סרדינים, אברכים וליגת האלופות

פרולוג

בל"ג בעומר, שישה ימים לפני שהסיפור הזה התחיל, היה לי ברור שאפגוש אותו. ככה זה מדי שנה, כשכל זקני צפת מתכנסים ברחבת בית עבו בעיר כדי ללוות את ספר התורה שיוצא משם בתהלוכה גדולה למירון כבר למעלה ממאה שנה. ואכן, כשהגעתי הוא כבר עמד שם וחיכה לי. כשהתחבקנו החלקתי לכיסו שלושה שטרות של 100 שקל ולחשתי לו, "זה מדודה שרה". שאלתי מה שלום אחיו ואמו. הוא שאל אותי בדיוק אותו דבר. החלפנו כמה מילים ונפרדנו בחיבוק. הוא עם ספר התורה לרבי שמעון במירון, ואני עם החברים להבלי העולם הזה בבר של רפי או ב"פינתי" של שלומי.

לדודה שרה, שהיא אמא שלי ודודה שלו, לא היה מושג שהיא נתנה לו 300 שקל. אני לא יודע איך הייתה מגיבה אם הייתי מספר לה. אמי הבלתי צפויה יכולה הייתה למשל לכעוס עלי על שאני מפזר את הכסף שאין לי. או שהייתה כועסת עלי שאני מתנשא על בן דודי ושהוא בכלל לא מסכן והוא עובד ומרוויח את לחמו בכבוד. או שהייתה אומרת לי בכעס שהיא ביקשה ממני כבר כמה פעמים שלא אתקרב ולא אתערב בעניינים של החלק הזה של המשפחה שלה. בקיצור, בכל מצב היא הייתה כועסת עלי. לכן בחרתי להגיד לבן דודי לפני שנפרדנו שדודה שרה מבקשת שלא יתקשר להודות לה.

אחרי הרבה שנים, כשסיפרתי לה את הסיפור הזה, התמלאו העיניים שלה דמעות. "למה את בוכה, אמא?" שאלתי. "כי אני כועסת על עצמי. מי יטפל בהם אחרי שאלך?", כמו ששיערתי וידעתי, אפילו על עצמה היא כעסה.

בר יוחאי

עצי השיטים עודם עומדים

לימודים הם לומדים ומלמדים.

ובאור המופלא. אור היקוד

הם יוקדים

בר יוחאי,

נמשחת. אשריך

למדני, בר יוחאי

האידרא זוטא.

הבא אותי

בסודות הנעלמים

בסיפרא דצניעותא

("בר יוחאי" / אבי קורן)

תמונה ראשונה

"אמא שוכבת ולא יכולה לקום. היא מקיאה כל הזמן ואנחנו לא יודעים מה לעשות", הוא דיווח לי בטלפון. פתאום משום מקום הגיעה אלי שיחת הטלפון הזו. את התאריך אני דווקא זוכר היטב. זה היה ביום רביעי, 20 במאי, שנת 1998 למניינם. כ"ה באייר תשנ"ח למנייננו.

מודה. ניסיתי להתחמק. חיכו לי דברים שנראו לי חשובים יותר לעשותם. אז אמרתי לו שייקח אותה לקופת חולים. "היא לא רוצה", הוא אמר. "אז תקרא לרופא", אמרתי. "היא לא מסכימה", הוא ענה. "אז מה אתה רוצה ממני? מה אני יכול לעשות שאתם לא מצליחים?", היתממתי. "אולי לך היא תשמע ותסכים ללכת איתך למיון", אמר. הופה. הבן אדם לא בדיוק מה שחשבתי. הוא כנראה מבין שאם הוא ואחיו יביאו את אמא שלהם לבית חולים אז לא כל כך בטוח שמישהו שם בכלל יתייחס אליהם.

"חכה", אמרתי לו, "תכף אגיע". התקשרתי לשלומי. "דודה שלי, ההיא... אתה יודע. היא מקיאה כל הזמן. הבן שלה התקשר". "ניפגש שם", אמר לי שלומי וניתק.

