השיחה שלי עם נורמן עיסא מתקיימת בדרכו להצגה החדשה “אני לא רפפורט” שעלתה בימים אלה בתיאטרון הבימה. “אני מודה ומברך על כל יום שבו יש לי את הזכות לשחק ולעבוד”, הוא אומר. “זה לא מובן מאליו, בייחוד בתקופה כזו”.
בימים אלה עיסא, אחד השחקנים־במאים העסוקים במחוזותינו, מככב בארבע הצגות, מצטלם לסרט בכיכובו ומנהל עם אשתו המחזאית גדעונה רז את התיאטרון הרב־תרבותי לילדים ולנוער “אלמינא”. “זו תקופה מבורכת בעשייה ומאוד עמוסה”, הוא אומר.
איך עברה עליך תקופת הקורונה? פחדת?
“אני עדיין פוחד, אבל לא פוחד למות או משהו כזה, זה פשוט מבאס ומלחיץ אותי, כאילו העולם סגר עליי. למרות שבתקופת הסגר די נהניתי להיות בבית, הייתה לי קצת מנוחה. התחלתי לעשות פסיפס, שזה משהו שלא עשיתי אף פעם. הגינה שלי מלאה בפסיפס. רציתי ליצור משהו אז התעמקתי בזה ויצרתי תמונות וציורים”.
מה עשית בפן המקצועי?
“כמו שאר התיאטראות והקולגות שלי, גם אני ישבתי בבית וגם התיאטרון שלנו אלמינא לא עבד, אז אשתי ואני היינו צריכים לשבת ולחשוב איך מתמודדים עם המגיפה הזו. התחלנו להגות רעיונות חדשים ולחשוב על דרכים נוספות להמשיך את העשייה, כמו הצגות ילדים בזום”.
בהצגה החדשה “אני לא רפפורט” - מחזה מאת הרב גרדנר, שהועלה לראשונה בברודוויי בשנת 1985 ותורגם לעברית על ידי אלי ביז’אווי ובבימויו של רוני ניניו, שותפו הוותיק של עיסא - עיסא מגלם את מידג’, אפרו־אמריקאי חששן ועצבני הפוגש על ספסל בסנטרל פארק את נאט (בגילומו של נתן דטנר), יהודי קולני ופנטזיונר.
בין השניים נרקמת מערכת יחסים הכוללת גילויי חיבה, ויכוחים קולניים, שיחות על החיים ועל הזקנה. “זו הצגה על שני זקנים שמתחילים לדבר ביניהם ולהשתטות בינם לבין עצמם תוך שהם מתמודדים עם צעירים שמנסים לשדוד אותם”, אומר עיסא. “הם נתקלים ברוע ומנסים להתגבר על הפשע. זה מחזה שמייצג גם את המציאות שלנו היום”.
באיזה מובן?
“זה מדבר על כמה אנחנו באמת שמים לב לאבות ולסבים שלנו בימים כאלה, אנחנו רואים שאין כבוד לוותיקים. אנשים אוהבים מצד אחד לאסוף חפצים ישנים, אבל לא מתייחסים לדור הוותיק. יש בהצגה משהו קומי מאוד, אבל גם מרגש מאוד. זו הצגה ממש פנטסטית”.
איך זה לעבוד עם פרטנר כמו נתן דטנר?
“אני יכול להגיד לך שהדבר הכי חשוב לשחקן זה אם יש לו פרטנר טוב כי אז הוא זכה במתנה גדולה. אני חושב שעם דטנר – קיבלתי את המתנה שלי”.
הבמאי רוני ניניו אמר בראיון שבחר בך לתפקיד, מלבד היותך שחקן מוכשר, גם כי אתה ישראלי ערבי, וכי בעיניו בחירה זו מייצגת אמירה מסוימת. מה דעתך?
“אני לא מייחס חשיבות לעניין הזה. כל אחד מתייחס לזה לפי נקודת המבט שלו. אישית, הסתכלתי על זה כתפקיד מאוד מעניין ויפה. זה ידוע שאנשים אוהבים לשבץ, למסגר ולקטלג אדם לתוך משבצת מסוימת, ובדיוק בנושא הזה ההצגה דנה ונוגעת, בנושא גזענות ודעות קדומות. פה בארץ, קל מאוד לאנשים לשים אדם מסוים במסגרת ולהגיד שהוא ככה וככה. יש תפיסה קלוקלת שאם מישהו לא כמוך, אז הוא נחשב לבוגד. אני חושב שצריך להסתכל על אדם בתור מי שהוא ומה שהוא, ורק אחרי זה להתייחס לכל שאר הדברים, כמו באיזה צבע הוא”.
