"נציגת האיחוד האירופי זאת בול אני", אומרת אדוה עדני, שחקנית תיאטרון באר-שבע וצוחקת. אכן, כדי לטרוף תפקיד עסיסי בהצגת "דרך השלום", קומדיה פוליטית בהשראת אריסטופנס, שכתב גיא מרוז וביימה שיר גולדברג, המנהלת האמנותית של התיאטרון הנגבי (הבכורה - בשני, ה-5.4), הייתה עדני, המשחקת שם גם תפקיד של עורכת דין בהצגת "הדירה של רוזה", מוכנה ללכת רחוק.
"אמנם בעיקרון אני לא סובלת פאות, כי זה לא נוח, אבל הסכמתי להופיע הפעם בהצגה עם פאה, בהירה אפילו, המסתירה את התלתלים השחורים הטבעיים שלי ועם תלבושת מחויטת ועם מבטא זר. זה מאפשר לי להציג גרמנייה מנומסת אך עצבנית, מה שזו הכי לא אני".
אז מי את בהצגה?
"אני דוברוורה משהו, נציגת האיחוד האירופי, שמגיעה לבדוק מה נעשה בכסף שהיא הביאה להם ועליה לראות עד כמה מצב הילידים הישראלים עגום כדי להמשיך להזרים כסף על רקע שמועות שחקלאים משני עברי גבול הרצועה עושים ביניהם שלום. מכאן מתחיל בלגן".
כמו כולנו לא שיערה עדני שאודיסיאת הקורונה תימשך כדי שנה והשתדלה לקחת את העניין בכיף. "התחלתי לעשות תיקונים קטנים היכן שצריך, גם לצבוע ולצייר. מרוב ישיבה בבית נעשה צפוף וקצת מחניק עם ארבעת הגברים שיש לי - קיגלר והבנים המתבגרים שלנו אבשלום, איתמר ואביתר. יחסית, צלחנו את התקופה די בסדר".
איך זה לחזור כעת?
"אני לא יודעת. למעשה, אני די פוחדת. פתאום אני לא בטוחה שלשחק זה מה שאני אמורה לעשות. מאוד מוזר לחזור אחרי הפסקה כל כך ארוכה. ברור, שכאשר אעלה על הבמה ואראה קהל, אשחק כפי שאני רגילה מאז ומתמיד, אבל חשש ישנו".
תשע שנים מילדותה של עדני, 55, בת למשפחה ותיקה מאוד בארץ ועם שורשים בתימן ובמרוקו, עברו עליה בארצות הברית, לשם היגרה משפחתה בשנות ה-60 ו"מה שיצא לי מזה זו אנגלית ברמה של שפת-אם". לדבריה, מאז ומתמיד הייתה בה נטייה למשחק וכשהייתה צופה כילדה בטלוויזיה האמריקאית בסרטים כמו אלה של שירלי טמפל, הייתה משוכנעת שמקומה על המסך.
כאן למדה בבית צבי, כשמלימודיה שם הרוויחה לא רק את התמקצעות כישורי המשחק שלה, אלא גם זוגיות לכל החיים. עדני נשואה לבן כיתתה, דוד קיגלר, שחקן שדי עבר לניהול ומשמש כמנהל תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. כלא מעטים מבוגרי בית צבי "נחטפה" על-ידי תיאטרון באר-שבע לסיבוב ראשון שם עד שהחלה לנדוד בין התיאטראות השונים, שמהם הייתה שבה לתיאטרון שבנגב "עם הרגשה של לחזור הביתה".
לדבריה, היתרון בנדודים ההם היה בכך שהפעילות בתיאטראות האחרים התנהלה ליד ביתה בגבעתיים, אבל "עם השנים להיות על הקו לבאר-שבע נהיה חלק מהעבודה, כשהעיקר זה שהיא ישנה, בעוד שאני מכירה שחקניות מסביבת הגיל שלי שדי הספיק להם". עדני מודה שמבחינה מסוימת גם היא ויתרה על אודישנים לתפקידים בטלוויזיה ובקולנוע. "זה לא בשבילי", היא מעירה. "אני לא בת 17".
כשאת מוותרת מראש על ההופעה על המסך, את מפסידה את התהילה....
"כבר הבנתי מזמן שהתהילה לא נועדה לי. אני...סוס-עבודה. צריך גם כאלה, לא?"
בכל זאת, הגחת לסדרות כמו "הבורר".
"אם כבר, אז לתפקיד-אורח של יום צילום או יומיים, בלי איזושהי תחושת שייכות. זה כמו שבאים לצילומי פרסומת - ושלום. כנראה, זה לא התחום שלי. אני צריכה להיות על הבמה".
ואם להיות על הבמה, איך היה אצלכם כל השנים להיות שני שחקנים במשפחה עד שקיגלר פנה לניהול?
"לא הייתה בעיה. קיגלר אף פעם לא סבל מאגו מנופח ונתן לי להיות ה...דרמה קווין. אנחנו זה למען זה בכל. אם הוא החליט לרדת מהבמה, אני איתו בכך, כמו בכל דבר שיעשה לו טוב".
"נישואים גרעיניים"?
"זה היה כיף, מופע קומי משותף, המבוסס על חיי הזוגיות שלנו".
שנהיה נחלת העבר?
"נראה שכן. די! צריך לדעת לפעמים לשחרר דברים".
שיחקת בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער?
"אף פעם. כשהוא התמנה שם, הדבר הראשון שאמרו לי זה 'נו, את הולכת עכשיו לשחק בהצגת ילדים?' אז לא. אני לא מעוניינת. אבל אם יציעו לי תפקיד מדהים, אעשה אותו איפה שלא יציעו לי, אם כי עדיף שבתיאטרון באר-שבע, תיאטרון נטול פוזה עם אהבה לשחקנים שמשחקים בו. סוף-סוף עברנו את שנת הקורונה ויאללה, עכשיו ניתן בראש!"