אתנחתא

שלומי המאירי, החבר שלי מצפת, הוא רק אחד מהחברים שהיו לי בצפת ושקראו להם שלומי. פעם כשבאו לבקר אותי נירה רבינוביץ' ויעל שוהם, קבעתי איתן במסעדת "פינתי" הוותיקה, ששכנה במדרחוב של צפת. את המסעדה ניהל חבר שלי, שלומי גנון, שירש אותה מאביו. ליד המסעדה שלו הייתה עוד מסעדה ותיקה, שגם אותה ניהל שלומי. אבל שלומי אחר, שלומי ראובני. כשהצטרף אלינו לשולחן החבר שלנו שלומי המאירי, שאלו הבנות אם יש בצפת אנשים שלא קוראים להם שלומי. "מעט מאוד", אמרו השלומי'ם. כהוכחה יצאתי למדרחוב וצעקתי "שלומי!". מחצית מהגברים שהיו באותו הזמן במדרחוב הפנו את ראשם.

שלומי גנון נפטר. המסעדה נסגרה. גם המדרחוב כבר לא קיים. אני לא יודע כמה אנשים בשם שלומי נשארו בעיר. אולי רק שלומי המאירי.

תמונה שנייה

בית משפחת אמי שוכן בסמטה שיורדת מכיכר המגינים בצפת. כאן גדלו תשעת בני משפחת חיימסון. כולם עזבו את הבית בשלבים מאוד מוקדמים של חייהם. נשאר בו רק צעיר האחים, שלוקה בפיגור שכלי קל. לפי סיפורי המשפחה, זה קרה לו כשצנח מהשולחן בטרם מלאה לו שנה. כשגדל, דאגה לו אחת השכנות לשידוך והשיאה אותו, למורת רוחם של האחים והאחיות, לניצולת שואה שהגיעה מהגיהינום. גם היא הייתה מוגבלת. לשניים נולדו שלושה בנים. אחד מהם נפטר בצעירותו.

גם דודי, אחיה הצעיר של אמי, נפטר ושני בניו הנותרים נשארו לגור עם אמם גם אחרי שבגרו. הבכור, זה שהזעיק אותי באותו היום, היה היחיד שאפשר לתקשר איתו. כולנו, כל בני הדודים, הכרנו את הסיפור. לא הסתירו מאיתנו דבר. את דמי החנוכה שקיבלתי בילדותי הייתי מבקש להעביר לצפת.

כשנכנסתי בשערו של הבית הזה, הוביל אותי בן דודי מהחצר הפנימית אל אחד החדרים, שהיה חשוך וריח חריף של קיא נדף ממנו. "היא אכלה משהו לא טוב?", שאלתי אותו אחרי שניסיתי לדובב אותה והיא לא ענתה לי, ואחרי שהבחילה כמעט גרמה לי להצטרף אליה לסדרה של הקאות. "שום דבר מיוחד", הוא ענה ואחרי רגע הוסיף, "היא לא אוכלת כלום. אכלה רק את זה", והצביע על קופסת סרדינים שהייתה מונחת פתוחה על השולחן.

"קדימה לבית חולים!", לקח שלומי את הפיקוד וקרא בקול מצווה שאין עליו ערעור, לפני שהבחילה הכריעה גם אותו. האישה, שכנראה נבהלה נורא מהצעקה שלו, קמה מהמיטה וכעבור רגע כבר היינו שלושתנו במכונית, דוהרים לבית החולים זיו. הליצנים של צפת נהגו פעם לומר עליו שזה בית החולים היחיד שיש בו שתי מחלקות בלבד: מיון וקירור. הם גם סיפרו שבמלחמת לבנון, כשמסוק של חיל האוויר נחת עם פצועים של האויב בבית החולים, הם סירבו לרדת וקראו: ""No. no. Rambam! Rambam!.

בחדר המיון שאלה אותי האחות אם אני שכן של הפציינטית או מה. "היא דודה שלי", עניתי. לחיזוק ליטפתי את ידה ולחשתי: "דודה, דודה, תירגעי. הכל יהיה בסדר". "אתה רוצה להגיד לי ש...", פערה האחות את פיה ואת עיניה והזעיקה בכריזה את הרופאה שהגיעה במהירות שיא. עם הרופאה חזר הסיפור, והפציינטית הוטסה לסדרת בדיקות, כשאני רץ מבדיקה לבדיקה בעקבות מיטתה הדוהרת.

