"אני הופך את הדבר הכי נורא להכי יפה"

אם לרבים מהווה השירות במילואים חלק משגרת חייהם, ללא השלכות מיוחדות, דוד רויטמן, צלף במיומנותו הצבאית, אמן יודאיקה ירושלמי ואיש עסקים בחייו האזרחיים, יצא לפני שנתיים וחצי משירות המילואים שלו בגדוד סיור של פיקוד המרכז מתודלק ברעיון מהפכני לפעילותו כאמן. את פירותיה יקצור בתערוכת "עשו אמנות, לא מלחמה", שתיפתח היום במרכז מורשת בגין, בעירו, במעמד שר התרבות והספורט חילי טרופר.

"סיימתי את שירות המילואים האחרון שלי עם תחושה של עומס רגשי ומנטלי חזק, שרצתה להשתחרר ממני איכשהו", הוא מעיד. "אז בא לי הרעיון לרתום את המיומנות הצבאית שלי בירי מדויק - הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב - לאמנות שלי. לשם כך התחלתי לעשות ניסויים: איך להשתמש בו זמנית ברובה, בצבע ובקנבס, הבד שבו משתמשים כמשטח לציור. כך, עד שהבנתי שהגיע הרגע לפתוח דף חדש באמנות שלי ולהביע את הרגשות שלי על הקנבס בצורה ייחודית".

עד כמה "ייחודית"?
"אני מעריך שמתישהו מישהו ניסה אי שם בצורה כזאת או אחרת לעשות מה שאני עושה בעבודות האמנות שלי, ולכן אני נזהר מלהצהיר שאני הראשון בהיסטוריה שמצייר בשיטה שבה נעשו הציורים שלי, אך ללא ספק אני הראשון שהעבודות שלו בשיטה הזאת זוכות לתהודה רחבה".

והשיטה?
"זהו ציור באמצעות ירי בנשק חם על מכלי צבע, שאותם אני תולה על הקנבס. התכולה שלהם מושפרצת עליו, בצירוף אותיות שאני מפזר על הבד מבעוד מועד. האותיות הן מהסוג שנקרא ביהדות אותיות של בריאה, והן מתחברות לצורה חדשה עם כתמי הצבע, שאולי היא אסכולה בפני עצמה באמנות המודרנית".

3,000 דולר לכיפה

ראשית סיפורו של רויטמן (42) באודסה, עיר הנמל האוקראינית שלחוף הים השחור, שם נולד כבן לרופאה ולעובד בחברה ממשלתית. כנכד של ציירות, אחת מהן הייתה גם מהנדסת, הוא התחיל לצייר בגיל 6.

רויטמן מספר שאף שגדל במשפחה חילונית, התקרב בעצמו כילד וכנער למסורת. "אז עלתה כיפה על ראשי ולמדתי בבית הכנסת אצל הרב, לצד פעילות ציונית, ככל שיכולתי לעסוק בה כילד", הוא מספר.

לדבריו, תשוקתו לציונות הביאה אותו לעלות לישראל לפני הוריו. "רב שהעלה ארצה את הילדים היהודים שניצלו מאסון הכור בצ'רנוביל, היה מיודד עם רב בית הכנסת שלי", הוא אומר. "כששמע ממנו עליי, צירף אותי לקבוצה בהמלצתו. כשהוריי עלו לישראל מאוחר יותר, כבר למדתי בישיבה בכפר חב"ד, שם הייתי עד גיל 18".

כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל, עבר רויטמן מיונים והתקבל לשירות ביחידה מובחרת, "שם נתנו לי בהומור את הכינוי סוכן קג"ב, שרדף אחריי איזה זמן", הוא מספר.

ב־2001 השתחרר משירות סדיר ותוך זמן קצר גויס בצו 8 לשירות במחנה הפליטים בג'נין במבצע חומת מגן, כתגובה לפיגועי האינתיפאדה השנייה. "זה היה הטיול של אחרי הצבא, שעליו חלמתי", הוא מעיר באירוניה. "שם הייתי עד למראות שהייתי מעדיף לשכוח".

אבל זה איננו מרפה ממנו. "כמה הרוגים ופצועים שראיתי שם. אומנם מה שחוויתי לא הביא אותי להגדרה של הלום קרב, אבל זה גם משהו שאי אפשר לשכוח", הוא אומר. "זה לא היה מבצע של יום־יומיים ולצאת, אלא שלושה שבועות, כמעט חודש, במחנה פליטים שבו אי אפשר היה לחלוץ נעליים, בתנאים של לחימה יומיומית ובתים שהתפוצצו סביבנו. באחד מהם קרה הפיצוץ רגע לפני שעמדנו להיכנס אליו. אם היינו מקדימים ולו בקצת, לא היינו מדברים כעת".

"דברים כאלה משאירים צלקות וגם גורמים לאגרסיות, שבלעדיהן אולי לא ניתן לשרוד", הוא מוסיף. "השאלה היא מה עושים עם האגרסיות האלה כדי לא לפגוע באמצעותן בקרובים לי מכל. כאן עזר לי העיסוק באמנות".

השגחה פרטית

רויטמן מעיד כי הוא תולה את סיפור ההצלחה האישי שלו ב"השגחה פרטית, היינו הקדוש ברוך הוא, יותר מאשר במאמצים שלי ובכישרונות שלי. כלומר, זה שמצאתי את עצמי יושב בפריז מול מעצב־ על ששווה מיליוני יורו בבוטיק שלו, והוא מציע לי לעשות קולקציה משותפת, זו הכרה מטורפת במותג שלי. זה משהו שלא נתפס".

עד לאן אתה שואף להגיע עם מוצרי היודאיקה?
"השאיפה שלי היא שלכל יהודי החובש כיפה יהיה ברור שהכיפה היא נכס לא פחות מאשר חליפה שהוא לובש לשבת. תודה לאל, אנחנו כעת לא בתקופה שצריך להחביא בה כל סממן חיצוני שמקשר אותנו ליהדות".

דומני שהפלגנו הפלגת יתר בעניין הכיפות.
"אתה צודק. בייצור שלנו היא פריט אחד מיני רבים, מלבד טליתות, פמוטות, קופסאות לתפילין, מזוזות, סביבונים לחנוכה, חגורות עם אלמנטים של יודאיקה ואני לא יודע איפה לעצור. הכל, כאמור, מיוצר במפעל באודסה".