“הספקתי כל כך הרבה, ויש לי עוד כל כך הרבה להספיק”

קשה לדמיין כיצד היה נראה עולם הילדים בלי ציפי שביט, כוכבת הילדים הוותיקה בישראל ומהבודדות בעולם הבידור שהגיל, 74, אינו פקטור עבורה.

גם כיום קשה למצוא מישהו שאינו מכיר שירים כמו “טמבולינה”, “ברבאבא”, “הילד הכי קטן בכיתה”, “גברת שוקולדה” ו”ההפסקה הגדולה”, מלהיטיה של שביט.

כעת 71 מהם, שעברו לראשונה דיגיטציה, יוצאים במארז מיוחד, “ציפי שביט – המיטב”. “המארז היה רעיון של אבישקי (כינויו של בעלה ב־46 השנים האחרונות, המפיק אבישי דקל – ד”פ), ונולד בתקופת הקורונה”, היא מספרת.

“ראיתי אותו עובד וכל הזמן בטלפונים, ולא הבנתי במה מדובר, ויום אחד הוא הגיע עם המארז הזה, 71 שירים שאני כל כך אוהבת ושאת חלקם הספקתי כבר לשכוח, וזה פשוט האיר לי את הלב והסב לי אושר גדול. יש פה שירים שכתבו לי בין השאר יורם טהרלב, עוזי חיטמן, שלמה יידוב.

"שירים מתורגמים לעברית של דני קיי אהוב לבי, שירים מהפסטיגלים השונים ומתוכניות טלוויזיה. זה מצבור זיכרונות מתוקים מהקריירה שלי, כשחלקם לא יצאו עד כה. המארז הזה הוא קפסולה של כיף ואושר. אומנם יש את זה גם בספוטיפיי, אבל המארז הפיזי נותן לזה נופך יותר מרגש וזה מרגש אותי. אבישקי החליט לתעד ולהנציח את העשייה שלי, וזה עונג צרוף והצליל פשוט באיכות מעולה”.

איך זה היה עבורך לחזור דרך השירים לכל התחנות בחייך?
“הרגשתי שהספקתי כל כך הרבה ויש לי עוד כל כך הרבה להספיק. מה יכולתי לבקש יותר? אני בחורה קטנה שנולדה ב־1 באפריל בקיבוץ, נמוכה עם קול צפצפני, שרק רוצה לרקוד ולשיר. כולם כל כך גדלו, ואני נשארתי אותו דבר. זה שזה הצליח לי פלוס משפחה, פלוס אינסטגרם וטיקטוק, פלוס הצגות ילדים, פלוס פסטיגלים, פלוס שלאגרים, תוכניות טלוויזיה ועוד - אני אסירת תודה על כך”.

שלב וחצי מקרדשיאן
שביט, בתם של משה ואורה שביט, נולדה בקיבוץ נווה ים וגדלה ברמת גן. את לימודי התיכון עשתה בתיכון בליך. שירתה בצה"ל בצוות הווי פיקוד דרום.

לתודעה הציבורית היא פרצה כשהשתתפה ב־1971 במופע הבידור הגדול "ג'אמבו", ושרה בו את שירה הידוע "כולם הלכו לג'אמבו". עד אותו רגע הייתה מוכרת בעיקר כשחקנית קולנוע (“השכונה שלנו”) ותיאטרון (“דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ”, “הלו, דולי!”) וכקומיקאית, אך ברגע ששרה את הטנגו האיטלקי במקורו למילותיו של יורם טהרלב – קנתה את עולמה.

מאז, לאורך השנים, הופיעה בשלל מופעי ילדים, תוכניות טלוויזיה וסרטים, הוציאה תקליטים לילדים שזכו להצלחה, והשתתפה חמש פעמים בפסטיגל, האחרונה שבהן במופע המקוון ששודר בדצמבר האחרון, במסגרת חגיגות ה־40 לפסטיגל.

''קפסולה של כיף ואושר''. המארז החדש (צילום: ללא קרדיט)

כשהתחלת את הקריירה, שיערת שילדים יכירו אותך ויגדלו עלייך גם 50 שנה אחרי?
“לא! לא יכולתי לחשוב ש’ברבאבא’ ייהפך לקאבר בכל הדיסקוטקים ושכל ילד עצוב יתנחם בשירים שלי. לא חשבתי שיהיה פסטיגל שכולו דיגיטלי, ושאני אופיע לצד נועה קירל וסטטיק ובן אל ואיתי לוי וסטפן, ושהנכדים שלי יגידו: ‘סבתא, הילדים בכיתה לא מאמינים שאת סבתא שלנו’. שפר עליי מזלי”.

