כשדפנה דקל הוציאה בפברואר 2020 את שירה החדש “בלי לחשוש”, שכתב והלחין עבורה שותפה המוזיקלי לדרך עמית צח, היא לא העלתה בדעתה כי בתוך זמן קצר, עם התפרצות נגיף הקורונה בישראל, הוא יהפוך לרלוונטי מתמיד.
“יש סיכוי ליום חדש, כשהלב שלי מותש, לנווט בין הקווים, בין הסדקים, בלי לחשוש / הקירות רועדים ואני שוב ילדה כמו פעם, שוב לומדת לרקוד כשבחוץ מסתובב הרעם”, היא שרה. “באופן מקרי יצא שהשיר הגיע בול בזמן, כמו קרא את העתיד לקרות”, היא אומרת כעת.
איך עברה עלייך התקופה הזו?
“קשה לומר שבאמת השתנתה לי הפרספקטיבה בעקבות הקורונה כי אני באופיי אדם שמסתכל בעיניים פקוחות וריאליסטיות על המציאות. היא מאוד בהירה לי, ומעולם לא ראיתי במקצוע שלי את החיים עצמם, אלא תמיד ידעתי להעריך את המשפחה, את הצורך להיות עם המשפחה. זה לא משהו שהבנתי רק בקורונה. הקורונה לא גרמה לי להסתכל על החיים אחרת כי תמיד ידעתי שהעולם יכול להשתנות ברגע. זה דבר שהולך איתי מגיל 12, כשהתחלתי להופיע. הדבר היחיד היה שזה באמת נתן לי קצת יותר זמן עם המשפחה והבנתי שוב מה שידעתי כל הזמן: כמה אני אוהבת את המשפחה ואת החברים שלי. בעלי (אחו כהן – ד”פ) ואני יצרנו יחד תא משפחתי שאני מאושרת ממנו ושמחה עליו בכל רגע נתון”.
מה עשית לאורך התקופה הזו?
“היו המון דברים שעשיתי: גם ברמה ההתנדבותית, גם הצטלמתי לסדרה חדשה, גם עבדתי על הצגות, גם עבדתי על המוזיקה שלי עם עמית צח וגם הופעתי בצורה מקוונת, אז בסך הכל לא הושבתתי לחלוטין. כל הזמן הייתי עסוקה”.
התנסית במופעי זום?
“עשיתי מופעי פייסבוק ויוטיוב. אני לא מחבבת את הפלטפורמה הזו בכלל כפלטפורמת הופעות חיות, אבל זה מה שהיה אפשר לעשות באותה התקופה. הדינמיקה עם הקהל חסרה, אבל בוער בך להופיע, אז אתה עושה את זה. זה ממש נורא לסיים שיר ולחוש ואקום בינך לבין הקהל. זה לא כיף”.
עם החזרה לשגרה, דקל שבה אף היא לבמה, ולמעשה נמצאת באחת התקופות הפורחות בחייה: מאז חודש פברואר האחרון היא משחקת לצד אלון אופיר ברימייק של תיאטרון חיפה להצגה הידועה מהסיקסטיז “שוק המציאות”, קברט מוזיקלי משירי נתן אלתרמן, בהלחנתם של משה וילנסקי וסשה ארגוב ובבימויו של שוקי וגנר. “במהלך החזרות היו לי חששות מאיך שההצגה תתקבל”, היא מודה.
“מצד אחד זה להיכנס לנעליים הגדולות של אילי גורליצקי ויונה עטרי, ומצד שני מדובר בחומרים עתיקים מאוד שאתה אומר לעצמך: ‘אוקיי, אולי כבר עבר זמנם? אני אוהבת אותם, אבל אולי הקהל יגיב אליהם פחות טוב?’. לשמחתי, כל כך התבדיתי, והקהל קיבל את זה באהבה רבה ויוצא מגדרו. מבחינתי זה יהלום קטן שאני כל כך מודה עליו ועל הזכות לעסוק בחומרים האלה. גם ניתנה לי סוף־סוף האפשרות להוציא לאור עוד גוונים שלי”.
מה למשל?
