הסערה סביב "מק'ישו" - הפסל של של רונלד מק'דונלד בדמות ישו הצלוב, נמשכת. שרת התרבות והספורט, מירי רגב, פנתה למנכ"ל מוזיאוני חיפה בדרישה לסיר את המיצג של האמן הפיני יאני לינונן המוצב במוזיאון חיפה לאומנות. בעקבות זאת פנתה התנועה לזכויות האזרח למשנה ליועמ"ש, עו"ד דינה זילבר, בדרישה שתורה לדחות את הבקשה.
בעקבות זאת, הוציאה זילבר מכתב לשרה רגב, בו כתבה כי "כפי שכבר הובהר לא אחת בעבר, פניות מסוג זה למוסדות תרבות – המתייחסות לתוכן יצירות האומנות והיוצרות את הרושם המטעה כי התמיכה במוסדות הרלוונטיים עלולה להיפגע או הינה 'על תנאי' – נעדרות בסיס משפטי ויש להימנע מהן".
זילבר הוסיפה כי "למותר לציין כי שרת התרבות, ככל אדם, זכאית להתבטא באופן ציבורי ולהביע עמדותיה כחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי. עם זאת, נדרשת זהירות ותשומת לב באבחנה בין הבעת עמדה אישית או ציבורית כנבחרת ציבור שהינה ודאי לגיטימית לבין יצירת מצג מטעה לפיו פניות המבקשות להסיר יצירות אומנות או לקשור בין הצגתן לבין התמיכה המדינתית שיקבלו המוסדות בהם הן מוצגות, נאמרות לכאורה מכוח תפקידה וסמכותה. זאת, באופן שנושא בחובו מצג מטעה אודות אפשרות השפעה על התקצוב לו זכאים המוסדות השונים, או להפעלת סמכויות מיניסטריאליות כלשהן כלפיהם, בה בשעה שאין אפשרות חוקית להפעלת סמכויות כאמור".
עוד כתבה זילבר, כי "הפחתת התמיכה במוסדות תרבות בשל יצירות אומנות המוצגות בהם או דרישה להפסיק להציג יצירות המעוררות מחלוקת, עולה כדי פגיעה בחופש הביטוי, אשר לו משקל ייחודי בתחום התרבות. תרבות, על כל סוגיה וגווניה, היא התגלמותו של חופש הביטוי האמנותי, שהוכר על-ידי בית המשפט העליון כשייך ללב ליבה של הזכות לחופש הביטוי וכצורת ביטוי הדורשת הגנה מיוחדת".
"טענה לפגיעה דומה ברגשות דתיים של הציבור הנוצרי עלתה לפני כשלושה עשורים בבג"ץ במסגרת עתירה נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות. שם, נתקפה החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות לפסול את הקרנתו בישראל של הסרט "הפיתוי האחרון של ישו" בטענה שיש בסרט כדי לפגוע באופן משמעותי ברגשותיו הדתיים ובאמונתו של הציבור הנוצרי בישראל. שם, להבדיל מענייננו, למועצה לביקורת סרטים היתה סמכות לצנזור הסרט (בענייננו, לשרה לא נתונה הסמכות להורות על הסרת היצירה או על פגיעה בתמיכה), ואף על פי כן בית המשפט העליון קיבל את העתירה וקבע בפסק דינו של השופט אהרן ברק: 'רמת הסיבולת של החברה שלנו להבעתן של דעות חולקות, הנעשות על-פי החוק, היא גבוהה ביותר. רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ניתן יהא להצביע על פגיעה "קשה, רצינית וחמורה" של סרט, המעביר מסר חברתי שאין בו "קהל שבוי" ושאין בו עבירה על החוק. מקרים כאלה עשויים להתרחש, כמובן, אך המסורת שלנו של חופש הביטוי ורתיעתנו מפני איסור מוקדם שמקורו בתוכן הביטוי עצמו מצמצמות מקרים אלה לחריגים יוצאי דופן. אלה חייבים להיות מקרים המזעזעים את אמות הספים של הסובלנות ההדדית...דברים אלה תופסים במיוחד בכל הנוגע לסרט העוסק בענייני דת. אך טבעי הוא, שתפיסות דתיות קשורות לעומק הכרתו של היחיד'".
