“כילד התביישתי לדבר במרוקאית בחוץ": אבנר דן כפי שטרם שמעתם

אחת הקלישאות בעולם הבידור היא שהבדרנים והשחקנים המצליחים נולדו לבמה, אך במקרה של הסטנדאפיסט, היוצר, הבמאי והשחקן הוותיק אבנר דן, ההפך הוא הנכון. “בכלל לא האמנתי או חשבתי שאני מסוגל לעמוד על במה", הוא אומר. “אפילו לקראת ההופעה הראשונה שלי לא סיפרתי להוריי או לחברים שלי שאני מופיע כדי שלא יבואו לראות אותי, ואז יהיו פשלות. הייתי חסר ניסיון, חסר ביטחון, ולא חשבתי שזה מתאים לי. אבל ברגע ששמעתי את הקהל צוחק, הרגשתי באותו הרגע שזה הייעוד שלי. ידעתי שלא נולדתי לכך ושיש לי המון עבודה. זה לא משהו שבא לי בטבעיות. עבדתי קשה מאוד בשביל זה".

מחר תיערך הבכורה של ההצגה החדשה שכתב וביים דן, “אחסרא עלא דוק־ליאם" (בעברית: היו ימים) ב"אשכול פיס" בראשון לציון, (20:00), שעוסקת בהווי המרוקאי, ובה השחקנים דוברים מרוקאית בלבד. “לקחתי סיפורים אישיים שראיתי מהמשפחה המרוקאית שלי וממשפחות מרוקאיות שאני מכיר, ובתיבול האקטואלי של התחממות היחסים של ישראל ומרוקו, נולד הרעיון", הוא מספר. “ההצגה מורכבת מתמונות שונות של מונולוגים ודיאלוגים קומיים שעוסקים ברומנטיקה, כשיש חוט שזור אקטואלי שמקשר ביניהן. מי שמשחקים לצדי הם השחקנים ויויאן פרץ ויוגב קינן המוכשרים".

מתי יהיה תיאטרון ממוסד להצגות במרוקאית?
“כבר הכנתי תוכנית לכך, וכמה שנים אני מנסה לעניין עיריות שונות בכך, אבל בינתיים לא יצא מזה כלום. זה חבל. יש לזה קהל, אבל זה עדיין לא ממוסד, אלא בעיקר פרי יוזמתם של מפיקים עצמאים כמוני. יש לדוברי היידיש את היידישפיל ולדוברי רוסית את תיאטרון גשר. לנו לא מגיע? אין תמיכה ממשלתית לכך, וזה מצער אותי".

זמיר הפלוגה

דן, 72, נולד כאבנר דדון בקזבלנקה שבמרוקו. בגיל 4 עלה עם הוריו לישראל. “היינו בית מרובה ילדים, ולמרות שחייתי ארבע שנים בקזבלנקה, הזיכרון שלי מתחיל דווקא מהרגע שבו הגענו לנמל חיפה בעלייה בלתי לגאלית", הוא משחזר. “לקחו אותנו למושב רוויה בבקעת בית שאן, אבל לא שרדנו שם הרבה זמן. במרוקו לאבא שלי היו שני מקצועות שנחשבו שם ליוקרתיים: נהג מונית ומדביק טפטים. כשהוא עלה לארץ, הציעו לו לעבוד בחקלאות כי זה מה שהיה, אבל הוא לא היה בנוי לזה. בתוך זמן קצר עזבנו את המושב ועברנו לבני ברק".

בנעוריו נמשך לשירה. “הערצתי את ג’ו עמר, גדלתי על השירים שלו ונהגתי לשיר אותם כל הזמן, למרות שלא החזקתי מעצמי זמר", הוא מספר. “בשנת 1965 התגייסתי לגולני, והחברים בצבא קראו לי ‘זמיר הפלוגה’".

לא חשבת ללכת ללהקה צבאית?
“לא הייתי בכיוון הזה בכלל. רציתי קרבי ולחמתי במבצעים צבאיים וכמובן במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. אלו דברים שעיצבו את חיי".

