פרולוג
כשגרי בילו בן ה־26 סיים בלונדון לימודי ניהול הצגה ב־RADA, שזו האקדמיה המלכותית לאומנות הבמה, הוא התקבל לעבודה בתיאטרון החדש לילדים ולנוער שהקימה אורנה פורת. יותר מ־20 שנה אחר כך, כשמלאו לאורנה 70, וכשהוא כבר היה המנהל האגדי של בית צבי, החליט בילו שהוא ממש חייב לחגוג לה יום הולדת.
כשגרי רצה הוא עשה, וכשהרגיש חובה הוא רתם את כל העולם.
ככה נרתמנו במחי שיחת טלפון אחת, צדי צרפתי ואני, להגשים את חלומו של כבוד המנהל ולהרים יום הולדת 70 לגברת הראשונה של התיאטרון, אורנה פורת.
הסבר והתנצלות קצרים: נכון, מודה שהצמדתי כבר כמה פעמים את תואר "הגברת הראשונה" לכמה וכמה גברות בתיאטרון. עשיתי את זה בהשראת ליא קניג. הצגתי אותה פעם כגברת הראשונה של התיאטרון והיא - לקול מחיאות הכפיים הסוערות ולמראה הקהל שקם על רגליו - הרגיעה אותם כשאמרה בחיוך: "אויכעט הגברת הראשונה. בסך הכל אחת משבע".
נו, אז עכשיו מנינו שתיים מתוך השבע, ויום אחד אולי נשלים את הפאזל כולו.
במהלך הערב אורנה פורת הייתה נרגשת באמת. לא פעם נאלצה למחות את הדמעות. אבל היא גם צחקה את צחוקה המתגלגל ואפילו עלתה לבמה ורקדה עם תלמידי בית צבי ששרו לה בלחן של "הלו דולי":
הלו אורנה, כן הלו אורנה
כמה טוב לראות אותך על הבמה
זה מרגש אורנה כשיש אורנה
שחוגגת ורוקדת עם כל הנשמה
(עברית: אבי קורן)
"אני מנצלת כל רגע לצחוק. כי אמרו לי פעם שזה בריא. ואני מאוד רוצה להיות בריאה", אמרה ליואב גינאי בתוכנית "לגעת ברוח" שעלתה בערוץ הראשון. "אני גם אוהבת לבכות. זה נהדר. זה מנקה אותך מבפנים".
בחגיגה ההיא בבית צבי, שנערכה ב־1994 סמוך ל־6 ביוני, שזה יום הולדתה, היא קראה שיר של לאה גולדברג שהיה מאוד אהוב עליה. גם השיר וגם המשוררת היו קרובים ללבה. היא אפילו הופיעה בתיאטרון הקאמרי ב"אור וצל", ערב יחיד שבו קראה שירים וקטעי יומנים של לאה גולדברג.
הלילה הבמה היא כמו חלון פתוח
לקראת תהומות רובצות
על חוף ישימונים
מפלצת הקהל, אימה שהמיתוה
וטוב שאי אפשר
לראות את הפנים
לבי רגיל ללבוש חיוך של דמות אחרת
לבי רגיל לכאוב דמעה
אשר לא לי
ולעיני כולם נפשי תמיד נסגרת
בתוך תפקיד מוזר
ושבלולי
("המשחק אומר" / לאה גולדברג)
תמונה ראשונה
אירנה קליין, בתם של אלזה הפרוטסטנטית ושל וילהלם הקתולי, נולדה בעיר קלן שבגרמניה. כשהייתה בת 18, סיימה את לימודי התיאטרון והתקבלה כשחקנית מקצועית לתיאטרון בשלזוויג שבצפון גרמניה. בעיצומה של המלחמה נסגר התיאטרון. אירנה גויסה לעבודה בתעשייה הצבאית הנאצית.
יוזף פרוכטר היהודי, גם הוא יליד העיר קלן שבגרמניה, הצליח לעלות ארצה לפני שפרצה המלחמה. הוא התגייס לצבא הבריטי, שם שירת בבריגדה היהודית.
כשנשלח כקצין מודיעין לגרמניה, הוא כבר היה יוסף פורת. במסגרת משימותיו הוא היה אמור לבדוק מי זו האירנה קליין הזו שלא רוצה להישאר בגרמניה, ולמה היא רוצה לעבור לברית המועצות. אולי היא מרגלת או רוצחת נאצית שמנסה לברוח לפני שתיתפס.
"ערב אחד ישבנו בבית של האחראית על הפאות בתיאטרון, שבעלה היה שומר בברגן בלזן. הוא קיבל התמוטטות עצבים. אמר שלא יחזור לשם והתחיל לתאר את הזוועות. אמרתי לחברה שלי: אם אפילו חלק מזה נכון, אני לא אוכל להישאר בגרמניה. לא אהיה מסוגלת לעמוד פה על במה ולהתחלק בדבר היפה ביותר עם קהל שאולי יושבים בו הרוצחים".
