עמרי ניצן: "מעולם לא נפגשתי עם רגב, מרוב רעש היא לא עוסקת בתרבות"

הגעת לרוויה?
“זאת זכות גדולה לנהל זמן רב כל כך מוסד תרבות, אבל בל נשכח שכבמאי, מחוז חפצי האמיתי הוא חדר החזרות. זהו חדר הלידה של ההצגות עם השחקנים, שבלעדיהם הרי לא תיתכן עבודת הבמאי. ‘ראש משלחת החיפושים', כך הגדיר גאון התיאטרון האנגלי, הבמאי היהודי פיטר ברוק, את מהות הבמאי. הרגשתי שיש לי עוד הרבה זהב לחפש בתיאטרון, ואילו הניהול בא מטבע הדברים על חשבון הבימוי. עם כל האחריות המוטלת על כתפי המנהל האמנותי, הקפדתי לא לקחת על עצמי יותר מבימוי הצגה אחת בשנה. אלמלא כן, יכולתי לביים יותר”.

טראומת המשחק

המסכים בלשכתו מעידים שאין בדבריו אמירה מהשפה ולחוץ. כמו במגדל הפיקוח של נמל תעופה, הוא שולט על הנעשה בחדרי החזרות. לא תמיד זה קל לפקודיו. הם יודעים שהבוס הוא בדרך כלל נעים הליכות ובעל קסם אישי, אבל במקביל הוא גם יודע לחתוך עניינים. “אני מודע לכך שיש כאלה שאכזבתי אותם בשנות הניהול שלי”, הוא אומר, “אבל את כל ההחלטות קיבלתי ביושר”.

היה לך מנכ”ל בעל שיעור קומה, נעם סמל. יכולת להשאיר לו את הדאגות.
“עם כל ההצלחה המוכחת, הקאמרי, כמו גופים תרבותיים אחרים בארץ, נאלץ לחיות עם האף סנטימטר מעל הבוץ. אם ישקע בו עוד, ייחנק. כמנהל אמנותי, זאת הייתה האחריות שלי לדאוג לרפרטואר שימנע מאיתנו להיקלע למצב ביש. ככה זה כש־80% מהכנסות התיאטרון באות מהקהל הרוכש את הכרטיסים, והיתר מתמיכה עירונית וממשלתית. בגרמניה, למשל, זה הפוך. הדבר מאפשר להם לעשות אמנות, בשעה שאנחנו נדרשים לא פעם לעשות גם שואו ביזנס”.



סיפרת על כך לשרת התרבות?
“בכל שנות כהונתה של מירי רגב לא נפגשנו. הקשר בינינו הסתכם ב'שלום, שלום' אקראי. מבחינתה היא אולי ניהלה מלחמה צודקת על הגמוניה תרבותית, אבל כדי לעזור לאיזשהו גוף תרבותי, לא מוכרחים לחסל בשביל זה גוף אחר. אפשר לחיות יחד”.

אתה נשמע מאוכזב.
“ואיך לא? הרי מרוב רעש, היא לא עוסקת ישירות בתרבות. אולי יש מידה רבה של צדק באידיאולוגיה שלה, אבל הדרך שבה היא מנהלת את המלחמה שלה לא נכונה”.

והמלחמה שלך?
“היא מגולמת במה שאני עושה. נדמה לי שתמיד רציתי להיות במאי. במידה רבה אני קונטרפונקט של אבי, הסופר שלמה ניצן. בעוד שהוא היה קשור למילה הכתובה השקטה והמופנמת, האמנות שלי בתיאטרון היא מוחצנת, אפילו אקסטרווגנטית. באיזשהו מקום התפוח גלגל את עצמו הרחק מהעץ”.

רק רצית?
“לא, גם עשיתי, מאז שבהיותי תלמיד כיתה ה' בבית החינוך לילדי עובדים ע”ש א.ד גורדון בתל אביב, ביימתי בכיתה את ‘אמיל והבלשים'. מי שלא שיתפתי אותה בהצגה מבין חבריי לכיתה ועליה להודות לי על כך עד היום היא אשתי, רינה, אם שלוש בנותינו”.