עם שחרורו בשנת 1968 נהג לבלות במועדונים בתל אביב. “ערב אחד עלה בדרן וניסה להצחיק את הקהל", הוא נזכר. “אמרתי לעצמי שאם הוא מצליח להצחיק אותם עם בדיחות כאלה, אני יכול להצחיק יותר טוב, כמו שאני מצחיק את החבר’ה בשכונה".

דן פנה לבעל המועדון וביקש ממנו לעלות להופיע, לראשונה בחייו. “הצגתי את עצמי כבוגר להקה צבאית כי ידעתי שזו מילת קסם, למרות שזה שקר. הגעתי עם חומרים ששאבתי מהשכונה, בעיקר חיקויי עדות ובדיחות. למזלי, הוא נתן לי צ’אנס".

איך עברה ההופעה?
“אחרי חצי שעה הקהל נפל על הרצפה והתגלגל מצחוק. בגלל חוסר הביטחון שלי, הייתי בטוח שהם צוחקים עליי ולא איתי, אז ירדתי מהבמה וישר הלכתי למשרד המנהל. הוא אמר לי: ‘השתגעת? הם מתים עליך! תעלה מיד לבמה’. עליתי שוב, ואני לא יודע מאיפה המצאתי עוד חומרים לעוד חצי שעה. בסיום ההופעה בעל המועדון אמר שהוא רוצה להיות אמרגן שלי והבטיח שיעשה ממני כוכב גדול. עבדתי איתו שנתיים במועדונים, ולא נהייתי כוכב".

בשנים 1969־1972 למד דן משחק אצל ניקו ניתאי ועדנה שביט, פנטומימה אצל סמי מולכו ופיתוח קול. הפריצה הגדולה שלו הגיעה בשנת 1974, כשלאחת ההופעות במועדונים הזדמן מאיר אזולאי, מבעלי חברת התקליטים “האחים אזולאי". “הוא אהב מאוד את הבדיחות ששמע והחליט להפיק לי קסטה ראשונה, שזה היה אז משהו מאוד נדיר בסצינה", הוא מספר. “ברגע שהקסטה ‘אבנר דן בהופעה פומבית’ יצאה לשוק, לא היה בית בישראל שלא הכיר אותי. היא תפסה כאש בשדה קוצים, נמכרה כמו לחמניות בתחנה המרכזית הישנה. אפילו ישראלים שגרו בחו"ל הכירו אותי בזכות זה".

אהבת את הפרסום?
“בטח, אבל בכנות? זה לא סחרר אותי. היה לי באותו זמן סטודיו לגרפיקה ושלטים. עבדתי ביום בסטודיו, ובלילות הופעתי. למרות שהופעתי המון והרווחתי כסף טוב בשנים ההן, לא תפסתי מעצמי כוכב. ידעתי שלהיות מפורסם זה נעים וטוב, אבל חשוב שיהיה מקצוע ביד".

בשנות ה־70 וה־80 הפך דן לאחד הסטנדאפיסטים המצליחים ביותר ונודע בשל חיקויי העדות שלו. “אף אחד לא נעלב מהחיקויים האלה, ממש לא", הוא טוען. “הקפדתי לא לפגוע ולא להעליב. הייתי בודק את הקהל, ואם למשל היה קהל של הרבה פרסים, אז הייתי הופך את גיבור הבדיחה לפרסי ולא הייתי מוציא אותו דביל. הקפדתי לעולם לא לפגוע או להשפיל אף עדה".

כמו כן, בשנים הללו הוא העלה תוכניות יחיד מצליחות שכתב בעצמו, בהן “צחוק מקיר לקיר", “טוב לצחוק בעד ארצנו" ובעיקר “אל תקרא לי פרסי". הרזומה העשיר שלו כולל בין היתר גם 11 אלבומי מערכונים ושני סרטי קולנוע (“נערת הפרברים", “לחם"). “בגלל שבאתי מלמטה ולאט־לאט טיפסתי, תמיד הייתי עם הראש על הכתפיים ומעולם לא הייתי איש של פוזה", הוא אומר. “למרות שיש לי שתי סוכנות, אני לא מעביר אליהן אנשים שפונים אליי, אלא מאמין בלדבר עם כל אדם בגובה העיניים כי אף פעם אני לא שוכח מאיפה באתי. את מחסן הפוזות אני מוציא רק על הבמה".

