כבן לאבא שחקן, זמר וקומיקאי, גדעון זינגר, גדלתי בילדותי בעולם התיאטרון, לפני ומאחורי המסך. כשבגרתי ובחרתי בקריירה של משפט בינלאומי, מצאתי את עצמי לעתים קרובות מתחכך בפוליטיקאים שהיו מעורבים בצורה כזאת או אחרת בשירים שאבא גדעון שר.
למשל, כשעבדתי עם משה דיין על הסכם השלום עם מצרים ולאחר מכן עם ראש הוועדה הצבאית הישראלית־מצרית, תא״ל דב שיאון, שהיה נשוי ליעל דיין, בתו של משה, היה נדמה לי לפעמים שיש פיל בחדר.
תהיתי אם הם זוכרים שאבא שלי, כחבר רביעיית מועדון התיאטרון, שר את השיר הסאטירי ״יעל דיינה״ (מילים: דן אלמגור, לפי הלחן של שירו של פול אנקה, ״דיאנה״) ובו לעגה הרביעייה ליעל דיין על שמיהרה לפרסם ספר בגיל צעיר מאוד כדי למנף את פרסומו של אביה הרמטכ״ל בעקבות מבצע סיני. דיין, שנהג לבקר במועדון התיאטרון לעתים תכופות, חדל לבוא לשם בעקבות השיר.
או דוגמה אחרת, להבדיל. כשהגעתי לעתים מזומנות לדיונים אצל ראש הממשלה מנחם בגין, קיבל אותי ראש לשכתו, יחיאל קדישאי, תמיד במאור פנים ובחיבוק. זאת מפני שאחיו של יחיאל, יצחק קדישזון, הוא שהקים את מועדון התיאטרון והיה מנהלה של רביעיית מועדון התיאטרון. קדישאי עצמו אף היה פעם מוכר הכרטיסים במועדון התיאטרון.
אך מעניינים במיוחד היו הקשרים שנטוו בין יצחק רבין ושמעון פרס לבין אבי, ואפשר לייצגם על ידי ארבעה שירים ששר גדעון. כל השירים הללו זמינים ביו־טיוב והקורא המעוניין יכול להאזין להם תוך קריאת המאמר.
שיר מספר 1: "הרעות"
במלחמת השחרור היה אבי גדעון לוחם בפלמ״ח בחטיבת הראל שבפיקודו של יצחק רבין. הוא נפצע קשה בקרב על בית נשאשיבי שבשייח' ג׳ראח, ואחרי שהחלים צורף ללהקת הבידור של הפלמ״ח, הצ׳יזבטרון. בגלל קול הבריטון הערב שלו, הפך גדעון עד מהרה לזמר הראשי של הלהקה והתבלט במיוחד בשיר ״הרעות״, בביצוע המקורי של השיר, שאותו שר סולו בליווי הלהקה. שיר זה העלה את זכרם של אלפי ההרוגים במלחמת השחרור וזכורות במיוחד מילותיו הבאות:
אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את לבנו לשכוח.
(מילים: חיים גורי; לחן: סשה ארגוב)
שיר "הרעות" נבחר במשך שנים רבות לשיר האהוב ביותר בישראל, ולא פחות חשוב, רבין סיפר פעמים רבות שזה השיר האהוב עליו.
בתור ראש ענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית הראשית הייתי אחראי, בין היתר, על ענייני המשפט בשטחים, והשתתפתי בכל הדיונים הנוגעים לשטחים אצל שר הביטחון.
בשנת 1984 התמנה רבין לשר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית הראשונה. בתום דיון השטחים הראשון בניהולו, כאשר כל האלופים ויתר ראשי מערכות הביטחון היו בדרכם אל מחוץ לאולם הדיונים, ביקש ממני רבין להישאר באולם. הוא התעניין בשלומו של גדעון וביקש ממני למסור לו דרישת שלום. מאז נוצרו בינינו יחסי עבודה הדוקים שנמשכו חמש שנים, עד שפרשתי מצה״ל.
יום אחד אמר לי נהגו של רבין: ״דע לך, יואל, שרבין אוהב אותך״. כל מי ששירת בצבא יודע שנהגי הבוס יודעים הכל. גם אני אהבתי והערכתי את רבין, מי שהיה מפקדו של אבי בפלמ״ח, ו״אימצתי״ לי אותו כאבא נוסף.
