עידו מוסרי שב לגלם את דמותו של פושקין: "הזדמנות לעשות עלייה ברמה שלי"

בשנת 2005 היה השחקן עידו מוסרי בשנותיו הראשונות בתיאטרון "גשר", כשהבמאי ומנהל התיאטרון יבגני אריה העניק לו את אחד התפקידים המאתגרים - גדול המשוררים הרוסיים מהמאה ה־19, אלכסנדר פושקין. היה זה בהצגה "וריאציות לתיאטרון ולתזמורת", שחלקה כבוד לפזמונים הרוסיים הידועים. "חשבתי שיבגני טעה כשנתן לשחרחר כמוני לגלם את תפקיד הביאליק של רוסיה, אבל הוא התעקש שפושקין היה נמוך כמוני ועדיין כל הבנות רצו אותו", מספר מוסרי. "זו הייתה ההזדמנות הראשונה שניתנה לי לחוות ולשחק את פושקין, גם אם בסצינה אחת, והבנתי שיש דמיון פיזי בין פושקין הענק הרוסי לביני".

השבוע, לאחר אפיזודה של כמה שנים בתיאטרון "הקאמרי", שב מוסרי לגשר ויגלם את דמותו של פושקין בהצגה החדשה "אונייגין. הערות שוליים". ההצגה, בבימויו של הבמאי הלטבי עטור הפרסים אלביס הרמניס, מגוללת סיפור אהבה, הוללות, אכזבות, יצרים והתבגרות של צעיר בן אצולה ברוסיה של המאה ה־19. לצד מוסרי כפושקין, הקאסט המשובח כולל את שלומי ברטונוב (המגלם את אונייגין), פיראס נסאר, לנה פרייפלד ונעמה מנור.

"זו אומנם ההזדמנות השנייה שלי לגלם את פושקין, אבל הראשונה הרצינית", מסביר מוסרי. "כל השחקנים בהצגה, ואני הראשון שעולה לבמה, מגלמים תחילה את עצמם ואחרי כן נכנסים לדמויות. אני מתחיל את ההצגה כעידו, לבוש בבגדים מודרניים ונכנס בהדרגה לדמות של פושקין".

עד כמה מחזה רוסי מהמאה ה־19 רלוונטי לישראל של סוף 2021?
"בכל מקום שבו היא מוצגת בעולם, ההצגה מתאימה את עצמה למקום ולשחקנים, כמו מעבדה של יצירת המופת הזו שפושקין כתב בחרוזים. הבמאי אלביס הרמניס חיבר את המחזה למציאות שלנו, לא בצורה גסה או ישירה אלא בדרך עדינה מאוד, שמאפשרת לקהל הישראלי להציץ אל עולמו של פושקין".

מהם האתגרים העיקריים שעמדו בפניך בעבודה על הדמות?
"האתגר הראשון הוא להיכנס לנעליים של גאון בסדר גודל של פושקין. לשמחתי, ההצגה מראה את ההתמודדות של השחקנים ואת המפגש שלהם עם הדמויות האלה ובמובן הזה היא לא מתיימרת או מצפה ממני להציג את פושקין המושלם. יש לי חופש לחקור את הדמות יחד עם הקהל. אתגר נוסף שהוא בגדר זכות גדולה הוא העבודה עם אלביס, מאסטר של תיאטרון שמרתק ומצליח להעיף לשחקנים את הסכך. הוא מאתגר אותי לא לחזור על עצמי, לא לחזור למקומות נוחים שאני רגיל אליהם כשחקן וזו מבחינתי הזדמנות לעשות עלייה ברמה שלי".

90 מיליון דולר

מוסרי (43), אחד השחקנים המוערכים בישראל, חי ונושם במה מגיל 9, אז החל להשתתף בתוכניות טלוויזיה ולקח חלק בהצגה "המלך ואני". אחר כך הפך לכוכב נוער כשהשתתף בתוכניות הפופולריות בערוץ הראשון "תופסים ראש" ו"עניין של זמן". במסגרת חברותו בלהקת הנוער "צעירי תל אביב" השתתף בתוכנית "לא כולל שירות", לצד אחיו הגדול, השחקן והמגיש טל מוסרי.

