עבודות הפיסול הסביבתי של דני קרוון מעטרות את הנוף ברחבי העולם - מפריז ומברלין עד יפן ומדרום קוריאה עד ספרד. כשכאן, בארץ, קשה לתאר את נופה בלי טביעת האצבעות שלו, כשדי אם נזכיר את אנדרטת חטיבת הנגב שלו, לצד כיכר לבנה שעיצב בתל-אביב ונתיב השלום שיצר בניצנה. קרוון זכה במרוצת השנים בשלל פרסים בינלאומיים וכבר ב-77', בטרם מלאת לו 50, הועטר בפרס ישראל. על כן, אך לפלא כיצד המתינו בתל-אביב, עיר הולדתו, עד יום העצמאות השבוע, כדי להעניק לו, בנו של אברהם קרוון, אדריכל הגנים המיתולוגי שלה, את אות יקיר העיר בגיל 90 וחצי (!).
כאילו במקרה יוצא כעת ברשת בתי הקולנוע "לב" "דני קרוון", סרטו התיעודי המבריק של ברק היימן, שרחוק מלהיות סרט הצדעה משמים לאמן דגול. כבר במשפט הפתיחה של קרוון בסרט, על רקע האנדרטה המכוננת שלו בנגב - "אני לא רוצה להיות גיבור-תרבות; אם במלחמה עליך להיות גיבור, בתרבות אתה צריך להיות נון-קונפורמיסט" - ניתזת אל הצופה בסרט דמותו של קרוון כאמן בועט, משוחרר מכבלי הגיל, אך מודה שזכרונו הולך ומתאדה ומצטלם, באומץ ייאמר, בביקוריו בבתי-חולים.
"זה סקנדל שלא שומרים על עבודות כמו שצריך", קרוון מזדעק ופולט קללה עסיסית על שהמים לא זורמים כנדרש בכיכר הלבנה, בת טיפוחיו. מנגד נקלע הצבר הקוצני לפולמוס בינלאומי על רקע היענותו ליצירת אנדרטה בפולין, שאולי תיתן יד ל"הלבנת" חלקם של הפולנים בשואה. "אני לא צריך שמישהו יטיף לי מוסר", הוא רוטן.
כזה הוא קרוון, שמתהלך עם האמת שלו ובעצמו משתאה איך יצר כמה מעבודותיו החשובות ביותר דווקא בגרמניה, כולל בנירנברג של חוקי הגזע הידועים לשמצה. "אני אוהב את הנעורים ואת האופטימיזם שלו", אומר וים ונדרס ("מלאכים בשמי ברלין"), מחשובי במאי הקולנוע בעולם, בהולכם שלובי זרוע ליד אנדרטת המחווה לצוענים, שיצר בגרמניה.
קרוון מצטייר בסרט כאיש העולם הגדול, שרגליו נותרו נטועות בחולות מולדתו. "אין לי כוח בשבילך, נודניק!", הוא סונט בעובר אורח, התוהה, כרבים אחרים, מדוע קרוון לא דאג להצללה בכיכר התרבות. "אם לא תהיה לי ברירה, אפוצץ את העבודה הזאת!", מאיים קרוון בן הכמעט 90, כשהוא שומע שליד "נתיב השלום" שלו, בניצנה, עומדים להקים שכונה ובהפגנה נגד חוק הלאום קרוון, ידידם של ערבים רבים, מכנה אותו "חוק פשיסטי".
הסרט של ברק היימן מקפיץ אותי אל הבוידם, שממנו אני דולה ראיון בלתי נשכח שערכתי עם קרוון לפני כ-21 שנה, כשיצא סרט קודם עליו, שיצר הבמאי יואב רודה. להלן קטעים ממנו.
"חייו של קרוון החלו ברחוב זרובבל, קרוב לשפת ימה של תל-אביב, גבול כרם התימנים...בגיל ארבע עבר עם משפחתו מזרחה, קרוב ללב דיזנגוף של היום. הוא זוכר מאז 'את תקתוק הבארות בפרדסים ואת יללת התנים בלילות, כשלטבע הייתה נוכחות אדירה בחיינו...כשכל משטח כיכר רבין כיום היה אזור של ביצות בחורף עם צפרדעים וראשנים.