אתה מעביר את המסר הזה בשלל עבודותיך לאורך השנים.
“אני מעביר הכל. אני מעביר את מה שאני צריך להעביר. אני לא חושש מכלום, אני לא פוחד, אני אומר את מה שאני חושב. אני לא חושב שאני אומר דברים רעים, אלא אומר רק דברים טובים למען כולם”.
שהילדים יקבעו
עיסא, 54, בן למשפה ערבית נוצרית, נולד וגדל בחיפה. קריירת המשחק שלו מתפרסת על פני שלושה עשורים שבמהלכם יצר, ביים ושיחק בשלל הצגות בתיאטרון (“משפחת ישראלי”, “רומיאו ויוליה”, “פשוטה”, “משפחה עליזה”), בתוכניות טלוויזיה (“עבודה ערבית”, “לה פמיליה”, “החולמים”) ובסרטי קולנוע ישראלים ובינלאומיים (בהם “ערבים רוקדים” ו”מלחמת 90 הדקות”, שעליו זכה בפרס אופיר).
תפקידו הזכור ביותר הוא דמותו של אמג’ד עליאן בסדרה “עבודה ערבית” ששודרה למשך ארבע עונות בין השנים 2007־2013, הפכה אותו לידוע בכל בית בישראל ואף זיכתה אותו בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה על תפקידו הראשי. “הייתה מחשבה בעבר על עונה נוספת ל’עבודה ערבית’”, הוא מגלה. “היה דיבור על זה, אבל ממה ששמעתי המחשבה הזו נפלה מבחינת הגוף המשדר, זה נתקע ונפל בין הכיסאות, וחבל מאוד כי זו הייתה סדרה פורצת דרך, ממש נכס צאן ברזל”.
אתה בקשר עם הקאסט?
“מדי פעם אני מסתמס עם היוצר סייד קשוע, לעתים מדבר עם הבמאי שי קפון, ועם רוני ניניו הרי אני עובד. אנחנו די בקשר”.
הסדרה הציגה בצורה ביקורתית והומוריסטית את היחסים בין ערבים ישראלים ליהודים. אתה מרגיש שבשנים האחרונות חל שינוי בנושא זה?
“הבעיה העיקרית במדינה היא בעיה של חינוך. ברגע שהחינוך ייפתר לפני הביטחון, אז לא נצטרך ביטחון. צריך לחנך את הילדים שלנו על ערכי קבלת האחר, על ‘להסכים שלא להסכים’, ושזה בסדר שאתה חושב אחרת ושיש לך אמונה משלך, וזה בסדר שאתה דתי ושאתה חילוני. לא לפסול את האחר, אלא באמת לקבל אותו. זה משהו שחסר במדינה. החינוך פה לא עובד כמו שצריך בעיניי על הנושאים שצריך לעבוד עליהם”.
כיום הוא מתגורר עם אשתו וילדיהם ביפו, שבמאי האחרון כידוע הייתה אחד ממוקדי הפרעות בערים המעורבות. “לא הרגשתי שום סכנה”, הוא אומר, “אבל חבל לי ששמים לב רק עכשיו שיש בעיה. הבעיה תמיד הייתה, רק לא שמו לב שיש בעיה, ולכן הבעיה התעצמה. קל לבוא ולהגיד: ‘הו, יש לנו פה ערבים, לא שמנו לב שהם קיימים, מה זה? הם גם מתפרעים?’, אני ציני כמובן. צריך לתת שוויון זכויות לכל אזרח במדינה ולהתייחס לאנשים שחיים פה בכבוד, לתת להם את המקום שלהם ולכבד את התרבות שלהם והדעות שלהם. לא צריך לפחד מכל דבר ולא צריך להיכנס לפאניקה מיותרת כל הזמן. במקום לפחד צריך להכיר אחד את השני, זה יהיה הרבה יותר טוב”.
