מי נסע אי פעם ב"סוסיתא?" הייתכן שעדיין נשמר במחסן בבית ההורים הקלקר מהטיול השנתי? ומי זוכר את אמקור 10, המקרר העגלגל במטבח של סבתא? לקראת יום העצמאות ובחודשים הקרובים מוצגת במוזיאון העיצוב חולון התערוכה "קופסה שחורה" ובתוכה פרק מיוחד - "ישראלינה" - המציג חפצים ישראלים נוסטלגיים שנוצרו בארץ ישראל משנות ה-20 ועד שנות השבעים של המאה העשרים.
שנת 2020 היתה שנת העשור למוזיאון העיצוב חולון, והכוונה היתה לציין את התאריך החגיגי בשלל תוכניות ותערוכות, אבל אז באה הקורונה והכל בוטל או נדחה בשל סגירת המוזיאון, כשאר המוזיאונים. עם פתיחתו המחודשת של עולם התרבות בחרו במוזיאון העיצוב להתמקד בלוקאלי, והלכו לנבור באוסף המוזיאון הכולל כעשרת אלפים פריטים, ומבין הפריטים נוצרה התערוכה "קופסה שחורה" המורכבת משתי תצוגות. בגלריה התחתונה מספקים הצצה אל מאחורי הקלעים של המוזיאון, כשעל מסכים גדולים מוקרנים סרטוני וידאו המתעדים בתלת ממד (סטודיוScan the City) את חומרי האוסף של המוזיאון.
ואילו בגלריה העליונה פרושים מוצגי "ישראלינה"' המספרים את סיפור היחסים בין אנשים לחפצים. "'ישראלינה' הוא המקבילה הישראלית ל'אמריקנה'", מסבירה נגה שמשון, אוצרת התערוכה, מנהלת אוסף המוזיאון ורשמת המוזיאון. "בהיותינו מוזיאון העיצוב היחיד בארץ, מצאנו באוסף פריטים איקוניים בעלי עיצוב יחודי, אבל הופתענו לגלות גם שיש לנו חסר בפריטי עיצוב מקומיים, כך שהתערוכה היוותה טריגר לאיסוף פרטיים חדשים לאוסף".
בין המצרים שניתן למצוא בתערוכה:
ענג הוא שם המפעל שייצר בשנות ה-60 את "כסא שושנה", כסא נוח מתכוונן וקל לנשיאה בזכות מסגרת האלומיניום שהוא הורכב ממנה והישיבה על רצועות הפלסטיק שלדעת היצרן היתה נוחה בהרבה בהשוואה למגע הברזנט הקשיח, שהיה שכיח בכסאות משנות ה-50.
וכתמיד, כשקמו מהכסא נותרו על הגוף סימני רצועות.
אמקור 10: המקרר היה אחד ממוצרי הדגל של מפעל "אמקור", שמוצרי החשמל שלו היו בכל בית. בכל שנה יצאו מקווי היצור שלו כ-55 אלף מקררים. בשנת 1962 הושק מקרר אמקור 10 שהיווה שידרוג של דגם ״פאר״ שקדם לו. המקרר בגובה ממוצע של אדם, שתכנון הפנים שלו כלל תא הקפאה גדול וניצול מיטבי של המדפים והדלת ובהם תאים לאחסון של 20 ביצים, תא לתרופות ושקע מיוחד בדלת לסיפולוקס, אותו מיכל לייצור סודה, שכל זוג נשוי קיבל במתנה (לפחות אחד) ביום חתונתו.
בקווי העיצוב של המקרר ניכרת השפעות אמריקניות תוך שימוש באלמנטים מסגנון האר-דקו שבאו לידי ביטוי במראהו העגלגל, בידית המתכת הזוויתית ובלוגו של אמקור.
עו"ד רמי קורנצקי מספר: "גדלנו בבית ללא מקרר. את המזון שדרש קירור שמרו בארגז קרח. את בלוקי הקרח היינו קונים מ'איש הקרח' שהיה מכריז על בואו לשכונה עם משרוקית. עד שאבי רכש מקרר מתוצרת 'אמקור' והדבר חסך מאיתנו את התלות במחלק הקרח ואפילו היינו מכינים קרטיבים ממיץ תפוזים בימי הקיץ החמים. אגב, המקרר הוכנס לחדר השינה שלי, שכן המטבח שלנו היה קטן מלהכיל אותו. המקרר המשיך לשרת אותי גם כשפתחתי משרד עו"ד משלי. למיטב זכרוני הוא עבד ללא תקלה עד שסיים את תפקידו".
