"היו כמה רגעים קשים, במיוחד מול מירי רגב": הבמאי אילן רונן מסכם עשרות שנות עשייה

במאי בתיאטרון הוא כמו מנצח של תזמורת. הוא איננו המחבר והמבצע של הטקסט, אבל ההצגות מועלות דרך העיניים שלו, כפי שהוא מפרש אותן, וכך הוא מזמין את הקהל לצאת איתו למעין מסע משותף”. את הדברים הללו אומר אילן רונן. 46 שנים והרבה מסעות תיאטרליים עברו על מי שלא חלם שיהיה במאי. ב־1975 לא רק שרונן “נזרק למים” לעבודת הבימוי הראשונה שלו ב”מלכוד 22” בתיאטרון החאן, אלא שהצלחתו שם הייתה כה מרשימה, עד שהביאה למינויו בגיל 27 למנהל התיאטרון הירושלמי במקום הבמאי המהולל מייקל אלפרדס, שחזר ללונדון.

ההרהורים על עבודת הבמאי פוקדים השבוע את רונן לקראת הטקס שיתקיים מחר בתיאטרון הקאמרי בתום ההצגה “גדר חיה” בבימויו, ושבו יוענק לו פרס הבמאי המצטיין על שם יוסף מילוא. “הפרס הזה מרגש אותי במיוחד”, מודה רונן. “במינוי שלי ב־84’ למנהל האמנותי של הקאמרי, הייתה סמליות בהיותי מעין ממשיך דרכו של מילוא. הוא היה ממייסדי הקאמרי ומנהלו הראשון, ומאז שחדל ועד המינוי שלי לא היו שם במאים מנהלים”.

סיפורו של מילוא עגום למדי. מאז ייסוד הקאמרי ב־1944 הוא נחשב לאגדה בחייו, ובמשך שני עשורים היה הבמאי בהא הידיעה, אבל אז נדחק הצדה בגיל צעיר ונשכח בטרם עת. “המשימה הראשונה שהוטלה עליי ב־84’ כמנהל אמנותי הייתה לארגן אירוע לציון 40 שנה לקאמרי", הוא אומר. "מילוא התכבד שם בהשמעת המונולוג ‘כל העולם במה’ מתוך ‘כטוב בעיניכם’ של שייקספיר. זה היה מקסים וגם עצוב. כבר אז הוא כמעט לא הוזמן לביים. בשבילי הוא היה השראה”.

ובאשר להשכחה?
“באופן כללי התיאטרון נמצא היום בסיטואציה בעייתית מבחינת התודעה של הציבור. יש פער מתסכל בין מקומו בתקשורת לבין האולמות המלאים, במיוחד מאז ששעריו נפתחו מחדש. כל מי שהספיד את התיאטרון הופתע לראות באיזה געגוע ובאיזו שמחה הקהל חזר, במיוחד להצגות שיצאו מהכפור שנכפה עליהן בגלל הקורונה, כמו ‘גדר חיה’. אגב, זאת לא רק ההשכחה שאתה מייחס למילוא. דברים השתנו בעידן החדש של הריאליטי והרשתות החברתיות, כולל הרגלי הצפייה. זה גרם לכך שחל שינוי, ולא לטובה, במיקומה של מדיית התיאטרון. עם זאת, לעולם לא יהיה תחליף למפגש הבלתי אמצעי בין שחקנים לקהל, שיוצר חוויה יוצאת דופן, כמעט פולחנית”.

“רציתי להיות שחקן"
כבר בילדותו נדבק רונן (73) בחיידק התיאטרון. הוא נולד בקיבוץ עין גב, שהוריו היו ממייסדיו, ובעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית עבר איתם בגיל 6 לקיבוץ גינוסר, בצדה השני של הכנרת. “החוג הדרמטי העלה הצגה על פי ‘פורגי ובס’ של גרשווין, והיא ריגשה אותי”, הוא נזכר. “רציתי להיות שחקן כמו השחקנים על הבמה, והרצון הזה רק גבר כשתיאטרון ‘אהל’ הציג אצלנו את ‘החייל האמיץ שווייק’ בכיכובו של מאיר מרגלית”.

ושיחקת?
“קצת, בעיקר בקומדיות, למרות הביישנות שלי. הופתעתי מאיך שמשכתי את תשומת לב הקהל. זה הביא אותי ללימודי משחק, אף שכבוגר המגמה הביולוגית נרשמתי ללימודי כימיה באוניברסיטה. עם החבר שלי מבית צבי, ספי ריבלין ז”ל, הגעתי לחאן. הוא התקבל ואני לא. ‘מה יש לך להתאכזב? אתה במאי!’, הוא פסק על סמך עבודות הבימוי שלי כתלמיד בבית צבי. מייקל אלפרדס ראה את עבודת הבימוי המקצועית הראשונה שלי, שהייתה בפרינג’, והזמין אותי לעבוד איתו בחאן. מזה התגלגלתי ל’מלכוד 22’, שבחרתי שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים בגלל המסר האנטי־מלחמתי של המחזה. מאותה הצגה הותווה מסלול חיי. כבמאי מתחיל, החלפתי שם כמה שחקנים במהלך ההצגות”.

מן הסתם, היום לא היית עושה כמעשה עמיתך, משה קפטן, שקפץ ברגע האחרון ל”מאמא מיה”.
(צוחק) “זה לא רק בגלל ש’קצת’ התבגרתי מאז, אלא שבהחלפות ההן היו לי כמה אירועים די מביכים. אז הבנתי סופית שעליי להיפרד מחלום המשחק”.

איך התיאטרון התיישב עם הביישנות הטבעית שלך?
“הביישנות מוטמעת בי, אבל כנראה לא לגמרי. כשהייתי בן 5, דוד בן־גוריון הגיע ערב הפילוג בעין גב לשוחח עם חברי המשק והתפנה לשיחה גם איתנו, הילדים. כששאל מי רוצה לספר לו על הקיבוץ, השתררה דממה. פתאום הוא פנה אליי ודווקא אני, הביישן, סיפרתי לו בשם כולם. ביישנות היא לא בהכרח משהו שמפריע בחיים, כפי שניתן ללמוד ממוני מושונוב, או מששון גבאי, לדוגמה”.

זו לא רק הביישנות. אתה לא הבמאי שיטרטר שחקנים, או שיגרום להם לפחד ממנו.
“זה עוד מהקיבוץ. העניין הקבוצתי תמיד היה חשוב לי מאוד, מה שמשתקף בחוויית העבודה המשותפת עם השחקנים והביא אותי לימים להקמת קבוצת הצעירים בהבימה. דרך העבודה שלי בבימוי אף פעם לא הייתה בבחינת 'אני ואפסי עוד'. אף פעם לא שיחקתי את הבוס הגדול, ותמיד חיפשתי לעבוד עם כולם בגובה העיניים. זה עזר לי לא רק בעבודה עם שחקנים צעירים, אלא גם בעבודה עם שחקנים בעלי שיעור קומה דוגמת יוסי ידין, שלמרות פערי הגיל, ברגע אחד נפלו החומות בינינו”.