מורד נשאר מורד. כן-כן, עד הסוף. היו שכינו את המייסד והמנהל של תיאטרון "קרוב", ניקו ניתאי, מרתוניסט הצגת "הנפילה" האינסופית, "מלך הפרינג'", אך הוא בעט גם בכינוי הזה, כשם שבעט בתיאטרון הממסדי שממנו פרץ. "פרינג' זה שוליים של מפה או של וילון ואנחנו לא שוליים של שום דבר, בטח לא של הממסד, אלא משהו בפני עצמו, שעל התקציבים שהוא מקבל, אני מתבייש לדבר", מחה בנחרצות.
ניקו נשא על כתפיו את תיאטרון טיפוחיו עד הרגע האחרון, כשלפני תשעה חודשים הלך לפתע לעולמו כצעיר בן 88. חודש פסטיבל "קיפוד הזהב" של הפרינג' יגיע לשיאו מחר בערב באירוע לזכרו של ניקו, שיועבר באופן מקוון מתיאטרונו שבלב התחנה המרכזית בת"א. בין הדוברים בוודאי תרגש בדבריה יורשתו בניהול האומנותי של "קרוב", ובעיקר בתו וממשיכת דרכו, השחקנית והבמאית דורית ניתאי-נאמן.
ניקו לא מת מהקורונה. "אבא הובהל לבית החולים ב-15 במרץ, יום לאחר שנאלצנו לסגור את התיאטרון בהשפעת מגבלות הקורונה ותוך שבוע כשל נשימתי לקח אותו מאיתנו", הבת משחזרת. "זה בא לנו בהפתעה. חודשיים קודם לכן הוא הגיש לי מחזה צרפתי שהוא תרגם ואני רואה בו מעין צוואה. וכששיחקנו יחד בפברואר, כעבור זמן קצר, בהצגת 'פרידה', כמה שהשם שלה סמלי, לא העליתי על דעתי, שזאת הפרידה שלו מהבמה".
ניקו אכן נפרד ודורית, שחברה אליו בשנים האחרונות בניהול האומנותי, גם מתוך אמונה בצדקת דרכו, החליפה אותו באופן מלא, בצעד לא שכיח בתיאטרון הישראלי של העברת המפתחות מדור לדור בתוך המשפחה. "זה לא פשוט", סבורה ניתאי הבת. "מדובר בעבודה סיזיפית, הדורשת חשיבה מחוץ לקופסה ויש מפעל-חיים שאסור שירד לטמיון".
הייתם באותו ראש?
(צוחקת) "היו לנו גם ויכוחים. אבא שלי היה איש מיוחד. לא היה רגע שבו לא הייתה לו יצירה בראש. אצלו התיאטרון לא היה עבודה, אלא החיים. זאת הייתה המהות שלו ולא שום דבר אחר. היו לנו ויכוחים על קצב הפעילות בתיאטרון. אבל אבא היה בדרכו ולא ויתר. בסיכומו של דבר, כשהיו בינינו ויכוחים, זה חישל אותי".
"בשבילי הבמה היא סוג של היטהרות כמו שההליכה היום-יומית אל הים היא לגביי חלק בלתי נפרד מהחיים שלי", אמר לי ניקו - הזכור לרבים כאסף מתוכנית הטלוויזיה "קשת וענן" - בראיון לפני שש שנים. "עם השחקנים הצעירים שאיתי אני מרגיש צעיר לא פחות מהם ונהנה לראות אותם הולכים ונפתחים כמו פרח".
כשנולד בבוקרשט ב-31', קראו לו ניקו יעקב. עם הזמן יעקב נשאר בתעודות וניתאי, השם הפרטי שניסה לאמץ לעצמו, הפך לשם משפחתו. מגיל עשר שיחק בתיאטרון היהודי ברומניה והתלבט אם יהיה רופא "כדי לרפא את הגוף של אנשים", או שחקן "כדי לרפא את נפשם". בסוף ויתר על הרפואה ונשאר שחקן לכל החיים.
הוא למד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת בוקרשט וכשחקן צעיר עלה ארצה ב-61', לא מתוך ציונות, אלא כמי שלא הסכין לאפליה כיהודי בארץ מוצאו. ניקו היה ממקימי תיאטרון חיפה בטרם ידע עברית על בורייה ובמקום לומר כמנהג האצילים אמר כמנהג החצילים. תל-אביב קסמה לו והוא עבר אליה כשהוזמן לשחק באהל. שיאו שם היה בתפקיד סטנלי קובלסקי בהצגת "חשמלית ושמה תשוקה".