קל-קר עין כרמל: זהו מכל מים בנפח חמישה ליטרים עטוף פוליסטירן מוקצף (קל-קר) מבודד מחום. שם החומר בעברית – קל-קר - ניתן לו על שם מפעל ״קל־קר עין כרמל״ בקיבוץ עין כרמל.
אבישי גולדפרב מנהל מחלקת הפיתוח במפעל מספר: "המפעל נקנה על ידי הקיבוץ בשנת 1967 מתוך רצון להרחיב את ענפי הקיבוץ החקלאים גם לתעשיה. מיומו הראשון של המפעל הקיבוצי ומזה 52 שנים הקל-קר מיוצר באותו האופן. חלקי המוצר כולם - מיכל פנימי, ידית, מכסה, סגירת הפיה וכמובן מעטפת הקל קר ששומרת על טמפרטורת הנוזל, מיוצרים בארץ. בראשיתו יוצר הקל-קל בשלושה גדלים: 3, 5 ו-10 ליטר. עם הזמן ועל פי דרישות הצרכן, מייצרים במפעל רק את גרסת חמישה הליטרים. מעטפת הקלקר היא מרובעת ואילו המיכל הפנימי עגול, זאת כדי למקסם את שטח האריזה של המוצר וגם כדי שיהיה נוח לערום אותו לגובה. המוצר נרכש על ידי מוסדות, ארגונים אנשים פרטיים בצבא ובחקלאות. וכמעט כל ילד שגדל בישראל זוכר את הקל-קר שליווה אותו בטיולים השנתיים של בית הספר, התנועה, עם המשפחה וכמובן גם בשירות הצבאי. עם הזמן וכניסת מוצרי הפלסטיק לשוק הביקוש הצטמצם וכיום עיקר הביקוש מגיע מענפי חקלאות".
"עד היום אבא שלי מחזיק במכוניתו מיכל קל-קר", משתפת האוצרת נגה שמשון. לדברי גולדפרב, בשל קלות ההרכבה של המוצר, העובדים במחלקת הקלקר במפעל הם הפנסיונרים של הקיבוץ . מיום יסודו ועד שנת 2021 יוצרו במפעל 40 מיליון קלקרים.
סדרות ב' של הל"י. סדרת הדמויות: שטרות הכסף בסדרה הן מהשנים 1959-1958. בצידם האחד מופיעים איורים מחיי היומיום של עובדים ופועלים בארץ ובצידם השני איורים של מימצאים מאתרים ארכיאולוגיים. השטרות עוצבו על ידי אחים גבריאל ומקסים שמיר, שנודעו גם כמעצבי סמל המדינה, ושל המעצב הגראפי והצייר יעקב צים. והם באו להחליף את השטרות משימוש שיצאו ב-1955, וחטפו ביקורת ציבורית נרחבת.
ועדה מיוחדת שהוקמה בחרה את הנושאים המרכזיים לאיור על השטרות הלקוחים מחיי היום יום כמו חקלאות, דיג, מדע ובהשפעת סגנון הריאליזם הסוציאליסטי שרווח בברית המועצות. ואילו מצדם השני אוירו השטרות במימצאים ארכיאולוגיים מקומיים שנבחרו כנושאי משנה.
סיכות דש ליום העצמאות: מאז קום המדינה הפיקה קק"ל סמלי דש לציון יום העצמאות עליהם נטבעו סמלי המדינה וייצוג של אירועים חשובים בתולדותיה. הסיכות נוצרו במפעל של משפחת מורו, מיסודו של משה מורו שהיה אמן ופסל ראש מחלקת "קמיע" בבצלאל הישן, שהיווה תשתית למפעל של חיים מורו שהתמחה ביצור סמלי יום העצמאות ויחידות הצבא, קופות קק"ל וקופות צדקה שלטי תורמים ועוד.
האמנים במפעל של חיים מורו היו מייצרים בגבס גלופה תלת מימדית בהשראת השרטוטים שהתקבלו מראש, ומייצרים מהם שטנץ מפלדה בגודלו של הסמל המבוקש. בהמשך, כדי לחסוך בעלויות, יצק חיים מורו סמל 'גולם' ועליו הודבקה מדבקה חדשה עם הסמל של אותה השנה.
את המדבקות שהגיעו בסלילים נהג מורו להביא הביתה וכל המשפחה היתה מתגייסת (ביחד עם פועלי המפעל) להדביק את המדבקות. בשנים שאחרי עברו לייצר סיכות "כפתורים" בסין והיום מסתפקים במדבקות בלי סיכות.
