התחלתי תקופה של 40 שנה בתיאטרון הזה".
ב60’ יצא לוי לשנת השתלמות בלונדון עם רעייתו זה 64 שנה, טלילה בן־זכאי, שאותה הכיר בהצגה “העיר הזאת" ב"אהל". בהצגתם המשותפת הבאה שם, ‘הדגן הוא ירוק’, הם לוהקו לתפקידים הראשיים. כשבמאי ההצגה, זאב ברבן, ניסה להדריך אותם בסצינת נשיקה שהייתה במחזה, העיר לו לוי שכאן אין צורך בעצותיו. בהמשך עברה טלילה מהקאמרי לגלי צה"ל, ובמקביל הייתה שנים כתבת התרבות של "מעריב". לשניים בת אחת, רוני ארנון, בעלת משרד יחסי ציבור, ושני נכדים.
כמי שלא למד בבית ספר למשחק גם בלונדון, האם חובה על שחקנים ללמוד משחק?
“היום אולי כן, כי יש המונים, ובלי תעודה מי יסתכל עליהם? נראה לי שכיום יש בארץ יותר מדי בתי ספר למשחק, שבחלקם עסוקים בגידול מנחים לטלוויזיה ושחקני מיוזיקל. יוצאים משם יותר מדי שחקנים שאין להם היכן לשחק. לדעתי, בתי הספר למשחק צריכים להחמיר יותר בסינון המבקשים להתקבל אליהם".
בין ההצגות הרבות שבהן שיחק לוי הייתה “מנהל הבית" מאת פינטר. “תפהוקת עד כדי נקיעת לסתות", כתב עליה המבקר המחמיר חיים גמזו. כעבור זמן, כשלוי שיחק בהצגת “תוציא את השטקר, המים רותחים" מאת קישון, פגש אותו גמזו ולדבריו שאל אותו איך הוא, מי ששיחק בהצגה הנפלאה “מנהל הבית", שיחק בתפלות של קישון. “זה עלה לו בכוסית קוניאק, לאחר שהזכרתי לו את הביקורת שלו דאז", מספר לוי. “כשלא האמין, התערבנו".
“יש לי בעיה עם המבקרים", אומר לוי. “הייתי מצפה מהם שיהיו גם מורי דרך ולא רק נותני ציונים. המבקרים אשמים בעשייה המסחרית שפשתה בתיאטרונים, כשהם לא עמדו על המשמר בזמן. הם בין האשמים בשיטת המנוי הפתוח, המהווה אסון לתיאטרון הישראלי, שמרדדים אותו ומנפחים את מצבת המועסקים בו. פתאום גדלה מפלצת שלא שולטים בה".
הקריירה הקולנועית הענפה של לוי החלה ב־55’ במשפט בודד - “היא מדברת עם אנגלים" - שאמר על חיה הררית ב"גבעה 24 אינה עונה", סרטו של תורולד דיקנסון. היה זה חברו, חיים טופול, שפתח בפניו כעבור 14 שנה את שערי הקולנוע הבינלאומי בסרט “לפני בוא החורף", שעלילתו התרחשה במחנה עקורים באוסטריה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה.
“טופול, ששיחק שם מתורגמן למפקד הבריטי של המחנה (דיוויד ניבן), פעל שם בשיטת חבר מביא חבר כששכנע את במאי הסרט, ג’יי. לי תומפסון, לבחון אותי לתפקיד המיור הרוסי", משחזר לוי. “הייתי בין הצגות בקאמרי - ופתאום נדרשתי להתייצב בלונדון. מה עושים? איכשהו סידרו לי טיסה הלוך ושוב כדי שאחזור בזמן להצגה במוצאי שבת. כשהגעתי אל תומפסון, הוא הסתכל עלי ואמר - ‘יופי, אתה נראה מצוין; רק רציתי לראות אותך’. בשביל זה טסתי ללונדון. כך עבדו אז".
וניבן?
“ניבן היה ג’נטלמן בריטי אמיתי עם המון הומור. אחר כך היינו שנים בקשר. ניבן וג’ון הארט, שגם הוא שיחק באותו סרט, היו הראשונים בשורה נכבדה של כוכבים בינלאומיים שאיתם שיחקתי, ובהם היו גרגורי פק, פיטר יוסטינוב, עומר שריף, אוליבר ריד, מייקל קיין ודיאן קיטון. היום יש כאן שחקנים שמתפארים בתפקיד של גווייה שקיבלו בחו"ל. לי, לעומתם, היו תפקידים לא רעים ב־13 סרטים בחו"ל. זה ביסס אותי כלכלית יותר מכל הקריירה בישראל. אלמלא כן, לא היינו יכולים להרשות לעצמנו להתגורר באחד ממגדלי המגורים הראשונים בתל אביב".
מי זכור לך במיוחד מאותם כוכבים?
“בלי ספק פיטר יוסטינוב, שממש היה טיפוס. במין הומור כזה הוא היה מתגרה בעומר שריף ובי. ‘תתחילו לדבר ותעשו שלום’, הוא היה אומר לנו. על יוסטינוב אפשר היה לראות איך שהגלגלים הסתובבו כל הזמן אצלו בראש, משהו שהזכיר לי את שייקה אופיר".