מבחינת עיסא, אחת מפסגות העשייה עבורו היא ההצגה “אח אח בום טראח” (2003), שכתב וביים במסגרת עבודתו בתיאטרון הערבי־עברי ביפו. “זו הצגה שפנתה לקהל מעורב, והרעיון שעמד בבסיסה זה הרצון לעשות הצגה שיישבו בה ילדים יהודים וערבים ויצפו באותו תוכן חינוכי”, הוא מסביר. “חבר שלי, היוצר יואב בר־לב, ואני שברנו את הראש והחלטנו להעלות את ההצגה בשפה הארמית כי ארמית נשמעת ליהודים כמו עברית, ולערבים כמו ערבית, אבל היא לא עברית ולא ערבית. התחלנו לרוץ עם זה”.
לדברי עיסא, ההצגה זכתה להצלחה ברחבי העולם, אך פחות תפסה בקרב מוסדות החינוך הישראליים. “הצגנו בהרבה מקומות בעולם, מגרמניה ואוסטריה ועד יפן, אבל האבסורד הוא שבארץ הגננים והמחנכים אמרו שההצגה יותר מדי ‘חכמה’ לילדים שלנו”, הוא אומר. “אני לא מבין את זה, וזה בדיוק מתקשר למה שאמרתי לך קודם לכן על חינוך. אתה לא יכול להגיד שהצגה יותר מדי חכמה לילדים שלנו, מי שם אותך לקבוע זאת? תן לילד לקבוע”.
מרבד פרחים
מלבד “אני לא רפפורט”, משחק עיסא בימים אלו בעוד שלוש הצגות בתיאטרון הבימה: “הרובוטית”, “זורבה היווני” (“בהצגה הזו אני גם שר ורוקד, זה בא לי טבעי כי לפני שנעשיתי שחקן הייתי זמר חתונות”) ו”ראש המועצה”, הצגה שיצר גיא מרוז העוסקת בראש מועצה ערבי ביישוב יהודי הנחשד בשחיתות וברצח. “זו הצגה שנוגעת בדיוק בכל מה שקורה פה במדינה”, אומר עיסא. “בגזענות של כולם: גם רוסים, גם אתיופים, גם ערבים, גם יהודים. כולם גזענים, כולנו גזענים. ההצגה הזו נוגעת בלב לבה של הבעיה שמתחוללת פה במדינה”.
בעבר התבטאת לא מעט נגד ראש הממשלה הקודם בנימין נתניהו. איך אתה מרגיש לגבי ממשלת השינוי?
“אני תמיד אופטימי כשיש שינוי. בוא ניתן צ’אנס והזדמנות לאנשים חדשים, לצעירים, בוא נתחיל לשנות דברים, למה להיתקע על אותם דברים כל הזמן? אני בעד שינוי. בזמן הממשלה הקודמת נעשה פה עוול לאמנים. או שרצו להכניס לאמנים או שלא יודע מה, כי זה לא יכול להיות שאפשר להוציא טיסות מלאות באנשים, אבל לא להציג תיאטרון. לכן אני מאמין שהיה פה משהו שהוא פוליטי, וטוב שעכשיו יש שינוי”.
לראשונה יש גם מפלגה ערבית בקואליציה.
“מברוק על זה. כל שינוי וחיבור הוא טוב. המקום הזה שאנחנו חיים בו וקרוי ‘מזרח תיכון’ הוא כמו מרבד פרחים. צריך לתת לכל פרח את המים והכמות שלו ולהשקיע בפרחים האלה. אתה לא יכול להשקות רק סוג אחד של פרחים כי זה לא יפה, אתה צריך לגוון, וזה היופי במקום הזה ובממשלה הזאת”.
אה מרגיש שהממשלה החדשה מטפלת במשבר הקורונה בצורה טובה?
“אני לא יודע, אבל זה נורא מצחיק שאתה פתאום לא חושב על הממשלה ומה היושבים בה עושים, הם לא בכותרות כל הזמן, וככה זה אמור להיות. למה אני צריך לשמוע כל הזמן מה קורה עם הממשלה ועם ראש הממשלה? מה אכפת לי מזה? להם אכפת מה אני עושה? אני עושה את העבודה שלי, והם עושים את העבודה שלהם, וככה צריך להיות. יש בזה משהו נכון שחברי הכנסת ושרי הממשלה מתעסקים בלעשות את העבודה ולא בליצור כותרות, אז אני כן מציע שניתן לממשלה הזדמנות. אם היא לא תהיה בסדר, אז נחליף אותה עוד פעם. אבל אני רוצה להאמין שימים יותר טובים יבואו עלינו”.
ההצגות הקרובות:
5.10, 20:30
6.10, 20:30
7.10, 20:30
8.10, 11:00 ו־21:00