כשתיאטרון הפועלים נסגר, עבר להבימה כשחקן וכבמאי. כשהתחלפה הנהלה, החל מסעו עם הצגת "הנפילה", על-פי אלבר קאמי, שנמשך כ-45 שנה בלמעלה מ-4,000 (!) הצגות. "יותר לא חזרתי לשום תיאטרון ממסדי", ציין מי שהקים בהמשך את תיאטרון "הסימטה", ביפו ואת תיאטרון "קרוב". "הצגת 'הנפילה' הייתה הנס שקרה לי, כששחררה אותי מהתלות בממסד ונתנה לי את האומץ לא לפחד לשבור את הראש, למרות שביסודי אני טיפוס די פחדן..."
"אבא, למוד מפגשים מקרוב עם קהל בהופעותיו לחיילים בתקופת מלחמת יום כיפור, החל את הסיפור של 'הנפילה' לפני קהל שבא אלינו הביתה", נזכרת דורית, אז ילדה בת עשר. "היינו משפחה-תיאטרון, נוסעות איתו להצגות 'הנפילה' ברחבי הארץ ונשארים בסופי-שבוע בקיבוצים שבהם הציג. זה היה נחמד יותר מההצגות בבית שהיו על חשבון הפרטיות שלנו. בהצגה הזאת אבא גם השתנה לנו מול העיניים, כשלמענה גידל זקן ונשאר איתו".
"התיאטרון היה עולמו וגם הספורט", מוסיפה דורית. "זה היה אצלו בדם. ברומניה הוא שימש כקפטן נבחרת הסטודנטים בכדורסל. גם בארץ הוא שיחק עם חברים וכל שבת היינו הולכים לים, חורף-קיץ, שם אהב לשחק מטקות. גם היינו שומעות איתו את תוכנית 'שירים ושערים' ממשחקי הכדורגל, שהוא אהב".
זה היה מובן מאליו שתלכי בעקבותיו?
"לאו דווקא. בתיכון הייתי טובה במתמטיקה, אבל סמסטר אחד באוניברסיטה במקצוע הזה הספיק לי ובאופן טבעי עברתי לחוג לתיאטרון ולתואר השני שילבתי לימודי מגדר. שיחקתי בתיאטרון 'הסימטה', שאבא ניהל ובקאמרי, עבדתי עם נוער בסיכון וגם התחלתי לביים. בין השאר ביימתי את אבא".
איך היה?
"היה כיף, מה גם שהוא היה שחקן מוכשר, אבל זה לא היה פשוט בהצגה כמו 'להיות בתו', שבה החיים התערבבו לנו עם התיאטרון".
וכשעקב שריפה במקום הקודם אביך העביר את תיאטרון "קרוב" לתחנה המרכזית החדשה?
"בהחלט תמכתי במהלך הזה. אני מאמינה בשילוב של פעילות תרבותית וחברתית. אמנם זה לא קל לפעול במקום כל כך מורכב, אבל בשבילי זאת דרך חיים, בפרט שבעצם המיקום של 'קרוב' בתחנה בא גם קהל שמעודו לא ראה תיאטרון. כך התקשרה מישהי וסיפרה שהייתה בהצגה אצלנו והיא רוצה עוד אחת כמוה. חשבתי שהיא נהנתה מאיזו קומדיה. לא, היא תיקנה, זו ההצגה על המלך עם הכתר שיורד במדרגות. כשהבנתי שהיא, לא בדיוק צרכנית של תיאטרון, התכוונה ל'המלך ליר' של שייקספיר, התרגשתי".
מה התוכניות?
"נמשיך ברפרטואר שאבא התווה, בפרט במחזות שהוא כתב ותרגם, כולל מחזות שלו, שעדיין לא הוצגו, אם כי קשה לי להאמין שאוכל לעמוד בכך שמישהו אחר ימלא את מקומו בתפקיד שהוא שיחק. חוץ מזה, חשוב לי ליצור מעין קהילה תרבותית קטנה שתיצור ותפעל ברוחו של אבא, שהיה המצפן שלי".