תוך זמן קצר, כשהיא כבר הייתה מחוברת לכל הצינורות בדרכה למחלקה, אמרה לי הרופאה שהם משאירים אותה למעקב הלילה ושרצוי מאוד, כלומר ממש חשוב וחיוני, שיהיה לידה מישהו כל הלילה.

זה כבר היה למעלה מכוחותי ותוכניותי. לא רק שאני בקושי מכיר את הדודה הזו שלי, ולא די שעשיתי מעל ומעבר למענה, אני ממש, אבל ממש לא מתכוון לבלות איתה את הלילה במחלקה פנימית בבית החולים. חוץ מזה, יש לי תוכניות אחרות. הערב זה גמר ליגת האלופות. ריאל מדריד מול יובנטוס, ואף דודה שאכלה סרדינים לא תמנע ממני לצפות במשחק.

כמעט עמדתי להתחנן ולבקש משלומי שיחליף אותי בשם החברות ולמען צפת וזקניה, כשדווקא הוא בא כמו תמיד עם רעיון פשוט וגאוני. "יש לה שני בנים", הוא אמר. "אנחנו נוסעים עכשיו ומביאים אותם לפה". ניגשתי לנסות להסביר את זה לדודה, אבל היא כבר ישנה כמו תינוקת.

תמונה שלישית

כשהגענו לבית שליד כיכר המגינים, ראינו מרחוק מחזה מוזר ולא שגרתי. הסמטה, שהייתה ריקה בדרך כלל בשעות הערב, הייתה מלאה בעשרות אברכים מהסוג החרדי והכי שחור. כולם עמדו בפתחו של שער הבית. מדי פעם נפתח השער בחלקו ושניים–שלושה תלמידי חכמים השתחלו דרכו פנימה.

"הוא כנראה כבר הזעיק אותם לקרוא תהילים", אמרתי בעודי מפלס את דרכי בעקבות שלומי שקרא "אחרַי".

כשסוף–סוף חצינו את החצר הפנימית שהייתה מלאה כמו בהתוועדות של החסידים עם האדמו"ר, נגלה לעינינו החיזיון במלואו. ליד הדלת עמדו שני אנשים שמיד זיהיתי בהם את בעלי הבית, בני דודי. כל אברך עבר את סף הדלת אחרי שהושיט להם מניין של כסף ישראלי הקרוי שקלים. שם, בפאתי החדר, הבהבה לה בצבעוניות וללא קול הטלוויזיה שהעבירה בשידור ישיר מאמסטרדם ארנה שבהולנד את משחק גמר ליגת האלופות. ריאל מדריד הספרדית נגד יובנטוס האיטלקית.

שלומי ואני הבטנו זה בזה. לא ידעתי מה להגיד, אבל הוא הצביע עלי ואמר בקול רועם: "נו, תגיד בעצמך: מי המוגבל ומי המפגר?".

אפילוג

את שער הניצחון לריאל מדריד שהבקיע מיאטוביץ בדקה ה–66 החמצתי. כי במקום להישאר שם בבית, לשלם 10 שקלים כמו כל אברך הגון ולצפות במשחק בלי קול, העדפתי לרוץ לביתי. שוב שיקול מוטעה.

כשדודתי נפטרה כמה שנים אחר כך, הגעתי במקרה לצפת. באותו היום הצטרפתי במקרה לנסיעה עם יהודה ברקן שרצה לעלות לקברו של הרבי שלו, שנפטר ונקבר בצפת. הגענו בדיוק כשהחלה הלווייתה של הדודה. הצפתים לא האמינו למראה עיניהם. לא רק שהגעתי להלוויה, גם הבאתי איתי את יהודה ברקן בכבודו ובעצמו. השמועה פשטה בעיר, ומאות בני אדם נהרו לבית העלמין. "כל הכבוד לך שהגעת במיוחד ועוד הבאת אותו. אתה ממש צדיק", אמרו לי הצפתים. אני הסתפקתי במחמאות ולא גביתי מאיש אפילו אגורה אחת.