לשחקנית בתיה לנצט, שריד יחיד מחמשת מייסדי הקאמרי ב־44’, שבדפי ההיסטוריה של התיאטרון בישראל שמור לה מקום כאחת מענקיו, אין אשליות. כשבטקס הענקת פרס שרת התרבות לאמנים ותיקים על שם אריק איינשטיין, שייערך בקרוב, ייקרא שמה בין 21 הזוכים, רבים באולם בבחינת הדור שלא ידע את יוסף יגיבו בהשתאות. זו דרכו של עולם - שוכחים, ולמרבה הצער, מהר מדי.
“אני עצמי הופתעתי לשמוע על הפרס”, אומרת לנצט, מוותיקי החוזרים בתשובה בארץ, שמחר תחגוג את יום הולדתה ה־97, כשאני מאתר אותה בטבריה, במקום שבו היא מתגוררת עם נכדתה החרדית נעמי ושלושת ילדיה. “מה פתאום נזכרו בי? הרי 40 שנה אינני משחקת”, היא תוהה ומוקירה תודה על המחווה.
באי הטקס, שיבקשו לכבד במחיאות כפיים את הזוכה הבלתי צפויה בפרס, כנראה יתאכזבו כשישמעו על אי־הגעתה. “לצערי, לא אוכל להיות בשעת ההתכנסות”, כתבה למשרד התרבות שחקנית העבר הדגולה, שבמשך שנים התבשמה מתשואות הקהל ועתה נאלצת לוותר עליהן.
“עד לפני שנתיים נהגתי”, אומרת לנצט. “ירדתי מההגה כדי לא לסכן את הנוסעים בדרכים. העברתי את מכוניתי לנכדי יואל־דוד, המתגורר בקריית גת. כמי שההליכה קשה לה, שוב אינני ניידת כבעבר”.
את מי שחיפשנו
כמי שזכה לשעות של חסד בצפייה בהופעות המאוחרות של לנצט בשנות ה־70, אני נבוך לפגוש את מי שהרשימה בהוד ובהדר שהביאה לבמה כשהיא מכונסת בחלוק של בית ועטופה בשמיכה בכורסתה. אבל כשהיא מדברת, אור גדול מציף את חדרה הצנוע. עם זיכרון חד כבדולח, מחיה לנצט בבהירות את הוויות העבר.
בת שנתיים הייתה כשעלתה ארצה מהונגריה עם הוריה, שהיו ממייסדי הרצליה. שם חוותה מפגש טראומטי עם הבמה. בהצגת ילדות שיחקה חסידה העומדת על רגל אחת. כשהילד ששיחק זאב הולבש לראשונה בהתאם, היא נבהלה, הורידה את הרגל השנייה ונסה יחפה כל עוד נפשה בה.
“בעקבות זאת בכלל לא חשבתי להיות שחקנית”, היא טוענת. “התפנית קרתה כעבור זמן, כשהוריי יצאו לאירוע 1 במאי. מבית הפועלים במושבה שמעתי קולות. כשהצצתי פנימה, ראיתי איזו גברת מקריאה שיר אנטי־מלחמתי של אלכסנדר פן. זו הייתה השחקנית מרים ברנשטיין־כהן. ‘כמוה אני רוצה להיות’, אמרתי להוריי. לא הרפיתי מהם עד שהביאו אותי אליה, לתל אביב, כדי שתלמד אותי להיות שחקנית. בהמשך היא הייתה זאת ששלחה אותי לסטודיו בהבימה. גויסתי להקמת התיאטרון הקאמרי. יום אחד, ב־44’, בעודי צועדת ברחובות תל אביב, קראו לי: ‘אותך אנחנו מחפשים’. אלה היו שניים שלא הכרתי אישית, אלא מהבמה. אברהם בן־יוסף, אז שחקן באופרה הארץ־ישראלית, ויוסף מילוא, ששיחק בתיאטרון הסאטירי ‘המטאטא’. הם אמרו לי שחסרה להם שחקנית כמוני לערב מערכונים שבכוונתם להעלות. דיבורם הסעיר אותי וגרם לי להתגבר על היסוסיי ולהצטרף”.