“כשאתה עובד כשחקן, לבמאים ולמפיקים יש נטייה לקטלג אותך, כלומר אתה תופס נישה מסוימת, והם רואים אותך באופן מאוד מסוים רק לנישה הזו. ב’שוק המציאות’ ניתנה לי האפשרות לעשות הרבה מאוד דמויות, גם קומיות וגם דרמטיות, לשיר שירים נוגעים ללב לצד שירים מצחיקים, וזה משהו שחיכיתי הרבה זמן שיקרה”.
הרומן התיאטרלי של דקל עם אלתרמן לא נגמר ב”שוק המציאות”. לאחרונה היא הצטרפה לקאסט ההצגה “עוד חוזר הניגון” בתיאטרון הבימה, המוקדשת לחייו ולשיריו של המשורר הידוע.
“הבמאי משה קפטן פנה אליי להצטרף להפקה כשהייתי ב’שוק המציאות’, אבל בגלל שהתאריכים של ‘עוד חוזר הניגון’ התנגשו עם התאריכים של ‘שוק המציאות’ זה לא התאפשר וויתרתי על התפקיד”, היא מספרת.
“קצת אחרי שההצגה עלתה, הוא פנה אליי שוב ואמר לי: ‘תקשיבי, עם כל הקורונה והבידודים אני פוחד לקחת סיכון וחייב שיהיו לי ‘דאבלים’ (שחקני גיבוי) לתפקידים הראשיים’. כך נוצר מצב שאני עושה דאבלים עם ריקי גל, שמגלמת את צילה בינדר, המאהבת של אלתרמן, ועם שלומית אהרון, שמגלמת את אשתו רחל מרכוס. כלומר אני לומדת את התפקידים של אשתו ושל הפילגש שלו. זה פיצול אישיות נוראי.
"דבר כזה עוד לא עשיתי בקריירה שלי, לשחק שני תפקידים באותה הצגה. זה לא פשוט ללמוד את זה, מה גם שבחלק לא מבוטל מהזמן הן אחת עם השנייה על הבמה, אז זה וואחד אתגר, אבל ההצגה מקסימה, וזו למעשה שנה אלתרמנית עבורי”.
מה למדת עליו משתי ההצגות?
“שהוא פגע מאוד בכל הנשים בחייו. הוא היה איש קשה, שזה ההפך במובן מסוים מהשירים שלו ומהעדינות של ההתבטאות שלו. אני אוהבת מאוד את השירים שלו, אבל יש שירים שאולי אם היו יוצאים היום, לא היו עוברים את הצנזורה והביקורת החברתית. אבל אלתרמן זה אלתרמן, ודרך השירים שכתב אפשר לצלול לעומקים שלו בצורה מרתקת”.
אורך נשימה
בתחילת החודש הבמאי שוקי וגנר הנחית על דקל פצצה נוספת: היא הוזמנה להחליף את מירי אלוני, שעברה ניתוח קשה שבמהלכו נכרתה רגלה, בהצגה “התחנה” של תיאטרון חיפה, הצפויה לעלות ב־6 בנובמבר.
“זו הייתה שיחה לא קלה בכלל”, היא מתארת. “שוקי צלצל אליי ושאל אותי: ‘את יושבת?’. מהעבודה וההיכרות עמו אני יודעת שאם הוא שואל שאלה כזו, זה כנראה משהו דרמטי. הוא אמר: ‘אין לי דרך קלה לומר את זה, אבל מירי אלוני עברה ניתוח קשה ומציל חיים ולא תוכל להמשיך איתנו בחזרות להצגה’. הוא סיפר שהתיאטרון קיבל את ההחלטה להמשיך עם ההפקה בברכתה של מירי ושהוא רוצה שאני אחליף אותה”.
מה הייתה תגובתך הראשונה?
“אני מודה שהייתי בהלם. לא ידעתי מה לענות. באינסטינקט הראשוני אמרתי לו: ‘אכנס עד שהיא תחלים, ואז אפנה לה את מקומי’. אבל אז הוא הסביר לי שהיא לא תוכל לחזור כי לפניה שיקום ארוך ושמדובר בהחלפה מוחלטת. מרגע שהבנתי את זה, ולאחר ברכתה של מירי, נכנסתי להפקה במלוא הכוח, עד הסוף”.
