תערוכה חדשה של האמן הישראלי שוקי גריפית, פורסת את הרפטואר הייחודי שלו באמנות הישראלית. גריפית עשה מעבר בשנות ה-80 והחליט, בעקבות הצייר מלקולם מורלי, ללמד את עצמו לצייר בסגנון ההיפר-ריאליסטי. לקראת שנות ה-90 גריפית מתחיל להיות מזוהה עם ציורי המכוניות שלו, אותן הוא מציג בגלריות ומוזיאונים בארץ וברחבי העולם. על עבודות התחריט ועל הציורים כתבו גדעון עפרת ואדם ברוך.

ברוב יצירתו עבד גריפית על הבד, אך בשנים האחרונות החל לחזור אל הנייר שהיה המצע בתחילת דרכו ועבודות התחריטים. המעבר לווה גם בשינוי מהציורים האפורים שהחלו להופיע לפני עשור, לצד התעסקות בעניינים עכשוויים, כמו השדות השרופים בדרום או מגפת הקורונה. עבודות אלה הוצגו במכון וייצמן על ידי יבשם עזגד.

גריפית סיפר: "כשהייתי ילד בן שתים-עשרה נסעתי לחיפה, לביקור משפחתי. בבניין הסמוך היה מרתף שבו עבדו שני ציירים, אני חושב שהיו רוסים, אב ובנו. הם ציירו כמויות של ציורים קטנים; אגרטלים עם פרחים. האבא צייר את האגרטלים והבן את הפרחים או להפך, כמו קו ייצור פשוט אך משוכלל - בלי היסוסים, בלי לתקן כלום, שום נקיפות מצפון על טיב העבודה; הם פשוט עבדו כמו פועלים שמבצעים משהו ואני הייתי מוקסם מהתהליך. ידעתי שבציור וביצירה משתמשים בצבע, בד ומכחול, אבל הם לא עסקו ביצירה אלא בייצור. בדיעבד אני חושב שכך צריך לעבוד, לתת לזרם התודעה להציף אותך ולעבור דרך היד אל הנייר או אל הבד ורק אחר כך להסתכל, למחוק, להוסיף, לגרוע, להסתיר חלק. למפגש ההוא הייתה השפעה עליי. השלב הראשון של היצירה לדעתי צריך להיות "יצירה בלי גבולות", בלי מחסומים או פילטרים, פשוט לעשות בידיעה שמה שאתה עושה בפעם הראשונה, "הפרימה ויסטה", זו לא התוצאה הסופית". 

בימוי של זרם תודעה

אפשר ומאותו רגע ילדות קסום בחיפה גריפית מתעסק ביצרנות במידה שווה ליצירה. כנער רשם עשרות רישומי פנים מעוותים וכאמן בוגר בתחילת דרכו עשה תחריט ביום. בכך שלקח על עצמו את שני התפקידים בתחריט, הן של הרשם והן של המדפיס, החלה להיווצר אצלו הגישה הרנסנסית, המקדשת "פעולה-אינטליגנטית" בעת תהליך היצירה. מהתחריט עבר לטכניקה לא פחות פשוטה, זו של הריאליזם החדש והציור הסופר-ראליסטי. שני המקרים הם תוצאה של מפגש עז-רושם עם תערוכה. המשוטט ביצירתו של גריפית ימצא בתוכה את המוסיקה האמריקאית של שנות ה-50, את הקולנוע האיטלקי והצרפתי של שנות ה-60, את השירה הישראלית של שנות ה-70. גריפית מיצב לעצמו סגנון ייחודי בשדה המקומי המזוהה עמו. בימוי של תודעה באופן מלודי וצילומי, הממשיך את התנועה האימז'יסטית, בדומה לנתן זך. את העבודות שעשה בחמש השנים האחרונות, מפעל עבודות על הנייר, שאפשר לכנותו גם מפעל התודעה של גריפית, גדול יותר מכל דבר שעשה בעבר ומהווה מעין יומן של אמן ישראלי, הפתוח באופן יומיומי לציבור ברשתות החברתיות.

חשיפה לשרון

התערוכה מחולקת לשני חללים. בחלל הלובי עבודות על נייר מהשנים האחרונות. משחק המילים על הסדרה "חשיפה לצפון", מתקופה שכל המדינה ראתה אותו הדבר ומדורת השבט בדיוק עברה לטלוויזיה. השרון, כעורף תרבותי שאינו מותקף באופן יומיומי מחד ושאינו מנותק באופן אורבני מאידך, מכיל בתוכו את מה שהיה אמור להיתפס כנורמלי במדינה מתוקנת – עקרת בית צופה טלנובלה, אישה משקה בגינה, פרחים בחלון, תמונה על הקיר שלידה אפשר לשבת לשתות קפה. אפשר היה בטעות לחשוב שגריפית עוסק בנוסטלגיה ביצירתו, כזו שלוקחת אותנו למקום אחר, לארץ אחרת, לאסתטיקה ואתיקה לא ישראליות. אך "הנוף הימי" על הקיר מציג כנושא שלו את סירת הפליטים, הדמויות לא ברורות. ידיעות על שדות שרופים מופיעים לצד טיול בכפר והנשים המחכות בבית, אולי מחכות לבנן שישוב מהצבא, אולי פשוט מחכות שהקורונה תעבור. ויזלטיר כתב "השלום משולל כל ערך אסתטי / הוא מושתת על מצבים רווי קיטש". אין פה ביקורת או צורך להתנצלות, גריפית הבין כמו קונס שקיטש הוא בין השאר מעוז השפיות הנורמטיבית. "השעמום" של השלום. איכויות שאנו מבקשים לעצמנו כחברה, מעבר להישרדות קיומית כמדינה ואין צורך להצדיקן. בחלל השני "הסדרה האפורה" ציורים שהחל האמן לפני כעשור עם תחילת טרור העפיפונים.

יהושע (שוקי) גריפית, הוא צייר ישראלי, היה ממבשרי הריאליזם החדש בשנות ה-80, לימד במדרשה לאמנות ברמת השרון. גריפית למד אמנות בפירנצה ונכנס לעולם האמנות הישראלית מתערוכת היחיד הראשונה שלו – ב-1973.