את החמישייה הפותחת של התיאטרון השלימו רוזה ליכטנשטיין, שחקנית עולה מגרמניה, מבוגרת מעמיתיה בעשרות שנים, וימימה מילוא, אז פסובסקי, רעייתו של מנהיג החבורה יוסף מילוא. האחרון, בהיותו בהנהלת הקאמרי עם לנצט ובן־יוסף, שכונה “בזיק”, רצה לקרוא לרך הנולד “תיאטרון 1945”, ולעדכן מדי שנה במעין צעד דינמי.
“בזיק הציע את השם ‘התיאטרון הקאמרי’", היא מספרת. "זה ענה על ההשקפות שלי ועל נטיות לבי בדבר תיאטרון קטן בהיקפו, שבו צומחים השחקנים יחד, אם כי חמשתנו באנו מאסכולות שונות. בתקופת החזרות, כמובן לא קיבלנו משכורת. ‘פפו’ (מילוא) ורוזה המשיכו לשחק ב’המטאטא’ ו'בזיק' באופרה. חיי הקבוצה שלנו התנהלו בתקופה הראשונה כקואופרטיב בחדר השכור של 'פפו' וימימה ברחוב אחדות העבודה. שם ערכנו תחילה את החזרות וגם אכלנו, בתוספת של שמנת ובננות שהייתי מביאה מהמשק של הוריי בהרצליה”.
מזה התקיימתם?
“ניגשנו אל חצקל ב’כסית’ וסיפרנו לו שאנחנו במצוקה. כלומר, התיאטרון מצליח, אך אין כסף לאוכל. ‘מה הבעיה’, הגיב, ‘יש קוויטאלאך (פתקים). אתם תאכלו, וכשיהיה - תשלמו’. וכך היה”.
מה את עוד זוכרת מאותה תקופה?
“בהתחלה השתתפתי בחזרות בין הנקה להנקה של בתי הבכורה, ליאנה, לאחר שכדי ללדת אותה השתחררתי מלהקה צבאית. זה לא היה פשוט להיות שחקנית וגם אם צעירה. בעלי הראשון נחום גרשום, אז גרשונוביץ, היה קצין בבריגדה, והוריי שמרו על התינוקת. אני מודעת לכך שליאנה סבלה באותם זמנים מהיותי שחקנית. עברו שנים עד שהצלחתי לפייס אותה”.
את מתחרטת?
“לא. התיאטרון היה אז מרכז חיי, וכאידיאליסטית עבר זמן עד שהבנתי שהוא גם מקצוע, לא רק אמצעי לתיקון העולם או למימוש הסוציאליזם. עוד בבית הספר העממי בהרצליה כתבתי חיבורים על עולם שוויוני עם אחווה ושלום. התיאטרון היה לי בית, אבל לא פעם הרגשתי בו כקרואה במשתה, אומנם מלא קסם, אך של זרים. עם האידיאלים שלי, גם כשהייתי בשיאי עם תפקיד ירמה, בשלהי שנות ה־50, כשהחלה ההתעוררות באפריקה השחורה, חשבתי להתגייס למענה”.
איך מריצים תיאטרון בלי כסף?
“אתן לך דוגמה. כשהצד הוויזואלי לא היה הצד החזק בתיאטרון הארץ־ישראלי, ימימה שלנו חשקה בתלבושות שופרא דשופרא, לפחות כמו בתיאטרון הגרמני בשיא תפארתו. היא סיפרה לי יום אחד על תופרת צמרת, פיני לייטרסדורף היה שמה, שתפרה לאחיותיה, בנות משפחת פרסיץ העשירה. ככאלה שלא היו אמונות על הליכי משא ומתן, יצאנו לדרך מהוססות, אבל השליחות דרבנה אותנו. ‘אז מה אתן רוצות?’, שאלה פיני במבטא הונגרי. השבנו שתלבושות על הגובה, אך אין לנו תקציב. פיני אמרה שהחלום הגדול שלה הוא לתפור לתיאטרון. כמעט התעלפנו. ‘בלי כסף?’, שאלנו. ‘בלי כסף, השיבה, ‘רק תשיגו בדים’. השגנו, וגם עליהם לא שילמנו”.