במה עוסקת ההצגה?
“’התחנה’ מביאה את סיפורה של תחנת רדיו צבאית, אתה יכול לקרוא לה גלי צה”ל אם אתה רוצה. אני מניחה שהיא מבוססת באופן מסוים על אנשים אמיתיים. היא מתרחשת בתקופת ההתנתקות, כשבמהלכה נכנס מחזור חדש של חיילים שעברו את הקורס לגלי צה”ל. ההצגה מתארת את קליטתם בתחנה בזמן שברקע, מלבד נושא ההתנתקות, איום על סגירת התחנה מרחף באוויר. אני מגלמת שדרנית רדיו מתבגרת שהסביבה מתחילה לאתגר אותה כי יש שינויים טכנולוגיים, והחבר’ה הצעירים כבר באים יותר חדים וחריפים ויש התלבטות בתחנה אם להשאיר אותי או לא”.
מה דעתך על הכוונה לסגור את גלי צה”ל?
“המחזה נכתב לפני שהתחילו לדבר מחדש על סגירת גלי צה”ל, אבל אני יודעת שזה דבר שעולה ויורד מסדר היום לאורך שנים. אני לא יודעת לאן זה ילך, ואם זה באמת ייצא לפועל, אבל התחושה שלי היא שזה יתמסמס בסופו של דבר והמצב יישאר בעינו. לומר לך בוודאות מה אני מרגישה לגבי זה? אני לא יכולה לומר כי אני לא באמת יודעת”.
איך את מצליחה לתמרן בין שלוש הצגות וארבעה תפקידים שונים?
“העומס גדול מאוד, ויש כמויות אדירות של טקסטים ללמוד וכמויות גדולות מאוד של שירים, ולכל הצגה והפקה יש מפיק ומנהל מוזיקלי שונה, אז זה די מורכב. אני בתקופה לחוצה. המשפחה מרגישה את זה, החברים מרגישים את זה, אבל אני חלילה לא מתלוננת על העומס הקשוח הזה, אלא זה פשוט מאתגר לי.
"תוסיף לכך את העובדה שאני גם מופיעה עם המופע שלי, מקליטה שירים ומשתתפת בשלל פרויקטים מוזיקליים לצד צילומים לסדרה. הנוכחות שלי בבית עכשיו היא באמת מינימלית, וכשאני בבית אני לומדת המון. אבל אני מקווה שזו רק התקופה הזו כי ברגע שכל התפקידים יתיישבו כמו שצריך בגוף ועם לוח זמנים נכון – הכל יהיה בסדר”.
את בוררת תפקידים?
“סירבתי יותר מפעם אחת לתפקיד. דברים שהם ממש לא בכיוון, אני לא מתעקשת עליהם”.
דקל (55), נולדה וגדלה באשדוד למשפחה יוצאת תימן. את דרכה החלה בלהקת הנוער העירונית של אשדוד (“פשוש”) ואת שירותה הצבאי עשתה בלהקת הנח”ל.
היא פרצה לראשונה במחזמר “סאלח שבתי” (1988). בשנת 1989 הוציאה את אלבומה הראשון, שבלט בלהיטים “הצילו” (“מי יציל את הבית שלי”), “שירה של ירמה” ו”תמונות בחושך”. בשנות ה־90 כבר הפכה לאחת הכוכבות הגדולות בישראל, עם השתתפות בפסטיבלים בינלאומיים, ייצוגנו באירוויזיון עם “זה רק ספורט” והנחייתו בארץ בשנת 1999 והקלטת להיטים כמו “מה קרה”, “אני המים, אני הסלע” והקאבר המוצלח ל”אחכה לך” של “הנשמות הטהורות”.
בד בבד שיחקה בסרטים, ובעיקר ביססה את מעמדה ככוכבת ילדים: היא השתתפה בתוכנית הקאלט “פלאי קלעים”, הוציאה קלטות ותוכניות לילדים (“זרעים של מסטיק”, “דפנה ודודידו”) והשתתפה בהצגות לילדים.