סוסיתא (אוטוקרס). דגם הקובייה, 1966-1959: סיפורה של המכונית הישראלית "סוסיתא" מתחיל בשנת 1957, כשהיזם יצחק שובינסקי רכש בית מלאכה קטן בחיפה ובו הרכיב כלי רכב תלת גלגליים מתוצרת "רליאנט" הבריטית. עם הזמן הוא רכש מהחברה את הידע והתוכניות הדרושים לייצור מכונית ישראלית ואף ייסד חברה ישראלית בשם "אוטוקרס".
השם "סוסיתא", הוצע על ידי שבעה אנשים שונים שהשתתפו בתחרות ארצית שקראה למצוא שם למכונית הישראלית הראשונה. שם המשלב את הר סוסיתא המשקיף על הכנרת, ואת כוח הסוס של מנוע הרכב. הקירטוע של הסוסיתא בראשית דרכה בכבישים הפך אותה מושא ללעג ואיתה התקבעה האמירה הלעגנית "סוסיתא קנית - על הכסף בכית!".
ואולם דגם הקובייה של סוסיתא יצר מהפך בתדמית החברה כשהוכח כעמיד ואמין ואף הפך לרכב הרשמי של דואר ישראל. וגם שימש חברות שסיפקו שירותי תיקונים ותחזוקה כמו אלקטרה, תדיראן ואמקור. "יצור הסוסיתא במדינת ישראל שילב יזמות וחדשנות עם פוליטקה ותרגילי מכס, אומר דורי אוריאן, ראש המסלול לעיצוב תעשייתי בסמינר הקיבוצים. "השימוש בפיברגלס במקום בפח, היווה פיתרון טכנולוגי ליצירת סדרות ייצור קצרות, לצד מתן דוגמא לאופן בו המוח היהודי מציע פתרונות שלא היו כדוגמתם בעולם. וגם אפשר לאזרחי ישראל לרכוש רכב משפחתי במחיר נמוך יחסית".
מאוורר שולחני - גלאון 1961: בחום הקיץ הכבד של ישראל ובהיעדר מזגנים בבתים, המאורר שולחני מתוצרת "גלאון" הפיח רוח חיים מסויימת. בשנת 1960 קיבוץ גלאון רכש את מחלקת המאווררים ממפעל "חרושת מנועים" ברמלה והמאוורר קיבל את שם המפעל הקיבוצי.
"בראשית שנות השישים אבי רכש מאוורר לבית שלנו בפתח תקווה", מספר עו"ד רמי קורנצקי. "המאוורר היה ההצלה שלי במיוחד כשהתכוננתי לבחינות. בשעות הבוקר הייתי מעמיד אותו על אדן החלון שיזרוק אוויר בכיווני, אבל עם מפנה לכיוון התקרה שלא יעיף את הניירות. במנוחת הצהריים, שאני מקפיד עליה עד היום, המאוורר נשאר באותה זווית אבל פנה לכיוון הספה עליה ישנתי. עם השנים כשהמאוורר התחיל להרעיש הייתי לוקח אותו לתחנת השירות של חברת 'גלאון' בתל אביב. בפעם האחרונה שהגעתי אליהם, הם היו לקראת סגירה, ולכן הציעו שנעשה שיפוץ מקיף למאוורר כך שיוכל לעבוד עוד שנים רבות. חשוב לי שהמאוורר ייכלל באוסף מוזיאון העיצוב חולון כעדות פיזית לדרך בה אנשים היו חיים לפני שהמזגנים נכנסנו לחיינו".
בגד ים גוטקס, 1965: לאה גוטליב, המייסדת המיתולוגית של חברת "גוטקס", עיצבה סדרת בגדי ים שניתנו במתנה למועמדות בתחרות מלכת היופי של מגזין ״לאישה״ לשנת 1965. בגד הים נתרם למוזיאון על ידי פרידה הוד שעבדה במוזיאון ושמרה את בגד הים כמזכרת מהתחרות. בתערוכה מוצג גם "כפתן אבני החושן" אחד מעיצוביה האיקוניים של גוטליב הלקוח מהקולקציה ״ירושלים של זהב״ (1992). במרכזו של הכפתן הרחב עיטור חושן המסמל את 12 שבטי ישראל.
אוסף לאה גוטליב ז"ל (גוטקס) נתרם בשלמותו למוזיאון העיצוב חולון בשנת 2015 על ידי גב' מרים רוזוב, בתה של גוטליב.
סט סכיני גבינה וחמאה, שנות ה-50: מפעל י. פרינצנטל היה מפעל לכלי כסף ולכלים מוכספים (בעיקר סכו״ם) שהוקם בוורשה, פולין על ידי יצחק פרינצנטל. המפעל הועבר בשלמותו לארץ ישראל, והוקם בשכונת מונטיפיורי בתל אביב.
התערוכה "קופסה שחורה"/ישראלינה תוצג עד סוף יוני 2021 במוזיאון העיצוב חולון