פרולוג
עלי מוהר היה אדם כלבבי. אבל זאת לא חוכמה, כי הוא היה בעצם אדם כלבבם של כולם. קודם כל הוא הבן של יחיאל מוהר, האיש שכתב לנו את הקלאסיקות של להקת הנח"ל מ"מול הר סיני", דרך "כיתה אלמונית" ו"רחל רחל" ו"שתים עשרה טון" ו"הורה היאחזות" ו"הורה ממטרה" ו"הורה נתגבר" ו"יא משלטי" ועוד ועוד ועוד.
עלי, בנו של יחיאל מוהר, תרם רק שיר אחד ללהקת הנח"ל. אבל איזה שיר!
כמה יפה עליסה
שם בארץ של עליסה,
הארץ אין רואה לה מלבדה
ורוצה הייתה לדעת
האם כל זה רק חלום הוא
ואם רק חלום -
של מיהו של עליסה
או של מישהו אחר
("מי היה החולם" / עלי מוהר)
והוא גם ידע בעל פה את כל המילים של כל השירים העבריים לדורותיהם, ומי כתב אותם ומתי נכתבו. במפגשים בינינו היינו מנסים להתקיל אחד את השני בשיר עלום ונשכח, שחוץ מהיוצרים שלו אולי רק שנינו זכרנו. זה נגמר תמיד בתיקו.
עלי עצמו לא זכה להיות זקן; אבל במידה מסוימת - "עוד מנעוריו" - הוא היה קשיש א־פריורי, מעין אזרח-ותיק חסר גיל: הוא זכר דברים שהזקנים כבר שכחו. ובניגוד לאמירתה של סימון סיניורה ש"הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה" - הנוסטלגיה אצל עלי כבר הייתה מראש מה שהיא תהיה. משום כך היא לא התיישנה. שהרי להתגעגע אפשר תמיד; וביתר שאת כאשר נלקחים מאיתנו המחר וההווה.
(הקדמה לספר "עוד מהנעשה בעירנו" / דורון רוזנבלום)
זה נכון שלהתגעגע אפשר תמיד. ועלי היה מהמתגעגעים האלה שהגעגועים שלהם מעוררים גם בך געגועים. הוא ידע לגעת בהם ככה שיכולת לראות ולמשש ולהריח את הגעגועים האלה.
הייתי מסיבות, הייתי ליטופים בחושך
יין אפלולי, חיבוק ואנחה
הייתי תקליטים שרוטים מאהבה ויושן
אך דיברתי די. ספר לי מי אתה!
("הייתי" / עלי מוהר)
תמונה ראשונה
והיה הדובדבן האדום, המר־מתוק שבקצפת: הפועל תל אביב. גם כשזה נגמר בהפסדים ובמפחי נפש שאותם ידענו לשאת בגאווה - כי הרי למודי מפלות אנחנו, האוהדים האדומים - תמיד־תמיד העלינו את הפועל תל אביב על ראש שמחתנו. כי אנחנו אדומים לנצח, והסיבות די דומות.
"הייתי בן 5 כשרציתי לדעת איזו קבוצת כדורגל לאהוד", סיפר פעם "באתי לאבא שלי ושאלתי: 'מכבי או הפועל?', ואבא שלי אמר לי: 'אנחנו אנשים עובדים, אני שכיר ואנחנו הפועל'. מאז הפועל משפיעה לי על מצב הרוח".
גם כשהלך לכדורגל
הוא לא חיפש לו רק ניצחון
ובהתלהבות של עגל
ויתר על שקט וביטחון
ועד היום הוא עם הדגל
ועם הצבע הלא נכון.
אמרו לו שהחולצה האדומה
זאת לא מציאה
אמרו לו שהוא נכנס פה לצרה
ואין יציאה
אמרו לו שיהיה כבר מעשי,
רמזו לו שיתבגר
אך הוא לא למד שום לקח
ואין לו שכל גם להצטער
("אמרו לו" / עלי מוהר)
שייע פייגנבוים, מלך השערים של הפועל תל אביב בכל הזמנים, אמר עליו: "הוא היה הקול שביטא בצורה כל כך יפה את הרגשתם ודעתם של כל האוהדים. הלוואי על כל קבוצה שיהיה לה כזה אוהד צבעוני וחכם". "תמיד זוכרים את האדם אחרי מותו ומדברים עליו יפה", אמר משה סיני, מגדולי שחקני הפועל תל אביב בכל הזמנים. "אבל מי שהכיר את עלי אהב אותו ופרגן לו בכל הזדמנות בצורה כנה ואמיתית. הוא היה אדם מסוג אחר".
דווקא עלי מוהר המוספד לא חשב שתמיד מדברים יפה על הנפטר. ב־1985 כתב:
גם המוות כבר איננו מה שהיה, וכל מי שיש לו תוכניות בכיוון הזה מוטב שיחשוב פעמיים. בעבר נהוג היה לומר בדרך כלל את שבחי הנפטר, לעתים אפילו בהגזמה... ואולם לאחרונה אין נוטים עוד להתחשב בנסיבה מקילה זו. דור מפוכח, שפוי, נטול סנטימנטים, אינו מאבד את קני המידה המחמירים שלו אפילו לנוכח המוות, ונוטה לומר את האמת בפרצוף, גם אם זה אינו יכול עוד להרים את גבותיו בתמיהה.
ואני חיפשתי ונברתי וחיטטתי, אבל לא מצאתי הספד אחד שלא משבח את הנפטר. אפילו מילה אחת שאינה מילה של שבח ואהבה לא הצלחתי למצוא בהספדים על עלי מוהר. הכעס היחידי שהיה שם זה הכעס על המוות שלקח אותו מוקדם מדי.