איך ההרגשה להופיע לצד כוכבים צעירים?
“אני מרגישה עם זה נפלא. חוויתי זאת היטב בפסטיגל. אין אושר גדול מלעמוד ליד איתי לוי ולשיר איתו את ‘הג’אמבו’, לשמוע מנועה קירל שגם היא הייתה הילדה הכי קטנה בכיתה ולראות את סטפן רוקד לצלילי ‘ברבאבא’. זה מעבר לכל חלום. אני חיה על כל כך הרבה היסטוריה, אבל גם כל כך הרבה הווה שבונה עתיד”.

מה את חושבת על הדור הצעיר של הקומיקאים בכלל וכוכבי הילדים בפרט?
“יש דור מופלא של קומיקאים ושחקנים. אני משתגעת מנחת. אני רואה את נועה קולר ושירה האס ואומרת: ‘וואו!’. בעולם הילדים אני חושבת שיש לנו אמנים מצוינים, הם טובים ומצחיקים”.

אילו כוכבים הנכדים שלך מעריצים?
“סטטיק ובן אל, נועה קירל ויובל סמו, אבל מעל לכל הם אוהבים את סבתא”.

את טיפוס נוסטלגי?
“לא. אני מעריכה מאוד את העבר שלי וחושבת שזו הייתה פירמידה נפלאה, עוד מימי הלהקות הצבאיות, בלי לקצר תהליכים. דרך שהחלה עוד בטלוויזיה בשחור ולבן, הוצאת תקליטים כל שנתיים, העלאת מופעי ילדים, ואחרי כן מופעים למבוגרים. אי אפשר לקרוא לי נוסטלגית כי אני תמיד דואגת לחיות את ההווה ולהסתכל קדימה”.

ואכן, קשה להגדירה נוסטלגית. את תקופת הקורונה ניצלה שביט כדי להפוך לכוכבת רשת עם חשבון אינסטגרם מתוחזק באופן יומיומי המונה מעל 170 אלף עוקבים וחשבון טיקטוק פופולרי עם מיליוני צפיות, במה שהיא מגדירה כ”שלב וחצי מקים קרדשיאן”.

“הגעתי לזה די במקרה וזה מה שהעסיק אותי ועזר לי לשרוד את הקורונה”, היא מספרת.

“בוקר אחד התארחתי בתוכנית הבוקר של ניב רסקין, ואחרי האייטם הוא ביקש שנצלם תמונה והוא יעלה לאינסטגרם. לא ידעתי מה זה אינסטגרם, חשבתי שזה שם של מחלת עור, אבל הצטלמנו ובצהריים הוא צלצל ואמר: ‘יש מעל אלף תגובות על התמונה’. יום למחרת ביקשתי מבחור נפלא בשם ‘אמיר הממיר’ שיפתח לי אינסטגרם והעליתי סרטון.

"בתוך יום החשבון שלי הגיע ל־4,000 עוקבים. בתוך פחות משבוע הגעתי ל־10 אלף ואז 20 אלף, ומאז הפכתי את זה לחלק מהרוטינה שלי. בזמן הפסטיגל פתחתי גם טיקטוק, וגם שם שמחתי לראות שמאות אלפי אנשים נכנסו לשמוע אותי ולצפות בי. זה מרגש אותי לשמח את הקהל בימים קשים, כמו בימים יפים. אמרתי לעצמי: ‘איזה כיף שבדרך לדיור המוגן, שתי דקות לפני קטטר וארבע דקות לפני שאני נפטרת מהטחורים שלי לתמיד – אני יכולה לשמח כל כך הרבה אנשים ולשמוח מזה. הנכדים שלי משוויצים שסבתא שלהם היא כמו ביונסה”.

איך זה היה לחזור לבמה אחרי כל כך הרבה זמן?
“שיגעון. אבא שלי לימד אותי שקהל זה כמו פוך בחורף. בחמש הדקות הראשונות שאתה מתכסה בשמיכה, אתה מחמם אותה, אבל אחרי זה היא מחממת אותך לאורך כל הלילה. ככה גם הקהל עבורי. בלי הבמה והקהל – מי אני בכלל?”.

בתקופת הקורונה שביט אף העלתה לרשת הרצאה חדשה, “צוחקים כל הדרך לקריית שאול”, שאותה כתבה יחד עם אייל אלטוויל. עכשיו, עם החזרה לשגרה, היא העתיקה אותה מהזום לבמה.

“זום זה חביב, אבל זה לא הפורטה שלי כי אין בזה את החיבוק הפיזי עם הקהל”, היא אומרת. “ההרצאה עוסקת במהות הצחוק ובכמה טוב לצחוק, בייחוד בתקופה קשה כמו של קורונה. אני שוזרת בה, מלבד בדיחות על זוגיות וחיי נישואים, גם סיפורים מתחנות בקריירה שלי ומדברת גם על החברים שלי כמו ספינק’ה (ספי ריבלין – ד”פ), דודו דותן, דודו טופז ועוזי חיטמן”.