ב־1993, אחרי ששמעון פרס צירף אותי לשיחות הסודיות על הסכם אוסלו, הוא דיווח על כך לרבין. אחרי פגישתו עם רבין סיפר לי פרס: ״יותר משיצחק שמח על הסכם אוסלו הוא שמח על צירופך לצוות".
עד היום תחושתי היא שרבין, שלא סמך על פרס וצוותו, לא היה מאפשר לפרס להתקדם בערוץ זה אילולא צורפתי לצוות המו״מ, שכן רבין ראה בי כמי שמשמש כעיניו ואוזניו בשיחות אלה. ייתכן שללא ״הרעות״ שבין רבין לבין גדעון ובין רבין לביני, הסכם אוסלו לא היה בא לעולם.
שיר מספר 2: "איך הפשפש עלה למעלה"
אחד השירים הפופולריים שגדעון שר יחד עם רביעיית מועדון התיאטרון, ״איך הפשפש עלה למעלה״, סיפר את סיפורו של פשפש שאפתן שנולד בפרוות עכבר אך התקדם בחייו תוך מעבר מחיה לחיה. מופיע בו הבית הבא:
תוך רכיבה אל האבוס
מן החמור עלה לסוס
וכך עלה, עלה, עלה,
עד שעלה לממשלה.
(מילים: חיים חפר; לחן: נורמן תומס)
כשהשיר התפרסם נפוצה שמועה בארץ שגיבור השיר, הפשפש, הינו בעצם שמעון פרס, אך מעולם לא ניתן לכך אישור. כאשר הוחלט להעניק את פרס נובל לשלום לרבין ופרס (יחד עם יאסר ערפאת) על חלקם בהשגת הסכם אוסלו, צירף אותי פרס לפמלייתו שטסה עמו לאירוע באוסלו. לאחר האירוע, בעודנו צועדים מאולם הטקסים למלוננו הסמוך, מצאתי את עצמי לצדו של חיים חפר שרבין צירף לפמלייתו.
ניצלתי את ההזדמנות לשאול את חפר, שהיה מפקדו של גדעון בצ׳יזבטרון וחיבר את רוב שירי הרביעייה, כולל שיר הפשפש, אם זה נכון שהוא כתב את השיר על פרס. חפר כחכך בגרונו וענה באטיות כשהוא שוקל כל מילה: ״באותה תקופה אנחנו כעסנו על פרס, וכן, אני כתבתי את שיר הפשפש עליו״. חפר לא הסביר מי בדיוק היו האנשים שנכללו בין ה״אנחנו״ שכעסו על פרס ועל מה בדיוק יצא קצפם, ואני החלטתי לא לחקור בעניין.
אחרי שפרס מינה אותי להיות היועץ המשפטי של משרד החוץ, לשונות רעות החלו ללהג על כך שפרס מינה לתפקיד יועצו המשפטי את בנו של מי ששר עליו את שיר הפשפש. לזכותו הגדולה של פרס ייאמר שהוא התנהג כג׳נטלמן מוחלט. באצילות רבה, לא רק שהוא לא הזכיר לי מעולם את השיר הזה, אלא שהוא קרב אותי אליו, צרפני לצוות היועצים המצומצם שלו ונתן בי אמון רב. יתר על כן, באחת ההזדמנויות שהיינו רק שנינו בחדרו, הוא שר לי בית שלם משיר אחר שגדעון שר כחלק מרביעיית מועדון התיאטרון, ״ברית צרפת וישראל״, שנסב גם הוא - הפעם באופן חיובי - על מעלליו של פרס.
שיר מספר 3: "ברית צרפת וישראל"
רביעיית מועדון התיאטרון הוקמה בשנת 1957 כחיקוי של להקת הבידור הצרפתית הפופולרית האחים ז׳אק. הרביעייה גם שרה הרבה משיריה של אחותה הצרפתית שתורגמו לעברית תוך ההתאמות המתבקשות. באותם שנים שטף את ישראל גל פרנקופילי. אומנים וסופרים ישראלים רבים עברו ללמוד או סתם להתגורר בפריז, ומוזיקת השנסון הצרפתית חדרה לישראל. גולת הכותרת הייתה קשירה של יחסים ביטחוניים הדוקים בין משרד הביטחון הצרפתי לבין משרד הביטחון הישראלי - יחסים שאותם ניווט בכישרון רב שמעון פרס הצעיר שהיה אז מנכ״ל משרד הביטחון ומקורבו של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן־גוריון.