בנקודה זו של הראיון דן נזכר לפתע כיצד בשנת 1972 הוזמן על ידי המפיק והאמרגן יהודה טלית לחמם את הזמר אריס סאן בהופעותיו בישראל ולהנחות אותן. “ערב אחד אחרי ההופעה יצאתי עם אשתי מהאולם, ושמענו אישה אומרת לבעלה: ‘המנחה היה מצוין, איך קוראים לו?’", הוא מספר. “אמרתי לאשתי: 'יבוא יום ולא ישאלו "איך קוראים לו?", אלא יזכרו את השם’".

המקצוע הכי קשה

בשנים האחרונות, לצד מופעי הבידור שהעלה, הרבה דן להתארח בתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה, בהן “שנות ה־80", “רמזור" ו"החברים של נאור". “אני מרוקאי והעליתי הצגות במרוקאית ובעיראקית, אבל עדיין רוב התפקידים שמבקשים ממני לעשות הם של פרסי, כנראה שעד כדי כך החיקוי הזה נכנס לאנשים לדנ"א", הוא אומר. “אגב, אדיר מילר, נאור ציון ושלום אסייג צלצלו אליי בעצמם כדי לבקש ממני להתארח בסדרות שלהם. אני מעריך מאוד אמנים שפונים ישירות ולא דרך סוכנים".

מה דעתך על דור הסטנדאפיסטים הצעיר?
“אני מעריץ גדול של כל אדם שמסוגל לעמוד על במה ולהצחיק קהל. אני מפרגן לסטנדאפיסטים שחלק לא קטן מהם מגיע לתפקידי תיאטרון וקולנוע. צריכה להיות רמה מסוימת של אינטליגנציה בשביל להצחיק קהל. זה המקצוע הכי קשה בעולם לעמוד לבד על במה ולהצחיק קהל".

עדיין מתרגש לפני עלייה לבמה?
“בוודאי. ביום שלא אתרגש – אפרוש".

בשנת 2005, כשהוא בן 57, החליט דן להעלות לראשונה הצגה בשפה המרוקאית, “אל פמיליה". “אחרי שחבר טוב שלי, היוצר והבמאי אשר כהן, לקח את המחזה ‘הקמצן’ של מולייר ותרגם אותו לראשונה למרוקאית זה נתן לי את הרעיון שגם אני יכול וצריך לעשות הצגה במרוקאית", הוא מספר. “עד אז לא הייתה שום הצגה בארץ בשפה המרוקאית. בשנת 2011 העליתי את ההצגה השנייה ‘החותנת החביבה’".

ההצגות המרוקאיות הן מעין סגירת מעגל עבור דן: “כילדים וכנערים התביישנו אחיי ואני לדבר במרוקאית בחוץ, אפילו בבית דיברנו רק בעברית כי רצינו להתאקלם חברתית. בדיעבד, בזכות כל המבטאים של שלל העדות נולדה קריירת החיקוי שלי. ההצגות הללו הן סגירת המעגל שלי עם העבר והשורשים שלי, ואני גאה בכך".

מה חשבת על מחאת ענף התרבות בתקופה שבה הושבת הענף בגלל הקורונה?
“זה כאב וזה כואב. ברגע שהפסקת את ענף התרבות, זה כאילו הורדת גרזן לאדם על הידיים. יש אמנים שחיים רק מזה, וזה מצב לא קל בלשון המעטה. יש מדינות שתמכו באמנים בצורה מכובדת כדי לעזור להם לשרוד את התקופה, ופה לצערי זה עדיין לא קיים".

אתה שלם עם הדרך שעשית?
“בהחלט כן. מעולם לא היו לי שאיפות, כוונות או אשליות להיות כוכב גדול. ענווה לא מתחברת כל כך עם המקצוע הזה, אבל אני משתדל"