מהמפגש הטעון שהתקיים בתחילת שנות השבעים בין רה"מ גולדה מאיר לנציגי "הפנתרים השחורים", זכור בעיקר המשפט הרע בו סיכמה גולדה את התרשמותה כשאמרה: "הם לא נחמדים", משפט שהונצח בשם רחוב בשכונת מוסררה בירושלים, בית הגידול של המחאה החברתית העוצמתית.
בית הספר "מוסררה" לאמנות וחברה, שנמצא ופועל מזה שלושה עשורים בשכונת מוסררה, מקדיש השנה את פסטיבל "מוסררה מיקס" למאבק של הפנתרים השחורים לרגל שנת היובל שלו.
בין שלל מופעי הפסטיבל שייפתח הערב (יום שלישי ה-30 בנובמבר ועד ה-2 בדצמבר) ויתקיימו בבית הספר וברחבי השכונה, תציג האמנית מרב דביש בן משה מיצג כתיבה שכותרתו: "למחוק את עברם של אלה שיש להם עבר", הלקוח ממשפט עוצמתי שטבע ראובן אברג'יל מראשי הפנתרים. המיצג מבוסס כולו על 29 עמודי פרטיכל סטנוגרפי שתיעדו את פגישת רה"מ גולדה מאיר ביחד עם שר החינוך יגאל אלון ושר הסעד מיכאל חזני ועם נציגי הפנתרים השחורים (יעקב אלבז, סעדיה מרציאנו, רמי מרציאנו, דוד אברג'יל ודוד לוי) שהתקיימה ב-13.4.1971.
"כשפנו אלי ממוסררה ליצור עבודה על הפנתרים לרגל שנת החמישים למחאה, מתוך האינטרנט זהר אלי פרוטוקול הפגישה של גולדה עם הפנתרים וידעתי שזה זה", אומרת דביש בן משה.
המיצג הוא מופע חי שיתקיים במשך שלושת ימי הפסטיבל על פני שלוש הקומות של בית הספר מוסררה. "כל מי שיעלה או יירד במעלית בין הקומות ייחזה בי כשאני כותבת את תמליל הפרוטוקול על גבי חלונות המבנה", היא אומרת.
כתיבת הטקסט מתבצעת כדו שיח בין שתי ידיה של דביש בן משה. ביד ימין העטויה כפפה שחורה היא כותבת את דבר המימסד מפיהם של גולדה ושני השרים, וביד שמאל היא כותבת את תמליל הטקסט של הפנתרים, כלומר את דבר המחאה.
"לכאורה מתקיים פה דיון ענייני בבעיות חברה בוערות ולמעשה הם מנהלים ביניהם דו שיח של חירשים בין אנשי הכוח השררה והאדנות למול מי שאין להם מה להפסיד. העברת המסר מתנקזת דרך הגוף שלי, באמצעות שתי הידיים, כשלכל יד יש תפקיד. יד ימין כפי שהיא מתוארת לרוב בדפוס היא זו החזקה המרובעת והיא יד המימסד ואילו יד שמאל היא אקספרסיבית מבטאת את הבטן את הצעקה של אנשי המחאה.
"ממש כמו שהפנתרים אומרים לגולדה: 'אנחנו מצטערים שלא לימדו אותנו לדבר נכון', ובעצם מלינים על הסללתם לחינוך המקצועי, כשגולדה לא מבינה מדוע הם אינם רואים את השקעה ועבודה של הממשלה בדימונה ובקרית שמונה. וכשסעדיה מרציאנו אומר "אני עייף", היא תוהה כיצד זה ייתכן, הרי הוא רק בן 21. מדובר בפערי הבנה והכרה שלא ייאמנו" אומרת דביש בן משה.
לדברי האמנית המיצג לא נועד לפרש את הטקסט אלא לראות ולחוות אותו. "אני משתמשת בטקסט כחומר רישומי ובכך אני מנכסת אותו והופכת אותו לעכשיווי. אני מאמינה שהיצירה החזותית תעביר לקהל את האנרגיה שהיתה שם באותו מפגש. הטקסט יהיה מונח לפני על עמוד התווים כשאכתוב אותו על גבי החלונות מלמטה למעלה, כפי שבונים בניין. הרי אי אפשר לבנות מלמעלה כלפי מטה" היא מבהירה.
במהלך ההכנה על המיצג גילתה מרב דביש בן משה את חסרונו של עמוד 16 בפורטוקול. "במשך חודשים חיפשתי את העמוד החסר והגעתי עד מכון לבון שם אישרו שהעמוד אכן נעלם אבל לא ידעו מתי ולמה", היא אומרת.
מרב דביש בן משה נוהגת להשתמש ביצירתה בטקסטים קאנונים, חברתיים ופוליטיים, והופכת אותם לעכשוויים. בהם טקסטים מהתנ"ך "מגדל עמוס" מנבואת התוכחה של עמוס, "לפני ארון הספרים" מאת ביאליק, או "מגילת העצמאות" מ-2019 שיצרה בעקבות "חוק הלאום" וביצירתה היא מחקה מהמגילה את המלים "כל" ו"עם" כש"מעשה האמנות מערער ומאתגר את המגילה הקאנונית. והיצירה מרמזת על תהליכים שעוברים על החברה ועל ערכיה" היא אומרת.
מרב דביש בן משה 61, היתה ילדה בימי ההפגנות הסוערות של הפנתרים. היא נולדה בקיבוץ רבדים, ובהמשך עברה עם משפחתה להתגורר באשקלון. היא בוגרת NYSS בניו יורק, לימודי המשך בבצלאל, ובוגרת לימודי אדריכלות נוף בטכניון חיפה.
"במהלך לימודי באדריכלות נוף האמן מיכה אולמן שהיה מורה שלי הציע לי להתמקד בלימודי אמנות, אבל החלטתי לסיים את התואר באדריכלות נוף בטכניון" היא אומרת. כיום היא מתפרנסת מעבודתה כאדריכלית נוף, יועצת של המדינה בתשתיות כבדות ומפקחת על ביצוע מחלפים, נתיבים ותואי תנועה חדשים. לאחרונה סיימה עבודת בת ארבע שנים על כביש שש חוצה צפון.
חמישים שנה אחרי, האם הפנתרים הצליחו במחאתם?
"הקול של הפנתרים נשמע עד היום והמחאה שלהם מהדהדת את המחאות של ימינו. יש אנשים שסבורים שעדיין לא מכירים בעוול שנעשה למזרחים. אכן היה עוול שנבע בחלקו מתוך גזענות ובחלקו מתוך מצוקות של מדינה צעירה. אני חושבת שגם במרחק 50 שנה חשוב לשוב ולשמוע את קולם ולשאול את עצמנו האם ולאן התקדמנו".
"למחוק את עברם שלא אלה שיש להם עבר" - מיצג של האמנית מרב דביש בן משה
פסטיבל מוסררה מיקס
30 בנובמבר ועד ה-2 בדצמבר
"מוסררה" בית הספר לאמנות וחברה ע"ש נגר
ירושלים