באמצע שנות ה־30 לחייה החליטה לחזור לעולם המבוגרים. “בגיל 35 אמרתי לאמרגן שלי שלמה צח שאני פורשת מעולם הילדים”, היא משחזרת.
“אמרתי לו שאני לא ארדוף כל חיי אחרי בובות ושיהיה ערוך ומוכן לזה נפשית כי אני מרגישה שאני חייבת לעשות קאט. במשך שנתיים ניסיתי לשלב בין עולם הילדים למבוגרים, אבל הבנתי שזה לא יקרה אם לא אעשה את החיתוך החד והקשה מאוד הזה. לא רציתי להישאר כל חיי בתוך כלוב הזהב הזה של עולם הילדים, למרות שהוא פרנס אותי יפה. הרגשתי שאני עלולה להתחרט אם אשאר”.
איך היה המעבר?
“בהתחלה היו שלוש שנים לא קלות כי המשכתי לקבל הצעות מתחום הילדים וסירבתי להן, ומצד שני עדיין לא פתחתי את הערוץ המקצועי למבוגרים באופן שרציתי וייחלתי לו. זה לקח זמן, הרבה סבלנות ואמונה. זה דרש אורך נשימה, ובסופו של דבר הצלחתי ואני שמחה על כך”.
מה דעתך על השינוי שחל בעולם התוכן של הילדים מהתקופה שבה את כיכבת בו לעומת היום?
“אני פחות חשופה לעולם הילדים הנוכחי כי הילדים שלי (שלושה בנים: תומר (24), סול (16) ונועם (12) – ד”פ) כבר גדולים, אבל בתקופה שהתחלתי לפייד את הקריירה שלי מעולם הילדים, הרגשתי שיש שינוי, שעסוקים קצת יותר בעטיפה מאשר בתוכן עצמו. לכן אגב שמחתי מאוד שהחזירו עכשיו את ‘פרפר נחמד’ עם צוות חדש מוצלח כל כך. חבר’ה רציניים, במאי מצוין ושחקנים אדירים. אלה חומרים שלתחושתי היו חסרים בזמן שאני פרשתי”.
בשנת 2019, לאחר עשור שבמהלכו שיחקה בשלל תפקידים לקהל בוגר בטלוויזיה ובתיאטרון, חזרה לעולם הנוער, הפעם בפאזה אחרת: בתור אמא של אחד מגיבורי סדרת הנוער “התחנה” (בהוט). “בהתחלה התלבטתי אם לקחת את התפקיד כי בכל זאת מדובר בסדרה לנוער”, היא מספרת. “אבל הלכתי על זה, והופתעתי לטובה מהצלחת הסדרה. דור חדש גילה אותי ואת המוזיקה שלי, וזה מרגש”.
גם פולנייה
בימים אלה סיימה דקל להצטלם לסדרה חדשה בשם “מנגן ושר”, שתעלה בנובמבר ב־yes. זוהי דרמה מוזיקלית המגוללת את סיפורו של נער שרוצה להיות זמר מזרחי אותנטי כמו פעם, בהשתתפות ששון גבאי, ג’וי ריגר, קים אור אזולאי ובר צברי.
“זו הולכת להיות סדרה חזקה, ואני מחכה כל כך שהיא תצא כבר”, אומרת דקל. “אני מגלמת שם אמא תימנייה, והדמות שלי מסננת קללות עסיסיות בתימנית, מה שגרם לי לשמוע פתאום בזיכרון את סבתא שלי”.
זו מעין חזרה לשורשים התימניים שלך?
“הבית שבו גדלתי לא היה בית תימני אסלי כי אבא שלי קצת ברח והתרחק מזה. הוא הרגיש, כמו רוב עדות המזרח אז, שזה פוגע בו ובקידום שלו. לכן גדלתי בבית תימני לייט”.
יצא לך לגלם תפקידים של תימנייה?
“אני מצליחה ליהנות מכל העולמות. אומנם לא מעט מהתפקידים שלי הם באזור המזרחי, אבל אני מגלמת גם תפקידים שאינם מזרחיים. ממש עכשיו הגיע אליי מחזה עם תפקיד של אישה פולנייה. טוענים בתוקף שאני יכולה לגלם גם פולנייה”.