את זה מן הסתם היא סיפרה גם לקצין האינטליג'נס, כשהיא מביטה ישר לתוך עיניו שהיו "כחולות, יפות, זוהרות". לתלמידי בית הספר למשחק סיפרה: "כשהוא הלך, כתבתי: פגשתי את גורלי. לקח לי חודש וחמישה ימים עד שהוא הבין שגם הוא פגש את גורלו, ומאז היינו ביחד".
51 שנים הם חיו ביחד. אימצו שני ילדים. היא שיחקה בתיאטרון ולפעמים התלוותה אליו למקומות עלומים, כי יוסף פורת היה איש המוסד.
הפגישה ביניהם הייתה באמת גורלית. אירנה קליין הגיעה ארצה בעקבות האהבה. היא התגיירה והפכה להיות אורנה פורת, שם שהיה לו תפקיד משמעותי בתרבות בישראל. היא זכתה בפרס ישראל, בשלושה פרסי כינור דוד ובארבעה תוארי דוקטור לשם כבוד. היא השחקנית הישראלית היחידה שעל שמה נקרא תיאטרון. לא אולם תיאטרון, אלא תיאטרון שלם. תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, שאותו הקימה בשנת 1970.
אתנחתא
באותה חגיגת יום ההולדת שערכנו לה בבית צבי התארח אהוד מנור, שסיפר, באומץ רב יש לומר, סיפור מתחילת דרכו.
זו הייתה למעשה ההקלטה הראשונה של תוכנית רדיו שאותה ערך והגיש אהוד מנור הצעיר. ימים אחדים לפני הקלטת הבכורה שלו הוא הסתובב בחדר המשותף שלנו בקול ישראל בקריה ומלמל בפאניקה, "רק שאני לא אתבלבל".
ביום ההקלטה התכנס קהל של סטודנטים שוחרי תרבות באוניברסיטת תל אביב לראיון של מה שנקרא "אחד על אחת". אהוד הטירון עלה לבמה, נטל את המיקרופון ואמר בקול רועד קלות: "קבלו את הגברת הראשונה של התיאטרון הקאמרי, חנה מרון!".
אשר יגור בא לו. הוא התבלבל. ואורנה פורת? היא סירבה בהתחלה לעלות לבמה. לא הייתי מעז להזכיר את הסיפור המביך הזה, אילולא בחר אהוד מנור בעצמו לספר אותו לקהל שבא לחגוג את יום הולדתה.
ואורנה? היא נזכרה ששנים אחרי כן היא הגיעה לראיון בטלוויזיה. כשראתה מי המראיין, אמרה לו: "אוי, אהוד, איזה יופי! תמיד כשאני שומעת את הקול שלך, אני נרדמת מיד".
והשניים התחבקו בחום.
תמונה שנייה
קרן מנשה, תלמידת שנה א' בבית צבי, שאלה אותה: "היה איזה מכשול שבגללו אמרת לעצמך: די, מספיק. אני לא רוצה להמשיך?"
"או הו", נאנחה הגברת פורת, "בוודאי שהיו. אני כל כך רציתי לשחק את מדיאה ולא נתנו לי. נתנו את זה למישהי אחרת. אז מה? זה לא משבר? זה משבר! אבל מה זה יעזור לך אם את יושבת ומייללת 'למה לא נתנו לי?'. לא נתנו לי, כי מגיע גם לאחרים".
המישהי האחרת ששיחקה את מדיאה, למורת רוחה של אורנה פורת, הייתה כמובן חנה מרון. אורנה פורת וחנה מרון - כמו יפה ירקוני ושושנה דמארי, כמו עפרה חזה וירדנה ארזי. שתי התותחיות שישבו באותה משבצת של מגוון התפקידים והיו ללא עוררין שתי הגברות הראשונות של תיאטרון הקאמרי.
אמנון רכטר, בנה הבכור של חנה מרון, טען בראיון עם יאיר אשכנזי ב"הארץ" שהיריבות בין השתיים הומצאה על ידי אנשים שהיו זקוקים כנראה ליותר דרמה ממה ששתי הנשים הגדולות האלה יצרו על הבמה.
"בכל פעם שדיברנו על אורנה, היה שיח מפרגן ומעריך", אמר.
בתיה לנצט, מי שהייתה הגברת הראשונה השלישית של התיאטרון הקאמרי ופרשה בשיא הקריירה לעבודת השם, סיפרה "לא הייתי אז מעורבת חברתית, אבל פה ושם הבינותי שיש במרחב החברתי בתיאטרון את נושא אורנה־חנה".