"כשבגר, נותר נאמן לזכרונות הילדות שלו. 'ספגתי את הצורות הפשוטות של הבנייה בתקופה ההיא, הבתים הלבנים וסגנון הבאוהאוס', הוא מציין. "ולצידם תרם לעיצוב השקפת העולם שלי עץ הזית שאבי נטע בחצר שלנו.
"אני זוכר את עצמי תלוי על עצים בבלפור כדי להקשיב לקונצרטים של הפילהרמונית ב'אהל שם'...רושם רב עשה עלי איש צעיר עם בלורית שחורה, שניצח על התזמורת, כשחולצתו קשורה מעל בטנו. זה היה לאונרד ברנשטיין בפעם הראשונה שבה הגיע לנצח בארץ.
(בשנות ה-60 היה קרוון מתפאורני התיאטרון והמחול הבולטים בישראל) "שכחו את הפעילות שלי בתיאטרון ובמחול...בארץ השכחה היא דבר מאוד נפוץ. אנשים, גם אם הם נמצאים בטופ של עשייה כלשהי, ברגע שהם זזים קצת הצידה, כבר לא מדברים עליהם יותר. מוזר שזה קורה לנו בתור עם שמאוד קשור לעברו...תל-אביב היא עיר שלא משמרת את עברה. אין בה חוק שימור אתרים עם שיניים. הממשלות אינן משתפות פעולה כראוי עם הרשויות המקומיות בנושא הזה.
"מחר אני יורד לבאר-שבע כדי לפקוד את אנדרטת חטיבת הנגב שלי, שמאז שנות ה-60 אני סוחב אותה על גבי מפני שכל השנים לא מטפלים בה כיאות. היא, שהייתה לי מבוא לכל הקריירה הבינלאומית שלי באמנות סביבתית, גם הסבה לי צער על ההזנחה רבת השנים בה.
"מרוב הצחנה שעלתה מהמקום עם הגרפיטי המזעזע על שמות חללי הפלמ"ח, כבר אמרתי שאולי מוטב להרוס את האנדרטה מאשר לפגוע בזכר החללים, מה גם שהבנייה העירונית החלה מתקרבת יותר מדי לשם.
"העבודות שלי הן דיאלוג עם הסביבה. אני לא אמן שמביא לתערוכה פסלים ותמונות ושם אותן ככה או ככה. אני בונה משהו במקום ועלי להרגיש שהמקום רוצה אותי. כשהוא מוכן להתמסר לי, אני מתמסר לו. תמיד אני שואל את המקום מה הוא רוצה ממני, לא את האנשים.
"קורה לא אחת שלא מזהים עבודה שלי, כמו הקיר שיצרתי במשכן הכנסת, לאחר שלא חתמתי עליה. מה לעשות, גדלתי על הרנסנס האיטלקי. לאונרדו דה-וינצ'י ומיכלאנג'לו לא חתמו על הפרסקות שלהם. עבודה צריכה לדבר בכוחות עצמה, לאו דווקא בכוח החתימה המתנוססת עליה.
"לדבריו, רצח רבין לא היווה לגביו החלטה מוחלטת. 'הכל פרי באושים של מלחמת ששת הימים', הוא מאמין. 'שום טוב לא יכול לצמוח מכך שעם משתלט על עם אחר...אם לא יהיה בארץ הזאת שלום, לא תהיה בה מדינת היהודים, גם לא מדינה פלסטינית. רק הרג, קוסובו ומה שאתה לא רוצה.
"קרוון ככל שהוא מתרוצץ בעולם בסנדלים ועם כובע מצחייה, לא יחליף את תל-אביב, עם האור שבה, החול שבשפת הים והמרקם האנושי המחוספס שלה, בשום עיר אחרת. קרוון נוסע עם הקרון שלו לכל העולם, אבל נותר מחובר בטבור לנמל הבית".