מתגעגעת?
“בוודאי, אהבתי את כולם אהבת נפש. ספי ריבלין היה המנטור שלי לאיך הצחוק יכול להציל חיים גם כשחולים. הוא היה הבסטי שלי. אני בקשר הדוק עם המשפחה שלו. לפני שנתיים אלי יצפאן הזמין אותי להצטרף אליו לערב מחווה לספי, שתוכנן לשש הופעות והפך למעל 200. אני כל כך מתגעגעת אליו”.

ב־2020 זכתה שביט להדליק משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל. “כשהנאום היה גמור, אמרתי לבחור שכותב את הנאום שאי אפשר להתעלם מהסבים והסבתות והקשיים שלהם בקורונה, הרחק מהמשפחה, אז הקדשתי את שלוש השורות האחרונות של הנאום לזה”, היא חוזרת למעמד. “הקדשתי להם את המשואה הזו כי הריחוק הזה היה כל כך קשה, ויש כל כך הרבה אנשים בודדים ורציתי לכמה רגעים לחבר בין כולם”.

בין פיזיו להידרו
בימים אלה שביט הולכת לרשום עוד שני הישגים בקריירה, כשתיכנס לתפקיד המספרת בנוסח למבוגרים של יצירתו של סרגיי פרוקופייב “פטר והזאב”, בתרגומו של אלי ביז’אווי, בליווי התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון (25 ביולי בבית האופרה בתל אביב); וכשתשחק בהצגה “צניחה חופשית” בתיאטרון חיפה, בבימויו של משה נאור.

“אתה תופס אותי בדיוק משננת טקסטים להצגה, שבה אני משחקת לצד לאורה ריבלין המצוינת”, היא מספרת.

“זו התרגשות כי מאז ‘החלילן מהמלין’ שעשיתי לפני למעלה מ־30 שנה, לא הוזמנתי לשחק בתיאטרון רפרטוארי. בין פיזיותרפיה להידרותרפיה, אני גם לומדת את התרגום של ‘פטר והזאב’, שזו זכות גדולה עבורי כי כל גדולי מספרי הסיפורים והאמנים, מדני קיי ועד דיוויד בואי, השתתפו בגרסאות של זה, ואני, הקטנה, גם זוכה לזכות הזו. זה לא מובן מאליו”.

בין היתר, נמצאים על הפרק גם שיתוף פעולה עם רמי קלינשטיין ונועם חורב, מחווה ליצירתה בפסטיבל האנימציה “אנימיקס” וסדרות שאליהן הצטלמה. “הסוד של להישאר רלוונטית הוא לאהוב את זה נורא, להשתגע על זה”, היא אומרת. “לעלות לבמה ולהודות לקהל שהוא בחר, מכל האלטרנטיבות שיש, לבוא לראות אותי. אני חיה מזה. הצחוק של הקהל הוא הרלוונטיות שלי, וזה הכוח המניע אותי”.

בימים אלה נמצאת רגלה של שביט בגבס עקב נפילה. "יש פה סגירת מעגל משגעת", היא אומרת. "לפני 50 שנה שברתי את הרגל והייתי בגבס, וגם עכשיו, אחרי ששברתי את הרגל, אני בגבס. כמו אז, גם כעת אני בתקופה פורחת, עסוקה ומלאה בטוב".

את מרגישה בגילך?
“אני כמעט לא מרגישה בגילי. כשאני לא בגבס, אני רצה. אני מודה על היכולת להופיע ולהקליט תוכניות. אני אופיע כל עוד אלוהי המרץ והכישרון ייתן לי לעשות זאת”.

יש חלום שטרם הגשמת?
“אני לא יודעת אם החלומות שלי קטנים או שפשוט הגשמתי הכל. אין לי אף חלום חוץ מלהיות בריאה ולהמשיך לעשות סיבובים על הים ולהמשיך לשמוח, שזו מתנה ענקית. אני רוצה שהילדים והנכדים שלי יהיו בריאים, שהעם הזה יהיה בריא, שאני אמשיך להצחיק אנשים. כשאמרתי לאבא שלי: ‘אני רוצה לעבוד בלהצחיק’, הוא שאל: ‘אבל ממה תחיי?’. אז אני שמחה על הזכות להיות מהמעטים שמתפרנסים מלעשות את הדבר שהם כל כך אוהבים במשך כל כך הרבה שנים”.

ציפי שביט בפסטיגל 2020 (צילום: צילום מסך)