חרף השמועות, שיתפו השתיים פעולה והופיעו ביחד על הבמה בהצגות כמו "אחותי איילין", "הלילה השנים עשר" ו"מרי סטיוארט". "מלכת שבא" הייתה אחת ההצגות הראשונות שבה גילמה העולה החדשה אורנה פורת את שרת הצבא של מלכת שבא, היא חנה מרון שכבר הייתה כוכבת־על, אחרי שכל הארץ נהרה לתיאטרון הקאמרי לצפות בה כמיקה ב"הוא הלך בשדות".
"הדו־שיח בין מרון לפורת הגיע לעתים לדרגה של קונצרט", התפעלה אז הביקורת ב"דבר".
"אמא וחנה'לה היו מתגלגלות (מצחוק - א"ק) בארוחות, משום שהיו להן תרבות והומור דומים ושירה שהן קראו. האחת ידעה מיד על מה השנייה מדברת", סיפרה ליטל, בתה של אורנה, ליאיר אשכנזי. "לפעמים היו להן עקיצות הדדיות, או עקיצות על אחרים, או סתם איזו בדיחה טובה. והן היו זורקות משהו שזר לא יבין".
זיכרון קצת שונה היה לבתה של חנה מרון, ד"ר עפרה רכטר. היא זכרה קטע מסרט טלוויזיה שבו נשאלו השתיים על היחסים ביניהן.
"הן אומרות כמה שהן חברות וכמה שהן רוצות לשחק ביחד. אבל אם אתה מסתכל טוב, אתה רואה שאמא בקושי נותנת לאורנה להוציא מילה מהפה".
אפילוג
"ההזדהות שלי עם דמותה של ז'אן ד'ארק הייתה מעל ומעבר לתיאטרון", סיפרה בתוכנית ששודרה בטלוויזיה החינוכית. "היא הייתה דמות שהובילה אותי באיזה שהוא מקום... היא דמות שהולכת עד הסוף. אם היא מאמינה במשהו, היא רוצה להשיג את זה. מכשול גדול או קטן, זה לא משנה - היא תעבור אותו. עקבית עד הסוף המר".
ארבע שנים בלבד חלפו מאז שהגיעה ארצה והיא כבר עמדה על בימת תיאטרון הקאמרי כז'אן ד'ארק. שחקנית גרמנייה נוצרייה בת 28, שכמה שנים קודם לכן עוד השתייכה לנוער ההיטלראי, עמדה באולם נחמני בתל אביב, כשהיא מרגשת ומלהיבה את הקהל ואת המבקרים, שלא יכלו שלא להתפעל גם מהעברית הרהוטה שלה.
"פורת הפתיעה במבטאה הרהוט כאילו הייתה 'צברה' מבטן ומלידה", כתבו.
הו אלוהים, אתה אשר יצרת את האדמה הגדולה והיפה הזאת - מתי תהיה אדמתך נכונה לקבל את קדושיך?
עד אנה יש עוד לצפות, אלוהים?
עד אנה? עד מתי?
("ז'אן ד'ארק" / ג'ורג' ברנרד שו.
תרגום: יעקב אורלנד)
"איך היית רוצה שיזכרו אותך?", שאל יואב גינאי.
"כאחת שבאה מגרמניה, בגלל מה שקרה שם. אחת שרצתה להזדהות עם העם בישראל, והצליחה במידה רבה. אחת שאולי גרמה לכמה אנשים חוויה רגשית בתיאטרון, ולילדים שממשיכים ללכת לתיאטרון אורנה פורת".
אף שבמהלך חייה היא נאבקה בסרטן וחוותה התמוטטויות נפשיות, היא לא נכנעה ולא הסתירה. "למה לי להסתיר? אני הרי לא אשמה בזה. לא עשיתי משהו רע... החיים כל כך יפים וכל כך קצרים. חיים רק פעמיים ממילא", אמרה בחיוך בראיון שהעניקה לעמרי ניצן, "אבל כל יום מביא משהו חדש, וחייבים לנצל אותו עד תומו. אחרת חבל!".
אפילו בחלום לא ראיתיך
מאז נפרדנו. הלילות יורדים
על תנומתי כעננים כבדים
מחנק ואלם. לא עוד ביקשתיך
דמי יבש ברוח הקדים...
זיכרון קולך הרך והתמים
יעיר את שתיקתי בצליל של חסד
("ולא היה בינינו אלא זוהר" / לאה גולדברג)
מחר ימלאו 96 שנים להולדתה של הצעירה הגרמנייה אירנה קליין, שהלכה עד הסוף, הפכה לאורנה פורת ונפטרה לפני חמש שנים. "זה גורלו של השחקן", אמרה - "הוא קיים רק על הבמה".