על רקע זה יצאה רביעיית מועדון התיאטרון באחת מתוכניותיה הראשונות בשיר ״ברית צרפת וישראל״. השיר עסק בימים שאחרי מבצע סיני - שבו ישראל וצרפת שיתפו פעולה: ישראל נותרה בלי סיני, וצרפת נותרה בלי אלג׳יריה. הבית החוזר של השיר היה כזה:
תחי צרפת וישראל
בינינו אין כבר שום הבדל
בינינו אין ״פטי דיפראנס״
לכם אין מה שאין לפראנס.
(מילים: דן אלמגור; לחן: ז׳אק אופנבך)
מהר מאוד הפך השיר הקצבי הזה להמנונה של הרביעייה, לצדו של השיר ״גוי של שבת״ ("אוי, מעכאַפּט זיי מענעמט זיי"). בכל הופעה שלהם - ובתור ילד נכחתי בעשרות רבות של הופעות כאלה - המנחה תמיד היה פותח כך: ״גבירותיי ורבותיי, קבלו אותם, גדעון זינגר, שמעון בר, ראובן שפר, ויענקלה בן־סירא, רביעיית מועדון התיאטרון״. הרביעייה הייתה אז פורצת לבמה לקול מחיאות הכפיים הקצובות של הקהל, בזמן שהפסנתרן הקבוע של הלהקה אדוארד אולארצ׳יק (אבא של אלון אולארצ׳יק מלהקת כוורת) מנגן את ״ברית צרפת וישראל״.
ובחזרה למשרד החוץ. פרס שר לי בית אחר מאותו שיר:
נטלטל את המיניסטר
שישלח לכם עוד מיסטר
וסגנו בעל כרס
ינשק את שמעון פרס.
ניכר היה בו שהוא נהנה מההכרה בו כמי שעמד מאחורי ברית צרפת וישראל. ואכן היה זה הוא שבגיל צעיר טווה את החוטים של ההסכם הישראלי־צרפתי־בריטי - הסכם סבר - שעמד ביסוד מבצע סיני, ומי שרקח את ההסכמים הביטחוניים בין ישראל לצרפת שהפכה להיות ספקית הנשק הראשית של ישראל, שלא לדבר על הקשרים האחרים שפרס יצר עם צרפת שלפי מקורות זרים הפכו את ישראל למעצמה גרעינית.
בהיותי במשרד החוץ יצא לי פעם לעיין בהסכם סבר, הסכם קצר עוד יותר מהסכם אוסלו, ולא יכולתי להימנע מלהשוות בינו לבין הסכם אוסלו, או - ליתר דיוק - בין דרך הפעולה של פרס ב־1956 בצרפת לבין דרך הפעולה שלו ב־1993 באוסלו. ב־1956 פרס עבד על הסכם לשיתוף פעולה במלחמה, וב־1993 הוא עבד על הסכם שלום, אך דרך הפעולה הייתה זהה.
בשני המקרים פרס זיהה שותפות אינטרסים בין ישראל לגורמים אחרים. ב־1956 לישראל, צרפת ואנגליה היה אויב משותף - נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר שהלאים את תעלת סואץ שהייתה בניהול בריטי, סייע למורדים האלג׳ירים במלחמתם בצרפת וסגר את מצרי טיראן לשיט ישראלי; וב־1993 לישראל ואש״ף היה אויב משותף - חמאס. בשני המקרים פרס תרגם את שותפות האינטרסים ההיפותטית לתוכנית פעולה מעשית.
בשני המקרים תוכנית הפעולה הייתה רבת־דמיון ותעוזה ולחלוטין מחוץ לקופסה; שום מדינאי שגרתי לא היה חושב על תוכנית כזאת, ולבטח לא היה מעז להציע לבצעה. בשני המקרים המו״מ התקיים בחשאיות גמורה בלי שאפילו הממשלה הייתה מודעת להסכם המתרקם. ובשני המקרים ביצוע התוכנית התאפשר אחרי שפרס קידם את ההסכם תחילה בעצמו ואז ״מכר״ את הרעיון לראש הממשלה ושר הביטחון - בן־גוריון ב־1956 ורבין ב־1993.