ניסית להיות שחקן?
“ניסיתי ונשארתי עם טראומה. מההצגה בבית הספר הגעתי לתיאטרון 'תילון תליל' של מנחם גולן. בהצגה ‘בן המלך והעני' התברר שלא רק שלא הייתי שחקן, אלא גם ביישן כרוני. במקום להסתכל לעבר הקהל, הסתכלתי לכיוון השני מרוב בושה”.

בכל זאת שיחקת.
“בעל כורחי. לימים, לאחר שביימתי בקאמרי את ההצגה ‘קוויאר ועדשים', התברר ברגע האחרון שעזרא דגן לא יכול היה להגיע לאיזו הצגת בוקר. בקיצור, אי אפשר היה להעלות את ההצגה בלי הסבא שהוא שיחק. מה עושים? מבטי השחקנים ננעצו. ‘אתה', הם אמרו לי ונאלצתי להתגייס להצלת המולדת. למזלי, זה היה תפקיד של סבא סנילי על כיסא גלגלים ואיכשהו הסתדרתי, חוץ מטעות אחת, כשאלתרתי שיר קומוניסטי במקום שיר פשיסטי, כדרישת התפקיד. בהפסקה עזרא הגיע, וניצלתי ממעידות נוספות”.

ניצן מגלגל בקלילות סיפורים: למשל על תיאטרון הנעורים שבו תפקד כבמאי, וכדי להעביר את התפאורה מתיכון לתיכון בתל אביב, הוא וחבריו מלהקת “הזמן” שכרו עגלון עם סוס ועגלה; או על עלילות השירות הצבאי בלהקת פיקוד המרכז בתקופת מלחמת ההתשה, כאשר קיפץ ופיזז על במות מאולתרות. גם על המפגש העקיף הראשון שלו עם חנוך לוין יש לו סיפור. “כחייל בלהקה צבאית הלכתי לראות את ההצגה ‘מלכת אמבטיה' של הקאמרי, לפני שהורידו אותה אחרי 19 פעמים בלבד”, הוא משחזר. “בשיר ‘אבי היקר' התחילו בקהל צעקות נגד ההצגה, אז קמתי ממקומי וצעקתי נגד המוחים: ‘תנו להם להציג, לכולם יש זכות לחופש דיבור'. הייתי במדים ועם כנפי צניחה. פייטרים או לא, חמש פעמים צנחנו בלהקה.



כעבור ימים אחדים הופיע תצלום שלי ב'העולם הזה' עם הכיתוב: ‘קצין צנחנים - מה שבכלל לא הייתי - זועם וצועק נגד ההצגה ‘מלכת אמבטיה'. כך הייתה התקשורת אז. כעבור כמעט 30 שנה הזדמן לי לביים את ההצגה ‘רצח' של חנוך לוין. גם זאת הייתה הצגה חריפה, ומחשש למהומות, נעם סמל גייס שני אנשי אבטחה שישבו בשני צדי השורה הראשונה. אבל לא הייתה שום התלהמות וממילא לא היה צורך במאבטחים. לאן נעלמה המחאה? או שהקהל התבגר והתפכח, או שנהיה אדיש”.

גם סיפור רומנטי יש לו מאז, כששלומית אהרון, מי ששרה באותם ימים בלהקה שיש לה אהוב בסיירת חרוב, הייתה חברתו. “אהבתי את שלומית מאוד ולא רק מפני שלדעתי היא זמרת נפלאה”, הוא נזכר. “בתור אחד שחלם להיות במאי, כשהיא הייתה מגיעה לשירי הסולו שלה, הייתי ניגש לעמדת התאורן ומכוון אליה את התאורה”.

זה לא עזר לך.
“נכון. כשנסעתי מיד אחרי הצבא ללמוד ב'דרמה סנטר' בלונדון, התרופף הקשר מאליו. כעבור שנים התחדש לי הקשר עם רינה, הילדה עם הצמות שלמדה איתי מכיתה א', שכבר הייתה גרושה עם ילד בן 5, עודד. באישורו התחתנו, והשנה נחגוג 40 שנות נישואים”.

