"זהו סיפור על עיר קטנה במדבר", כך פותחת השחקנית והמחזאית נעמה שפירא את דבריה. "בה מתגוררים שלושה חברי ילדות בני 29, בוגרי כיתה אחת, שאין להם שום הישגים מרשימים להראות לעולם או לעצמם. בעיר שלהם אין אטרקציות. מה שנפתח בה - מסעדה, קולנוע, או באולינג - נסגר מהר מחוסר עניין לציבור. נורא משעמם. מהעיתון המקומי נודע להם שבן כיתתם נפטר. עכשיו הזדמן להם אקשן. יש שבעה!
"שם נודע להם שהמנוח מת משעמום. אז הם מבינים שמה שקרה לו עלול להתפשט ולהפוך למגפה (המחזה נכתב לפני הקורונה) בעיר שבה כל כך משעמם. ברור להם שכדי להציל את העיר צריך להמציא בה איזושהי אטרקציה. כך הם מגיעים לרעיון של ים. כן, ים במדבר. זה עסק לא פשוט, שלוקח זמן לממש אותו. בינתיים אחד מהשלושה, שהוא צייר מתוסכל, מצייר על קיר אחד הבתים ציור מרהיב של ים. התושבים נדלקים. סוף סוף יש להם אטרקציה להפיג את השעמום שלהם."
זה מה שיראה הקהל, שיבוא הערב לבכורה הדימונאית של הצגת "פיפטי, פיפטי, פיפטי", שמעלה תיאטרון דימונה, בניהולו האמנותי של המלחין והבמאי אורי וידיסלבסקי (מי שכתב עם שמוליק הספרי את להיט העד "ילדי חורף 73"). שפירא, 57, רעייתו, מי שהייתה שחקנית עטורת הישגים, הלכה אחריו לנגב וכתבה את המחזה עם קובי ילוז, בן העיר ומשחקני ההצגה. היא מועלית בבימויו של נתן דטנר וישראל קטורזה הוא הכוכב האורח שלה.
איך הצלחתם להביא את ישראל קטורזה?
"המחזה ואורי. אורי שלי הוא אדם מאוד נחוש, אם כי הפעם הוא לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי לשכנע את קטורזה. המחזה עשה את העבודה בשבילו".
שפירא, בתו של מורה לתנ"ך ולהתעמלות, מספרת שהיא שחקנית מאז שהיא זוכרת את עצמה ו"כבר בכיתה ג' הייתי אחראית על ההצגה השבועית בשעת מחנך - כותבת, מביימת ומלבישה את כולם". "מאז אני בהצגה מתמשכת", היא מציינת. "אם כי גם כשהייתי בתפקידים ראשיים, לא זיהו אותי הרחוב. אם יש שחקנים, המופיעים תמיד בדמות עצמם, אני בין אלה המשתנים מהצגה להצגה. למעשה, אני מרגישה על הבמה כמו כלי - יוצאת מעצמי ונמזגת לתוך תבנית אחרת לגמרי".
היכן השחקנית שהכרנו והוקרנו?
"הייתי צריכה לקבל החלטה. כשאורי לקח על עצמו את ניהול תיאטרון דימונה, לא העליתי בדעתי שאלך בעקבותיו. אז התפצלנו. בעוד שהוא עבר לדימונה, אני נשארתי בתל-אביב עם הילדה הקטנה שלנו - והתראינו בסופי-שבוע ובחגים. זה היה פתרון טוב לזמן-מה. הרי יש משהו מדהים כשאחרי המון שנות נישואים מפרידים קצת כוחות וכל אחד מגלה את עצמו מחדש, מה גם שכיף להתגעגע".
בשעה שוידיסלבסקי שיקם את התיאטרון הנגבי, זוגתו המשיכה לשחק במרכז, בעיקר בתיאטרון בית ליסין, אם כי לא ברצף. "מתמיד הייתי שחקנית שהולכת ובאה", מעידה על עצמה שפירא, בוגרת מצטיינת של בית צבי, שבעבר נשאה על כתפיה את הצגת "שיינדלה". "הרבה פעמים המשחק לבדו לא סיפק אותי, כשהמוח שלי לא הרגיש מספיק מאותגר".
ויתרת סופית על הבמה?
"לא, שום דבר לא סופי חוץ מהמוות. אני זורמת. אם הייתה מתגלגלת אלי הצעה לתפקיד שהיה תופס לי את הבטן, לא הייתי מסרבת לה. כעת, אני יותר מפוכחת. ברור לי שאם אני גרה בדימונה, זה לא מעשי לעשות חזרות ולשחק בהצגות בתל-אביב".
שפירא לא תשכח אותו יום לפני שש שנים, כשבעלה, מי שהיה עד אז מבכירי המלחינים לתיאטרון, הודיע לה על מינויו כמנהל האמנותי של תיאטרון דימונה.
פצצה במשפחת וידיסלבסקי-שפירא?
"לא ממש. יש לנו שגעונות כל החיים עם נטייה לפניות חדות מדי פעם, כולל תקופה שבה חיינו בקיבוץ וכשעברנו בין דירות בתל-אביב, גם גרנו כמה שנים בשכונת התקווה, כך שתהפוכות לא זרות לנו. זאת, בפרט כשאורי הרגיש שיש לו מה לתת יותר מאשר מוזיקה, כמי שמסוגל לפעול מהרבה כיוונים בו-זמנית, לקחת אחריות על אין סוף דברים ולסחוב את כולם על הגב".
ואת תמכת במהלך שלו?
"בחיי הזוגיות שלנו מאז ומעולם, גם אם במחיר מאוד כבד, תמכנו האחד בחלומות של השני. עם זאת, כשחקנית ה'כן' שלי חווה באיומים שאציג לו כל מיני התקפים של חרדת נטישה. אבל זה לא קרה".
ספרי על המפגש שלך עם דימונה.
"זה בהחלט לא היה קל ולא רק בגלל המרחק. תמיד הייתה לי העדפה לנוף ירוק ושופע, פחות לנופים מדבריים קשוחים. מבחינתי, זה היה כמו לנסוע לארץ אחרת. בכל זאת, אני כאן. מתרגלים. הניסיון שלי כבת של פסיכולוגית אף פעם לא".
שפירא, השחקנית והיוצרת, שבאה מלב העשייה התיאטרונית בתל-אביב, רואה את עצמה עכשיו כדימונאית, אם כי היא מבהירה: "ככל שאנחנו פועלים ויוצרים בדימונה להנאת תושבי העיר, אנחנו תופסים את עצמנו גם ככאלה שמייצאים תרבות אל מחוץ לתחומי העיר".