"הייתי ילד פלא כזה", הוא נזכר. "תמיד היו שמים אותי בפרונט, עם השואו המוחצן שלי. לחוות הצלחה, פרסום וחשיפה בגיל צעיר, בממדים שאני זכיתי להם ושגם אחי זכה להם, השפיע עליי בדרכים שונות. כשאני מסתכל לאחור, אני גאה בדרך שעשיתי ואני שמח שאני ממשיך כבר 34 שנים בדרך בלתי מתפשרת בהתפתחות שלי כשחקן, כי בסופו של דבר זה מה שהנחה ומנחה אותי עד היום".

את שירותו הצבאי עשה בתיאטרון צה"ל ועם שחרורו פנה ללימודי משחק בבית הספר למשחק של ניסן נתיב. עם סיום לימודיו החל לשחק בתיאטראות, בתפקידים שביססו את מעמדו כשחקן תיאטרון רבגוני, כישרוני ומוערך. במקביל, טיפח קריירת משחק גם על המסך הגדול, שהגיעה לשיא בשנת 2008 כשגילם את סוחר האלקטרוניקה אורי שולמסון בסרטו ההוליוודי של אדם סנדלר – "אל תתעסקו עם הזוהן". "זה היה סרט עם תקציב של 90 מיליון דולר ואדם סנדלר, רוברט סמייגל וג'אד אפאטו, יוצרי הסרט, שכרו את שירותיה של מלהקת ישראלית כי רצו כמה שיותר שחקנים ישראלים בשביל האותנטיות", הוא מספר. "הם קיימו אודישנים וזכיתי בתפקיד".

מוסרי שיחק בשני סרטים נוספים של סנדלר ("באקי לרסון: נולד להיות כוכב" ו"סנדי ווקסלר") ובסרט הצרפתי "גנגסטרדם".
איך באה לידי ביטוי ההצלחה שלך באותה תקופה?
"ההצלחה באה בבום והבום הזה גרם להיי. לא הכרתי גבהים כאלה של כיף והרגשה טובה. החיים קיבלו תפנית שלא דמיינתי, כאילו זכיתי בפיס ביום בהיר אחד. התחושה הזו של הטוב ממכרת נורא, כמו גם הכסף, הבית והאוטו וכל מה שיש לך. גם ההתחככות עם אנשים מפורסמים בסדר גודל עולמי הייתה מרגשת".

איך התמודדת עם כל זה?
"השיעור הגדול הוא שכגודל העלייה כך גודל ההתרסקות. זו לא התרסקות כי נכשלתי, אלא כי קרה לי משהו לא טבעי, שלא היה אמור לקרות בכזו הפתעה. אלו היו שנתיים־שלוש קשות בחיים שלי. הסיבוב הזה, של עלייה גבוה במשך כמה שנים ואז ירידה, הוא הרבה יותר מסובך ממה שהוא נראה. הסיבוב מבגר, במובן החיובי. הוא גרם לי להבין מה חשוב ומה פחות חשוב בחיים. אתה מבין שבריאות הגוף והנפש היא החשובה ביותר. כיום אני מוצא את האיזון בחיים שלי וזה מה שאני חותר אליו, ומקווה להביא את האיזון הזה גם לבמה וגם למסך, כי אני מרגיש שיש לי דרך להתפתח כשחקן".

כשאתה רואה את השחקנים הישראלים שמצליחים כיום בעולם, יש בך רצון לחזור לשחק בחו"ל?
"ברור שהייתי רוצה. מהרגע הראשון שאתה חווה דבר כזה בעוצמה כזו כמו שאני חוויתי, אתה לא יכול שלא לרצות".

אתה ואדם סנדלר עדיין בקשר?
"בטח, בעיקר בקשר דרך האימייל ואיחולי חג שמח וכאלה".