לצד עיסוקיה הרבים, דקל מטפחת גם את הקריירה המוזיקלית שלה, ובשנים האחרונות משתפת פעולה כאמור עם המוזיקאי עמית צח, המתגורר בניו יורק. “רוב העבודה שלנו היא בעצם דרך הזום”, היא אומרת. “אנחנו קובעים סשנים של שעתיים־שלוש בזום ועובדים על השירים”.
בחודש אוגוסט האחרון היא הוציאה את השיר “מה אתה אומר”, שכתב והלחין צח. בקליפ שלו היא עוטה שלל תחפושות משל הייתה כוכבת אינסטגרם. “הרעיון לשיר נולד כשעמית ואני התחלנו לדון בנושא של מציאות זוגיות בתקופה העכשווית", היא מספרת.
"השיר מדבר על החיפוש האינסופי של זוגיות ואהבה, הבלבול הנוראי והפחד להחמיץ. בקליפ החלטנו לתאר את הסביבה הפופית. דיברנו על מה זה אומר להיות כוכב פופ היום, בתוך תרבות האינסטגרם והסלפי. בקליפ רצינו לומר בדרכנו: בואו תראו מה קורה מאחורי הקלעים. לא הכל כמו שנראה לכם. לא כל הנוצץ זהב. אל תנסו להתאים את עצמכם למודלים שהם בעצמם רוב הזמן לא נראים באמת כמו שאתם חושבים שהם נראים”.
את בזוגיות עם אהוב נעורייך. מה השתנה מאז?
“אני לא רוצה להישמע יותר מדי מבוגרת, אבל בתקופה שלי כולם כבר היו נשואים בגיל 25־30, ואלה שלא היו נשואים היו בזוגיות ארוכה. היום יש סביבי כל כך הרבה אנשים שבגיל 30 אפילו לא התחילו את המהלכים של זוגיות עמוקה, גם כי הם חוששים וגם כי אין להם כל כך איך להכיר.
"זה דור שבעיניי הרבה יותר קשה לו להיסגר על זה כי הוא לא ממהר, וכשאתה לא ממהר - קורה לטעמי משהו לא טוב. אתה נסגר במקום שקשה לך להכניס אליו אנשים אחרים. אתה מתחיל לפתח הרגלים. זה לא כמו בגיל 18, כשאתה עוד לא מתבצר בעמדותיך ועוד לא סיגלת דברים שאתה לא יכול להתנקות מהם כדי לקיים זוגיות. לדור העכשווי קשה יותר למצוא זוגיות”.
איך את מתמודדת עם זה כאם?
“אני לא חושבת שבאמת יש לי שליטה על זה. הילדים שלי לא מסתובבים ברשתות החברתיות מתוך בחירה שלהם בלבד. מבחינת מציאות זוגיות, וואו, את זה נשאיר להם”.
מה דעתך על כוכבי הפופ הצעירים של היום?
"היום יש יותר נועזות, אבל יש יותר נועזות בעולם באופן כללי ולא רק אצל כוכבי הפופ. יש משהו יותר חשוף ובוטה. יש לנו פה לא מעט כוכבי פופ שאת מה שהם עושים הם עושים מצוין ולא נופלים מהרף שקיים בעולם. אני רואה שהם לא אנשים מפונקים, אלא אנשים שיודעים לעבוד. בעיניי, העניין הוא לא הפרסום: זה שזוכים לפרסום רב לא אומר שום דבר.
"אני בסך הכל הייתי במצב לא מאוד שונה מהחבר’ה של ‘הכוכב הבא’ כי כשאני יצאתי לשוק עם האלבום הראשון שלי, היה ערוץ אחד בלבד ושרתי את ‘מי יציל את הבית שלי’ אצל רבקה מיכאלי ב’סיבה למסיבה’, ולמחרת לא יכולתי להסתובב ברחוב. הפרסום הוא פרסום, אבל השאלה היא מה אתה עושה איתו כי אם לא תמשיך לעבוד קשה, אז הוא יחזיק חודש־חודשיים עד שיבוא המפורסם הבא וינשוף בעורפך. העבודה הקשה היא להפוך את זה למקצוע ולא למשהו נקודתי. העניין הוא להמשיך לתחזק את זה ולהשקיע בזה. להתייחס לזה בכובד ראש, ברצינות מלאה. זה דורש השקעה כלכלית וגם השקעה של זמן”.