כל המקומות שראיתי
נשארים איתי לתמיד
לא אכפת לי איפה טעיתי
כי פני אל טעויות העתיד
לא אכפת לי איפה טעיתי,
העיקר שעוד אטעה בעתיד
דרך מחפשת בעמק
דרך מטפסת בהר
נפש מתפללת בדרך,
שהסוף יהיה מתוק ונמהר
("כל המקומות" / עלי מוהר)
תמונה שנייה
בשנת 1973 חגגנו 25 שנה לעצמאותנו. באותה שנה הוחלט שהשירים שיתחרו בפסטיבל הזמר והפזמון, האירוע המרכזי ששודר במוצאי יום העצמאות בערוצנו האחד והיחיד, יוקדשו כולם למדינה. "את ואני נולדנו בתש"ח" היה השיר שזכה במקום הראשון. היו שם גם שלמה ארצי עם "פתאום קם אדם בבוקר" ומירי אלוני עם "שיר לערב חג" והיו "ליל חנייה" ו"תנו לנו יד ונלך" ו"יעלה ויבוא". ורק השיר הזה לא התקבל אז לפסטיבל:
אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה
וברקע הברושים
שמי שרב חיוורים
האיכר יצמיח לנו לחם
שנהיה גדולים
("שיעור מולדת" / עלי מוהר)
כשעלי מוהר, שכתב את השיר ללחן של אפרים שמיר, סיפר את הסיפור הזה, הוא קרא לו "אנקדוטה קטנה". לאנקדוטה הזו מצטרפת עוד אנקדוטה: כשאפרים שמיר, אז עולה חדש וצעיר, נבחן ללהקת הנח"ל, הוא שר את השיר הזה בשינוי אחד - הוא שר אותו בפולנית, השפה שבה הוא עצמו כתב אותו. היה זה עלי מוהר שקלט את השיר של העולה מפולניה, אזרח אותו ונתן לנו שיעור מולדת נפלא.
והמורה אומרת:
עוד מעט כבר סתיו
בשיעור מולדת
היא מראה חצב
היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כווילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו
כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטייר בילדותנו
שהייתה יפה
אם היו מבקשים ממני לתאר את עלי מוהר, ככה בדיוק הייתי מתאר אותו: פשטות רכה. כמו המולדת שהצטיירה בילדותנו. כמו השירים ששרנו לה. עלי מוהר, בהווייתו ובכל כולו, שימר את מי ואת מה שהדור שלנו כל כך מתגעגע אליו: פשטות רכה.
כן, אולי זה רק "הצטייר בילדותנו", כפי שכתבתי ב"שיעור מולדת", שכל הבית השני שלו אינו אלא קולאז' של ציטוטים: הכורמים, היוגבים, המחרשות הרנות והפטישים המנגנים לקוחים כולם מאותם שירים ששרתי בילדותי, ממש כשם שתיאור הארץ בשיר אינו נסמך על התבוננות בה עצמה, כי אם על התבוננות בתמונה שהייתה תלויה על הקיר, "אז, בבית הספר".
בלית ברירה, אני נשאר עם זכר השירים הישנים, וכשאני נזכר בעץ הוותיק ההוא שהריע לתומו בשדרה עם בוא המים לנגב, אני נאנח ואומר לעצמי - הוי עץ! הוי לץ! הוי שדרה! הוי ממטרה! הוי נגב! הוי תל אביב! הוי ישראל!
אתנחתא
בשנת 2006, זמן קצר לפני הסוף, כשיצא ספר הביוגרפיה בראשי פרקים של אריק איינשטיין שכתב מוהר, שאל אותו רינו צרור בראיון שערך איתו: "למה אין לך רישיון נהיגה?". "אני חושב שזה מתסמונת הילדים שהיו מרוצים מילדותם", ענה הילד בן ה־57, כשהסוף כבר נראה קרוב מאוד עבורו בגלל סרטן הלבלב.
רזה ומצומק ישב שם, הדיבור לא קל לו והוא מדבר על אושר. "אני חושב שבילדותנו ראינו אושר, ומה הייתה תמצית האושר? ללכת לקולנוע. המון לתיאטרון. חוץ מזה, לשבת על המרפסת, לאכול ענבים, לחם עם חלווה. זה היה מעדן יוצא מהכלל. עד היום לחם שחור עם חמאה, תשאל אותי מה צריך יותר? אני לא יודע מה צריך יותר".
והוא כמו חוני המעגל שהתעורר פתאום משנות ה־50, כך העיד בעצמו על עצמו, ישב וכתב את "שיר השיירה".
איך ישראל צומחת מסביבנו
היא חזקה יותר מכל חסרונותינו
וגם הנגב עוד יהיה פורח
ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח
אפילוג
הפעם האחרונה שבה התראינו הייתה בתל אביב, כמובן. במסעדה שכבר לא קיימת שקראו לה "מול עדן", כי היא שכנה מול קולנוע "עדן" המנוח. לא הגישו שם לחם שחור עם חלווה, אבל היו גפילטע פיש וקרפלך וקניידלך וקישקע וצימס. מנות שהולכות ונעלמות כמו המסעדה, כמו קולנוע
"עדן" וכמו עלי מוהר.
הוא נפטר היום לפני 12 שנים, ב־30 בנובמבר שנת 2006, והוא בן 57.
שש עשרה מלאו לנער ולבו המה
הוא כתב שירים עם שחר ולחש את שמה
ברחוב שבו היא גרה הסתובב שעות
כדי לראות אותה עוברת עם החברות
והוא אהב אותה
והוא חלם דמותה
והוא רצה בה
וכך התחיל העצב המתוק
והבדידות חונקת את הצחוק
("שש עשרה מלאו לנער" / עלי מוהר)
וכך נגמר העצב המתוק.