זה הסוד שלו: ד"ר דוד תדמור, כיום מעורכי הדין הבכירים במדינה ומי ששימש בעבר, בין השאר, כממונה על ההגבלים העסקיים, חווה בילדותו סינמה פרדיסו משלו - לא בקולנוע, אלא בעולם הצילום, שהביא לו הרבה רגעים קסומים מאז שבגיל שש קיבל מאביו חובב הצילום את מצלמתו הראשונה, "קודאקאינסטמטיק", פשוטה להפעלה, שלמן הגיעה לידיו לא חדל מלהנציח איתה כל אשר סביבו בעודו רואה הכל דרך העדשה שלה.
דודי, הילד בן השמונה עם המצלמה הצמודה, שבאיכות צילומית של מבוגר הפליא לתעד את מצעד צה"ל 68' בירושלים המאוחדת והמשוחררת, חוגגת באופוריה מסחררת את הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ומעת שבגר עורך עם ציודו המשוכלל מסעות-צילום מרהיבים מקובה ומאיי פארו עד בוצואנה, מציג את "שקט לבן", סדרת צילומים ייחודית חדשה בפסטיבל הצילום הבינלאומי ה-9, הנפתח היום במרכז דניאל לחתירה, בפארק הירקון, בתל-אביב. אוצר תערוכתו הינו האמן והפעיל החברתי אייל לנדסמן, המנהל האמנותי של הפסטיבל.
"השימוש במצלמת אינפרה-אדום מעניק לצילומים נופך קסום ומסתורי, וחושף מראות שלא ניתן לראות בעין אנושית, אלא משהו אחר, כמו שמים כהים מאוד בשעות היום וצמחייה לבנה לחלוטין", אומר תדמור. "כשאני משתמש במצלמה רגילה, הצילום קרוב יותר למציאות, כמובן, אבל גם אז אני לא צלם תיעודי שמנסה לתעד דברים באופן מדויק. אני מציג דברים בצורה אובייקטיבית ואישית, הרבה פעמים כמו שאני רוצה שהם ייראו".
מה ייחודה של מצלמת האינפרה-אדום?
"זאת מצלמה טכנית בפורמט בינוני-דיגיטלי, המצלמת רק בשחור-לבן, מסננת את תחום האור שקולטת העין האנושית ומציגה את תחום האור האינפרה-אדום. מצלמים בה לאט, בקפדנות וברמת פרטים מאוד גבוהה. לעומת אנשים, החוזרים כעת מיום צילום עם אלף-אלפיים תמונות, שצולמו במצלמה דיגיטלית, או בטלפון, אני מרוצה גם אם צילמתי במצלמה זו 20 תמונות בלבד ביום צילום שלם".
מה שהיה בעבורו חדר החושך, שבו פיתח בעצמו את צילומיו, הפך לחדר שבו מתבצע עיבוד הצילומים במחשב. "אם כילד הייתי מפתח את הצילומים שצילמתי באמבטיה, היום די במחשב נייד כדי לפתח היכן שרוצים", הוא מעיר.
אתה מתגעגע לאקשן באמבטיה?
"לא. כל דבר בזמנו. תנאי הצילום כיום טובים יותר לאין ערוך בלי צורך להיעזר באחרים ובלי צורך לשלוח סרטים בצבע לפיתוח בחו"ל ולהתנסות בדחיית סיפוקים, כאשר יכלו לעבור שבועות עד שראו מה יצא. היום הצילום הוא ביטוי לסיפוק מיידי; בדיוק ההפך".
תדמור (61), בנם של ארכיאולוגית ושל אשורולוג, שגדל בטלביה, ברחוב בלפור, לפני שהתמקם בו מעון ראש הממשלה, ספג את אהבת הצילום הבלתי נדלית שלו מהבית, שם היה אפוף בצילומיו של אביו, פרופ' חיים תדמור, שאיתם היה מתנער ממחקריו כהיסטוריון על אשור הקדומה וסביבותיה. "הצילום היה מאוד נוכח בבית שלנו והיה קל להידבק בחיידק הזה", מעיד בנו. "הייתי ילד, שראה את העולם מבעד לעינית המצלמה, כשהשיא היה במצעד ההוא".
"בחרתי לי דרך משלי", כך הוא מספר על פנייתו לתחום המשפטים, בשונה מהוריו ומאחותו ההיסטוריונית, חוקרי צפונות העבר. כעורך דין, הרחק מהאווירה הסוריאליסטית בתערוכה הנוכחית, הוא מרבה לעסוק - מלבד משפט מינהלי ומשפט חוקתי - בדיני תחרות, מה שהביא אותו לתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים, שאותו מילא בין השנים 97' ו-2001.
כשמתבקשת התייחסותו לנושא החם בכותרות של חקירת ראשי רשתות הסחר, תדמור, שבמשרדו היוקרתי במגדלי עזריאלי יש תצוגת קבע מצילומיו, מעדיף את זכות השתיקה, אגב אמירות כמו "התחרות היא ערך מוגן בחוק" ו"חקירות היו תמיד".
מלבד משפטים וצילום, מתגלה תדמור כחובב תרבות מובהק, המתמרן בין אהבותיו - ספרות עברית, שירי ארץ-ישראל ואופרות. האם צליליהם החמים מהווים ניגוד משלים לתערוכתו הצוננת "שקט לבן"? - אולי.