ואם בלונדון עסקינן, צף ועולה המפגש שלו עם גדול שחקני תבל: “את החופשות מ'דרמה סנטר' ניצלתי כדי להיות בתיאטרון הלאומי האנגלי עוזרו של הבמאי היהודי הנודע, ג'ונתן מילר. יום אחד זיהיתי התרגשות אצל הסטודנטים שבאו לצפות בחזרה. ‘סר לארי מגיע', הם בישרו. בקיצור, זה היה לורנס אוליביה, לא פחות. ‘הכר את הסטיודנט אסיסטנט שלי, עמרי', כך ערך מילר היכרות בינינו. סר לארי לא שמע שם כמו עמרי וקרא לי אונרי, כפי שקוראים הצרפתים להנרי”.

מלונדון השמרנית עבר ניצן אל הבימה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. בגיל 24 קיבל על עצמו לביים את ההצגה "על קלות דעת וצביעות", שבה הייתה לו החוצפה להפוך את ה"בימרתף" למתחם קרקסי שבו עפו שחקנים באוויר. “אחרי כל מה שלמדתי בלונדון, בא לי לעשות כאן ההפך”, הוא מעיר כעת.



כצוציק, תיזז את ותיקי הבימה. הוא נזכר בשניים שלא ביים: “זכיתי לשמוע את צעדיו הכבדים במסדרון של מסקין בימיו האחרונים, ויום אחד כשעברתי שם, עצרה אותי רובינא האלוהית. ‘במאי צעיר, אשמח לעבוד איתך; אני רוצה להמשיך לשחק', אמרה כשהיא כמעט בת 90”.

ועוד סיפור: “פעם אורי עופר, מנכ”ל הקאמרי דאז, איש שאני מעריך, קרא לי ואמר שרוצים להעלות את ההצגה ‘מותו של סוכן' עם יוסי ידין ואורנה פורת. למען הגילוי הנאות, הוא סיפר שאני הבמאי השלישי שלו הוא מציע את בימוי ההצגה, לאחר ששני קודמיי טענו ששחקנית עוצמתית כמו אורנה לא תתאים לתפקיד לינדה השברירית. צדקתי כשלא נרתעתי. כשהגיע הקטע שבו לפי הוראת המחזאי ארתור מילר על לינדה להזיל דמעות, אורנה החזקה נשברה ליד שולחן הקריאה שהוצף בדמעותיה. איזו ענקית. אגב, יותר מאוחר, כשהייתי המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, קבעתי בניו יורק פגישה עם הבמאי היהודי ג'ו צ'ייקין. כשנפגשנו, היה לצדו איש מבוגר. חששתי שבאים לבלבל לי את המוח, אבל בתוך דקה נעתקה נשמתי. ‘תכיר', אמר צ'ייקין, ‘את ארתור מילר'. סיפרתי לו שביימתי את ‘מותו של סוכן'. ‘לא תאמין', הוא הגיב וסיפר שיום קודם לכן שב מסין, שם הועלתה ההצגה”.

הלוויה בוטלה

מסע חייו של ניצן מורכב. בחזרה לניו יורק: “כשפתחתי שם את המחשב, מצאתי תוצאה לא טובה של בדיקה. התקשרתי לרופא בארץ. כשהתברר שמצאו אצלי גידול בכליה, תכננתי את הלוויה שלי. כשחזרתי הנה, נותחתי ומאז הכל בסדר”.

ניצן חותר אל הבאות. “שלא יהיו אי־ הבנות”, הוא מבהיר, “אני מאוד מרוצה מכך שרן גואטה וגלעד קמחי הצעירים והמוכשרים מחליפים את נעם ואותי ומביאים דם חדש לקאמרי”.

בעודו אומר זאת, אני מבחין בחדרו בדגם מוקטן של תפאורה. מתברר שניצן המנהל אומנם הולך הביתה, אבל ניצן הבמאי כבר בהריון לקראת הצגתו הבאה, כמי שמגיע מבחוץ. “בחודש מאי אתחיל לביים את ההצגה ‘הריון' מאת עדנה מזי”א. ההצגה חייבת להימשך”, הוא אומר.

זה מקרי שאתה, הבמאי שביים בתיאטרון ובאופרה 12 הצגות שייקספיריות, נפרד מתפקידך בקאמרי דווקא בבימוי ההצגה “קן הקוקייה”?
“כשקראתי את המחזה מחדש לצורך הבימוי שלו, הוא הפך לי את המעיים והסעיר לי את הרגש. עם זאת, נוכח מה שקורה פה, לא הייתי רוצה לקבוע מי המשוגע ומי הנורמלי”.