שיר מספר 4: "לחלום"
בשנת 1967 כיכב גדעון במחזמר ״איש למנשה״ בתפקיד דון קישוט, כשלצדו שמואל רודנסקי בתפקיד סנצ׳ו פנסה. השיר ״לחלום״ (באנגלית
"The Impossible Dream") נחשב לשיר היפה ביותר במחזמר. לאחר הצלחתו בתפקיד זה בישראל, הוזמן גדעון להופיע באותו תפקיד באוסטריה, בגרמניה, בשווייץ ובברודווי.
בשל שילוב קומתו הגבוהה, קול הבריטון החזק והיפה וכושר המשחק שלו, התבלט גדעון מאוד בתפקיד דון קישוט, עד שנוצרה זהות תדמיתית בינו לבין תפקיד זה. עד כדי כך שחיים ישראלי, המזכיר האישי המיתולוגי של כל שרי הביטחון מאז בן־גוריון ועד רבין, העניק לי, בהשלכה הומוריסטית, את כינוי החיבה "דון קישוט".
לאחר שנחתם הסכם אוסלו הוזמנתי לראיון בשידור חי בטלוויזיה הישראלית כדי להסביר את ההסכם. לקראת תום הראיון הפתיע אותי המראיין באומרו כי מפיקי התוכנית יצרו קשר עם גדעון, שבאותם שנים התגורר באוסטריה, והביאו אותו לאולפן בווינה כדי שיוכל לברכני. באותו רגע, הופיע גדעון על מסך טלוויזיה שהיה מותקן באולפן הישראלי שבו ישבתי והחל לשוחח איתי.
תוך כדי השיחה חל שיבוש בשידור מווינה ובעוד המראיין הישראלי מתנצל בפניי על התקלה, חשתי בטפיחת יד על כתפי. כשהסתובבתי, גיליתי את גדעון עצמו עומד מאחוריי. הסתבר שללא ידיעתי הטיסו מפיקי התוכנית את גדעון ליום אחד לארץ כדי להפתיע אותי, והשידור מווינה שלכאורה השתבש נעשה מחדר סמוך לאולפן שבו ישבתי. לאחר שהתחבקתי עם גדעון, ביקש ממנו המראיין לשיר את השיר ״לחלום״ מהמחזמר ״איש למנשה״.
זהו הבית הראשון של השיר המתאר את חלומו - או שמא הזיותיו - של האביר בן דמות היגון:
לחלום חלומות אבודים
ללחום, קרב אבוד שנגמר
לרוץ, למקום שממנו, אף איש, אף אביר לא חזר,
לשאת את הצער, הבכי
לצאת וברע להלום
לחבוק אהבות נעורינו
לנשוק לכוכב במרום.
(מילים: ג׳ו דריון; לחן: מיץ׳ לי; תרגום: עמוס אטינגר)
בעוד גדעון שר, עברה המצלמה מפניו אל פניי בשיטת פייד אין-פייד אאוט, כשהרמז לצופים היה ברור כשמש - ליצור הקבלה ויזואלית בין נשוא שירו של גדעון, דון קישוט, לבין תפקידי בניהול המו״מ על הסכמי אוסלו.
באותה תקופה האמנתי בכל לבי שהסכם שלום בין ישראל לפלסטינים הוא אפשרי והוא במרחק נגיעה, ועבדתי סביב השעון כדי לעזור לרבין ופרס להשיגו. היום אני תוהה אם - כמו בשירו של גדעון - לא היה זה חלום בלתי אפשרי מלכתחילה, אם המאמץ שלי להשיגו אז לא היה אלא מלחמה קישוטית בטחנות רוח, ואם שלום ישראלי־פלסטיני היום איננו אלא ״קרב אבוד שנגמר״.
כשאני מקשיב מפעם לפעם לגדעון שר את ״לחלום״, אני מרגיש ששיר זה מסמל בצורה הטובה ביותר את מעורבותי בהסכם אוסלו, ואני תמיד חש צביטה משולשת בלב: על גדעון שעזב אותי לפני שש שנים, על רבין ופרס שעזבו את כולנו, ועל השלום שחמק בין אצבעות ידיי.
עו״ד יואל זינגר היה ראש ענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית הראשית, ובשנים 1993־1996 היה היועץ המשפטי של משרד החוץ. באותה תקופה היה מעורב בניהול המו״מ על הסכם אוסלו. הסרט ״אוסלו״, שבו מופיעה גם דמותו, עלה לאחרונה בערוץ הכבלים HBO.