רעב עצום לדרמה

בשנים האחרונות זוכה מוסרי להצלחה כאחד מצוות השחקנים הקבוע של סדרת הסאטירה הפופולרית זוכת פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה "היהודים באים", שתעלה בקרוב בעונה חמישית. "אני מברך על הפרויקט הזה", הוא אומר. "לא היה לי ספק שהוא יצליח, כי מדובר בפרויקט איכותי וטוב".

בשנה שעברה נערכה הפגנה מול התאגיד נגד התוכנית, בתואנה שהיא "מבזה את קודשי ישראל", מה חשבת על כך?
"זו הייתה סיטואציה לא נעימה. באותה תקופה קיבלנו תגובות קשות, כמה רבנים הוציאו סרטונים וקראו להחרים אותנו. לא באתי לתוכנית ממקום פוליטי, רציתי לעשות משהו איכותי כשחקן ואני חושב שיש לי פה את כל הכלים לכך. סאטירה והומור עצמי חשובים מאוד בעיניי. אני חילוני וליברל, ולא מסתכל על הדברים האלה בעין צרה, בטח אם הם עשויים בטעם טוב".

עם התיאטרון, הקולנוע וסדרת הסאטירה, למוסרי זה לא מספיק: "יש לי רעב עצום לדרמה, תחום שאני מרגיש כמעט בוסרי בו כשחקן למרות הרזומה העשיר שלי. מלבד ב'יהודים באים', לא רואים אותי בסדרות. זה בסדר, אני לא בא בטענות, זה בטח קשור לבשלות שלי ואני לא מפנה את החצים החוצה. עדיין לא קיבלתי מספיק הזדמנויות וצריכה להיות הזדמנות אחת שבה אוכיח את עצמי. השאיפה שלי היא לקבל תפקיד אופי דרמטי על המסך. נכון שזו מלאכה שונה לגמרי מתיאטרון, אבל אני מאמין שאני יכול לה ומחכה להזדמנויות".

איך?
"הולך לאודישנים. יש הרבה כמעטים, כשאני מגיע לשלבים סופיים באודישנים, אבל מספיק צ'אנס אחד כדי להוכיח את עצמי. בפברואר תעלה בכאן 11 סדרה 'שישו ושמחו', שבה אני מגלם תפקיד יחסית דרמטי. אבל אני מייחל לתפקיד רציני ומשמעותי יותר, ושמח שיש לי עוד חלומות".

אחרי כל כך הרבה שנים, אתה עדיין מתרגש לשחק?
"הריגוש הוא אינסופי. אי אפשר למדוד את זה כמו שאי אפשר למדוד אהבה. ביום שבו הריגוש והתשוקה ידעכו אתחיל לדאוג. האתגרים כשחקן הם אינסופיים. משחק הוא לא מקצוע לילדים. יש אנשים שלא מכירים בו כמקצוע. זה מקצוע תובעני מבחינה פיזית, כמו ספורט או ריקוד. הוא תובע ממך אורח חיים פיזי ומנטלי. אתה צריך להתפתח כאדם, והדרך לעשות זאת מאוד ארוכה".

אם יש נקודה בקריירה שלו שמוסרי קצת מצר עליה זו המוזיקה. אומנם הוא שר מפעם לפעם על הבמה, אך כמי שבגיל 9 כבר החל לכתוב, להלחין ולשיר משיריו, הוא מרגיש שקצת הזניח את האפיק הזה. "נולדתי עם כישרון מוזיקלי, והכישרון בא מאמא שלי, ששירתה בלהקת פיקוד מרכז", הוא אומר. "אני עובד הרבה כשחקן עם חוש השמיעה, אבל אני לא מוזיקאי מלומד".