מה הטיפ שהיית נותנת לכוכב פופ עכשווי?
“יש פה עניין של עבודה קשה וכישרון, אבל גם הרבה עניין של מזל. הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת זה ללכת עם הלב שלך. זה הטיפ הכי בנאלי, אבל אם אתה רוצה לייצר קריירה, אתה צריך להיות מוכן לעבודה קשה ושוחקת”.
את צופה ב”הכוכב הבא”?
“לילה אחד יצא לי לעשות בינג’ של כמה פרקים, ויש שם כמה כישרונות עוצרי נשימה, למשל תמיר גרינברג, שהוא זמר מצוין והגיע אפוי לגמרי לתחרות, ושי המבר, שהיא בחורה כל כך אינטליגנטית ומוכשרת, וההופעה שלה הייתה מדהימה”.
את אופטימית בנוגע לחזרה של הענף לשגרה?
“אני לא יכולה להגיד באופן כללי שאני אופטימית בנוגע לעולם התרבות. זה עולם שנאבק כל הזמן על קיומו, ובעקבות כל תנודה הכי קטנה שקורית, הוא הראשון לספוג את המכות הכי קשות. אנשים נוטים להתבלבל ולהסתכל על העוסקים בתרבות כעוסקים בתחביב אבל זה מקצוע לכל דבר”.
מה חשבת על מחאת הענף?
“אני חושבת שמחאת ענף התרבות הייתה חשובה. זה ענף שהוזנח וקיבל מכה אנושה כל כך, עד כדי כך שגם עכשיו, כשיש את ההתעוררות של הענף, אתה רואה כל כך הרבה אנשים שנשרו כי לא הצליחו לשרוד את הזמן הזה. אנשים שנפגעו קשה, אנשים שעד עכשיו זקוקים לעזרה. לאורך התקופה הזו התגובות היו: ‘בשביל מה צריך תרבות? זה לא הזמן לתרבות’, אבל יש דרך לטפל בהכל.
"אפשר היה לדאוג לאנשים מהתחום הזה שמספקים מזור לנשמה. אי אפשר באמת בלי אמנות ואתה רואה את זה: האולמות מלאים, אנשים רוצים לשמוע מוזיקה, אנשים רוצים לראות סרטים, אנשים רוצים להגיע לתיאטרון. זה לא משהו שאפשר לחיות בלעדיו, ואי אפשר ברגע של משבר לבעוט בדבר הזה ולשכוח את כל המוני האנשים שעוסקים במלאכה”.
יש פנטזיה מקצועית שטרם הגשמת?
“יש תפקיד במחזמר שסימנתי אותו. אני לא יודעת עד כמה הוא יקרה, אם בכלל בארץ, ואם כן, אז עד כמה אני אוכל להיכנס לתפקיד הזה, אבל ממש אשמח לעשות אותו כי הוא מרגש מאוד וחזק, והמוזיקה בו היא מרהיבה”.
אפשר לשאול מהו?
“אם אגלה לך, יחטפו לי את התפקיד (צוחקת)”.
את מאושרת מהמקום שבו את נמצאת היום בקריירה?
“אני מאושרת קודם כל מהמקום שבו החיים שלי נמצאים. אני משתדלת להיות מאושרת בכל רגע נתון, וכשאני לא מאושרת, אני עושה כל שאני יכולה כדי לשנות את זה. אני לא אוהבת להסתובב בחיים האלה מתוסכלת, עצובה או עצבנית. על עייפות אין לי שליטה כרגע בגלל כל עיסוקיי. אני בהחלט מאושרת מהמקום שלי בקריירה. אני לא יכולה לבוא בתלונות למקום שאני נמצאת בו, ומאושרת גם מהמשפחה ומהחברים שלי שעוטפים אותי. אלו החיים עצמם”. ד