סגירת עניין
על אף קריירת המשחק המפוארת, עוד לפני גיל 60 עבר לוי מקדמת הבמה אל מאחורי הקלעים, לתפקיד ניהולי. “זה התחיל במקרה ולגמרי לא ביוזמתי", הוא מספר. “כשנערכנו ב־86’ לנסיעה של ההצגה ‘מיכאל קולהאס’ לפסטיבל אדינבורו בסקוטלנד, התבקשתי כחבר ועד השחקנים לעזור בארגון הנסיעה הזאת בעזרת המחשב שבדיוק למדתי להשתמש בו. כשחזרנו משם, הציע לי המנכ"ל שלנו, עודד פלדמן המנוח, להיות עוזר מנכ"ל. יותר מאוחר הוא הודה שבכך רצה להוציא אותי מוועד השחקנים כדי שלא אעשה צרות. מאז הניהול התגבר אצלי על המשחק".
במיוחד כשעברת לנהל את "גשר".
“בינתיים קודמתי בקאמרי מעוזר מנכ"ל למנהל אדמיניסטרטיבי, וזה לא סיפק אותי. חיפשתי משהו אחר. את 'גשר' הערצתי מראשית דרכו בארץ. פתאום קראתי בעיתון שיש שם משבר ומחפשים מנכ"ל. זה הקפיץ אותי. פניתי לאותו עודד פלדמן, הפעם בוועד המנהל של 'גשר', והצעתי את עצמי. ‘השתגעת? - הרוסים האלה יאכלו אותך!’, כך הגיב. למחרת הוא התקשר אלי והודיע לי שהתפקיד שלי. כמעט 13 שנה ניהלתי את 'גשר', וזאת הייתה התקופה המאושרת ביותר בשנותיי הרבות בתחום התיאטרון. הייתי שם מנכ"ל וגם חבר שדאג לעובדים, שעד היום מקבלים אותי בחיבוקים ובנשיקות. זה מה שנשאר בי מהקיבוצניק של פעם".
עדיין לא מובן כיצד ויתרת בשלב מוקדם על המשחק.
“אחרי גיל 50, שמתי לב לכך שלא קיבלתי תפקידים בסדר הגודל שקיבלתי קודם. לאחר ששיחקתי תפקידים ראשיים וכאמור, גם שיחקתי בחו"ל, לא ראיתי לאן אוכל להתקדם כשחקן. החלטתי לסגור עניין כשהרגשתי שהניהול קסם לי".
לא קרה שהתחשק לך לקפוץ לבמה?
“זה קרה מהרגע להרגע ולא כשהתחשק לי. פעם, כש'גשר' היה אמור להציג בירושלים את ההצגה ‘כפר’, פתאום טלפנו אלי והודיעו לי שמוכרחים לבטל את ההצגה מפני שהשחקן איגור מירקורבנוב, כיום כוכב גדול במוסקבה, שיכור כלוט. ‘לא מבטלים בגלל זה הצגה’, אמרתי ולקחתי מונית לירושלים בהנחה שאוכל להתגבר על הטקסט לאחר שראיתי את ההצגה 50 פעם. כשהגעתי לשם, התברר שאין בי צורך. מנהל ההצגה הכניס את איגור למקלחת קרה, החטיף לו כמה סטירות והצליח להביא אותו להצגה".
קרה שהתחרטת על הפרישה המוקדמת שלך ממשחק?
“בכלל לא. קשה להאמין איך שחקן מעביר את רוב חייו בנסיעות ובפקקים. הנסיעות להצגות מחוץ לעיר עם אותם אנשים ועם אותם קשקושים ערב אחרי ערב הן דבר נורא. לא היה לי מה להתחרט. המשחק לא חסר לי. זה לא מקצוע על תנאי - או שנמצאים בו, או לא. ואם אעשה עוד תפקיד, בשביל מה?"
אחרי שסיים את תפקידו ב"גשר" ב־2007, לקח על עצמו לוי בהתנדבות את ניהול מדור התיאטרון במועצה הישראלית לתרבות ואמנות, עד שפרש בגיל 83. “כיום, חלק מהאנשים שנמצאים שם לא מתאימים לתפקידים שלהם ולא מבינים מה זה תיאטרון", הוא מצר. “עד היום, כשמהפרינג’ זקוקים לאיזו עצה מקצועית, פונים אלי ואני עוזר ברצון".
וחוץ מענייני תיאטרון, מה עושים בגיל 87?
“לא יותר מדי. שלוש פעמים בשבוע אני מתאמן בחדר כושר במתחם, שצמודה אליו בריכת שחייה, נפגש עם חברים - אם כי לצערי הם הולכים ומתמעטים - וכמו כן אני הרבה בפייסבוק, שם אני יכול להביע את עצמי".
למה אתה מתגעגע?
“אני מאוד מתגעגע לישראל של פעם, כשהכל היה יותר קטן וצנוע, וגם תל אביב כמובן. כמו כן אני מתגעגע לקפה ‘כסית’, שאליו היינו באים אחרי הצגות, כשבבתים לא היה מיזוג אוויר ועל טלוויזיה מי חלם ואנחנו, השחקנים, הכרנו זה את זה. כיום, כשיש רבים, זה אחרת".