אבל ב־2009 הוצאת את האלבום "משחקי הפחד", שכתבת והלחנת.
"נכון, אבל חברת התקליטים הד ארצי, שדרכה הקלטתי את האלבום, הייתה בתהליכי פירוק והאלבום לא קודם מספיק. מה גם שבאותו זמן בדיוק היה באזז סביב הסרט 'אל תתעסקו עם הזוהן' וזה התפספס. אחרי הכישלון של האלבום הראשון, שאנשים כמעט לא יודעים שהוא יצא, הבנתי שכדאי לי להתמקד ולהיות טוטאלי בתחום אחד, אז בחרתי במשחק. הגעתי למקום מפוכח וריאליסטי שמאפשר לי לשחרר ולהגיד שאני שחקן. עם השנים כתבתי פחות ופחות שירים, התקשיתי. משהו בערוץ הזה נעצר אצלי. אז יצא שקריירת המשחק שלי התפתחה והקריירה המוזיקלית נזנחה. בטוח אחזור לפגוש את המוזיקה בעתיד. לך תדע, אולי בגיל 50 יבוא לי לכתוב אלבום שלם".

כרגע אין לו זמן לעסוק במוזיקה, כשהוא עסוק עם "היהודים באים", "שישו ושמחו", הפרסומת החדשה ל"פסק זמן" ולא פחות משש הפקות בגשר שבהן הוא משחק במקביל: "אונייגין. הערות שוליים", "במנהרה", "רווקים ורווקות", "יאקיש ופופצ'ה", "האוצר מתחת לגשר" ו"ילד תיאטרון", מופע קברט שנולד בתקופת הקורונה ובו הוא סוקר את שנות הקריירה שלו, מראשית דרכו ועד היום.

"הקורונה תפסה אותי אחרי שסיימנו לצלם את העונה הרביעית של 'היהודים באים'", הוא אומר. "הרגשתי שקיבלתי זמן למנוחה. אבל אחרי חודשיים התחלתי לטפס על הקירות, ואז בא הרעיון ל'ילד תיאטרון', הרבה בזכותה של מנכ"לית התיאטרון לנה קריינדלין. הפכתי את הלימון ללימונדה. מאותו רגע הקורונה עברה לי מהר כי הייתי בעשייה. המחזה הוא סיפור עם מוסר השכל, שמתאר את החוויות וההיבטים הפסיכולוגיים שלהן מהילדות ועד היום. ההתפתחות, ההתפכחות, העליות והמורדות".

אתה לא חושש שעכשיו, עם התפשטות הזן החדש של הקורונה, ענף התרבות ייסגר שוב?
"אחרי מה שחווינו, זה לא יפתיע אותנו. אבל אני רואה את הצמא והתיאבון של הקהל, שמשווע לתרבות, כך שאני אופטימי, כטבעי".

בעבר דיברת על הכמיהה לילדים ולזוגיות, איפה זה עומד כיום?
"אני מרגיש בשל ובהחלט רוצה ילדים. כשיגיע הרגע הנכון וכשתגיע הפרטנרית הנכונה – זה בוודאי יקרה".

ומה עם פרטנרית?
"משהו חדש התחיל להתבשל ממש לאחרונה, אבל אני מעדיף לשמור את זה לעצמי כרגע".

אי אפשר לסיים ראיון איתך בלי מילה על אחיך, טל.
"אנחנו מנהלים קריירות מקבילות במובן מסוים. בשנים האחרונות אח שלי מנהל קריירה מרשימה בתיאטרון 'הבימה'. אני שמח על שובו לתיאטרון כי הוא רצה זאת במשך שנים אבל בחר להתמקד בעולם הילדים, והצליח שם מאוד".

כשיש שני אחים שחקנים, יש תחרות?
"מעולם לא הייתה תחרות בינינו ולו הקלה ביותר. אין קנאה, להיפך. אני תמה על אחים שיש ביניהם חוסר פרגון, אבל זה כנראה משהו שקיבלנו מהבית. אנחנו שני אנשים שונים שכל אחד מצא את הדרך הנכונה עבורו. המזל הגדול הוא שאף פעם לא התחרינו על תפקיד". ד
הצגת הבכורה של "אונייגין. הערות שוליים" תתקיים ב־30 בדצמבר במסגרת פסטיבל Jaffa Fest, של תיאטרון גשר