בהצגות הראשונות לנצט הייתה הכוכבת של הקאמרי הצעיר. לדבריה, הייתה בין המשכנעים את חנה מרון ואת יוסף ידין להצטרף. יותר מאוחר הצטרפה גם אורנה פורת, אז אירנה פרוטר, שעם בואה מגרמניה, לנצט שיחקה את אמה בהצגה “כזאת הייתה אמא”. לנצט שוב לא הייתה הכוכבת הבלעדית, אבל המשיכה לשאת בנטל, כולל במלחמת העצמאות. “נסענו במשוריינים להצגות ברחבי הארץ”, היא מספרת. “בעת המצור בירושלים הצגנו באולם ‘אדיסון’ את ההצגות ‘הוא הלך בשדות’ ו’המפקח בא’”.
לנצט, שבין תפקידיה הבולטים בקאמרי, לבד מירמה, היו ביאטריס ב”משרתם של שני אדונים”, הכלה ב”חתונת הדמים”, האם ב”מלאך האבן”, לינדה ב”בית הבובות” ומרי סטיוארט בהצגה נושאת שם זה, הייתה בין הנאבקים בתוקף נגד פירוק הקולקטיב. “אף על פי שעקב המעמד הבכיר שלי בתיאטרון יכולתי להרוויח מכך, זה היה ראשיתו של תהליך שהביא למסחור הקאמרי”, טוענת לנצט.
בהתרחקותה מהתיאטרון שהייתה ממייסדיו, עד פרידתה הסופית ממנו ב־68’, היה גם פן אישי. שנה לאחר הקמת המדינה הגיע לקאמרי בסערה מניו יורק פיטר פריי, במאי יהודי־קנדי, שביים בזו אחר זו את ההצגות “לילות הזעם” ו”רק אתמול נולדה” (בכיכובה של חנה מרון). פריי היה גבר כריזמטי ובעל הופעה מרשימה - וגם שמאלן כמו לנצט. “פיטר נכנס לחיי בלי פוליטיקה”, היא מעידה. “הוא בא, שם את המזוודות ונשאר, אף על פי שכשבפעם הראשונה שראיתי אותו, בנשף פורים, הוא מאוד לא מצא חן בעיניי”.
הסיפור עסיסי מאין כמוהו, אבל מחוסר מקום נסתפק בתמציתו: “מה שפיטר לא ידע זה שאז, לאחר שנפרדתי מבעלי הראשון, היה לי בן זוג מבין שחקני התיאטרון, קרל גוטמן, מי שעד מהרה עבר להולנד. כשגוטמן שמע על מה שהלך, הוא תפס את פיטר ברחוב והיכה אותו. זה לא השתלם לו. פיטר, בוגר מלחמת האזרחים בספרד, היה הרבה יותר חזק וכשהחזיר לו, נגמר הסיפור עם קרל”.
סיפור אהבתה עם פריי, שהוליך אותם לחופה, וב־53’ להולדת בתם מיכל, קטע זמנית את רצף תפקידיה הראשיים של לנצט, כאשר הצטרפה לנסיעתו לניו יורק ואז למדה שם אצל לי שטרסברג. אחרי שנה חזרו - לנצט לקאמרי ופריי לבימוי ולהקמת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. לדבריה, הוא משך אותה לקולנוע; תחילה כמלהקת סרטו של תורולד דיקנסון, “גבעה 24 אינה עונה”, שפריי היה ממפיקיו, ולאחר מכן ככוכבת הסרטים “איי לייק מייק” ו”אשת הגיבור”, שביים.
בשלהי שנות ה־60, כשהאהבה ביניהם דעכה, נפרדו השניים ברוח טובה. אישיותה האצילית של לנצט באה גם כאן לביטוי. השחקנית היהודייה־בריטית תלמה רובי, הצעירה ממנה בשלוש שנים, שהייתה לרעייתו השנייה של פריי, היא עד היום ידידתה הטובה. “צרתי”, היא קוראת לה בהומור.
השיבה הביתה
לאחר הקאמרי ואינטרמצו קצרצר בתיאטרון חיפה, הפינאלה שלה כשחקנית היה בהבימה, שם סגרה מעגל עם התיאטרון שבו החלה את הקריירה ב־39’, בהיותה תלמידת הסטודיו. לאכזבתה, לא קיבלה שם קביעות, עד שנשלחה הביתה בתואנה של קיצוצים. “בהבימה הייתי כצמח שגדל בחממה והועבר לקרקע לא שלו”, היא אומרת. “לפחות זכיתי לשחק בהצגה ‘מכתבים מוונציה’ עם השחקנית הנערצת עלי, חנה רובינא. רובינא הייתה אות ומופת לרוח האדם. אומנם היא לא ניחנה בגמישות במשחק, אבל על המיתר האחד שלה כשחקנית רובינא ניגנה באיכות של שירת מלאכים. אמרו עליה שהיא לא מדברת עם אף אחד, ולי היא אמרה: ‘בתיה, אני עומדת מאחורי הקלעים כדי לראות אותך משחקת”.
במקביל לסוף הקריירה, גם החלה בתהליך של חזרה בתשובה. “אז כבר הייתי בתהליך של שיבה הביתה, שרבים קוראים לו באופן שגוי 'חזרה בתשובה'", היא אומרת. "דרכי אל הדת הייתה מאוד איטית. באתי אליה ממרחקים של אידיאלים קומוניסטיים ברוח של שוויון, אף על פי שאף פעם לא הייתי קומוניסטית ממש. הייתי בתהיות בעקבות השואה, עד שבמהלך שהות בפריז נגלה לי האור בהרצאות על יהדות ששמעתי מהרב יהודה ליאון אשכנזי, המכונה 'מאניטו'. כשעלה לירושלים, עברתי בעקבותיו לרובע היהודי בעיר העתיקה, וממנה הגעתי לפני יותר מ־30 שנה לטבריה דרך צפת”.
איך העיר?
“עד לפני שנתיים, כשעוד הייתי ניידת, מאוד אהבתי את הכנרת והייתי יורדת אליה מדי יום”.
היום אמנים רבים חוזרים בתשובה.
“מי שאיננו רואה את התרחבות התופעה של השבים הביתה, כמוהו כעיוור שאיננו רואה את המציאות. זאת התרחשות מסיבית כלל־עולמית. העולם המערבי שרוי כעת בפשיטת רגל. איך אומר הרב שלנו? האדם המערבי הגיע אל הירח מבחינת ההתפתחות הטכנולוגית, אך מבחינת ההתפתחות המוסרית הגיע אל השואה ואל הירושימה”.
לא נכספת במרוצת השנים לשוב אל הבמה?
“ממש אין לי שמץ של געגוע לתיאטרון ולכל הסובב אותו. מבחינתי, זה משהו שנגמר ואין חזרה אליו. הזיכרונות שלי ממנו הולכים ונדחקים הצידה”.
בכל זאת חזרת?
“רק פעם אחת, לפני יותר מעשור, בסרט טלוויזיה שנגע בשואה. אז לא יכולתי לסרב. אבל להקרנת הבכורה החגיגית לא באתי”.
“שלא ייגמר לעולם”, היא שרה לפתע, מתוך “הליכה לקיסריה” של חנה סנש, ובעיניה מרצד זיק של אופטימיות.