כולנו משתמשים במושג "גיל העמידה". אני מציע את המושג "גיל הנפילה", הבא אחריו. אנחנו יודעים שאורבות לנו נפילות, בדרך כלל בבית ובסביבתו הקרובה. לרוב זו נפילה קלה, המחייבת ניתוח פשוט אך אימתני בגיל הזה.
אני מציע לכל מי שמתקרב ל"גיל הנפילה", סמוך לגיל 80, להיות ער לחוסר יציבותו ולמהמורות הקטנטנות, האורבות לו מסביב. הסלון וחדר העבודה, המוכרים לך שנים ארוכות, אורבים לשלומך ולשלמותך, כמו השירותים המאובזרים שטרחת להכין בגיל העמידה. אני מקווה שאכן טרחת ומבעוד מועד. אביזרים תומכים עשויים לעזור ולהקל, מן המוכר לי ולסביבתי. נפילות לא מעטות מצפות לכל אדם בזקנתו.
בשנת ה־90 לחיי נפלתי מספר פעמים. אך הנפילה הפשוטה ביותר חייבה ניתוח. בית החולים הקרוב ביותר אלי הוא זה שבצפת. השילוב בצוות הרפואי בין ערבים ויהודים הדהים והקסים אותי. עובדים מסורים, ובעיקר עובדות מסורות מכל הדתות, כולל שבט שיבלי הבדואי, שאנשיו מוותרים על שם פרטי וכל הסובבים אותם קוראים להם שיבלי. כמה שמח השיבלי הראשון שהגיע אל מיטתי ושאל מה עשיתי בחיי הארוכים כשעניתי לו שהייתי שנים ארוכות רועה צאן.
הכתיבה היא טעם החיים ותכליתם, לא רק למי שעוסק בה כמקצוע וכפרנסה. רבים כותבים להנאתם. פחות מהם כותבים לפרסום. הפרסום הוא דו־שיח או רב־שיח עם העולם. אתה מגיע בסוף הדרך לימים אשר אין בהם חפץ, לשאלה למי אני עמל, ובשביל מי לטרוח. לאט־לאט מתברר לך שמה שאתה כותב, אתה כותב לעצמך. זהו שיח בינך ובין החיים. זה ניצול של מה שספגת במשך עשרות שנים של קריאה ושיחה ומגע עם אנשים קרובים וחכמים. אשריך אם היו כאלה סביבך. לא רבים יכולים לסבול ולעכל את ימי הקהלת שלך. לא רבים מכילים את הזקנה ואת תלאותיה. קריאה ב"קהלת, הפילוסוף המקראי", ספרו של חיים שפירא, מומלצת לא פחות, שלא לדבר על המקור. קריאה בשניים היא מזור לנפש, למנוע או להרחיק את הימים אשר אין בהם חפץ.
זכיתי בהתכתבות ממושכת עם אישה צעירה, ילידת ערב הסעודית, המלמדת ספרות ערבית באוניברסיטת קורנל. היא ראתה סרט עלי וטוענת שאף אחד לא כתב על חלבּ כמוני. חלב היא עיר נעוריה ואהבתה הגדולה. האהבה התחזקה עם האסונות והחורבן. ההתכתבות כמובן באנגלית, והקרבה בין הדעות תדהים את הקוראים כפי שהיא מדהימה את הכותבים. זו הייתה שנה של התכתבות אינטנסיבית של שני אנשים שאוהבים ויודעים לכתוב ולהתבטא, רחוקים זה מזה, לא רק בקילומטרים. המורה לספרות ערבית לומדת, לא רק עברית, ובעיקר אוהבת אדם. ההתכתבות הייתה והינה כטיפות גשם ביום חמסין. מעולם לא הייתה לי התכתבות כה לבבית. ממלאת את האין.
אני מצפה לסגור את המעגל - שאותו פתחתי ב"מישל עזרא ספרא ובניו" בטלוויזיה - בהצגה שעליה טורחת קבוצת התיאטרון הירושלמית בימים אלה. זו הקבוצה שהמחיזה בהצלחה גדולה את ספרי האחרון "בוקר טוב אלץ היימר". ההצגה מירושלים מגיעה לכל פינות הארץ. הכתיבה הזאת שלי באה לאחר שנה של אלם מרצון ומתוך היענות לצורכי השיקום. אני נמצא בעיצומו של תהליך שיקום שאני כופר בתכליתו. תכליתו היא להשיב אותי לחיים תקינים ופעילים, דבר שכבר נפרדתי ממנו בנפשי ובמוחי. זו נראית בעינַי תלאה בשלב של פרידה מהחיים. תלאה שאינה כתובה בתורה. לשם מה התוספת הזו, שגם אם לא הייתה מרירה כל כך ורצופת כאבים, הייתה בגדר הבל הבלים.
האדם המאמין, שממנו נפרדתי על האונייה מביירות לתל אביב, מוכר לי ומזמין אותי להאמין שכוונותיו של הבורא לטובה. יחסַי עם הבורא הם של כבדהו וחשדהו. נבצר ממני להחליט אם הוא קיים ואם הוא מנהל את העולם ואותי בתוכו בהגינות. החיים בארץ ישראל נראו, בעיני הילד העולה, תחליף לדת ולשלל מצוותיה. הטבילה בחברה הישראלית הרחיקה אותי מבית הכנסת של אמא ומן המצוות הארכאיות של סבתא. האם גם בעולם החדש אנו זקוקים לכל השטויות הללו? האם החיים בארץ והיצירה בה אינם עונים על הצרכים הנפשיים שהדת מספקת מן היקיצה עד התרדמה? הספקתי לומר הרבה "מודה אני לפניך" בבקרים והתענגתי על העברית ועל המוזיקה של התפילות, עד כדי שירה במקהלה בבית הכנסת "אוהל מועד".
ההליכה לים ויופיה של תל אביב הקטנה משכו את הלב ונשכו במצוות. עבדתי בכל מאודי על הפרדה בין הסידור והמחזורים לבין הספרות היפה. זכיתי במורים עתיקים בגימנסיה הרצליה ובחברת ילדים משפחתית שמילאה את כל מחסורַי. מחנך הכיתה שלי היה דוד שמעונוביץ', והוא ושלל המורים סביבו בנו את חיי ואת אמונותי, גם אם לא השלימו עם הסוציאליזם שהתיישב לי על התשתית.
איבדתי את האמונה באלוהים לטובת האמונה הסוציאליסטית, השקפת עולם שהייתה יציבה ודומיננטית. הזדהיתי עם הסוציאליזם האפריקאי של לאופולד סנגור ושל ג'וליוס נייררה וכמובן, עם לאון בלום.
הקיבוץ, שעיכל את הסוציאליזם יותר מכל חברה אחרת, שבה את לבי והאריך את ימַי בקרבו. זכיתי באישה שחשבה והרגישה כמוני. זכיתי בחיים ארוכים וחשבתי לתומי שאני מסיים אותם על פי רצוני והחלטתי. ואז התברר לי שתוכניותיך תלויות במישהו או במשהו, הנבצר מהבנתך ומתוכניותיך. המישהו הזה אומר לך בלילות הארוכים, השוממים: "שב וכתוב. זו תכליתך". וכך אני שב וכותב. פרקים אחרונים לקראת סיומן של 91 שנותי.
אני מכיר הרבה אנשים בגילי אשר כל יום בחייהם הוא נכס. חלומם הוא להאריך ימים. אני מכיר את ההרגשה הזאת בשנים האחרונות, אך הגיעו שבועות וחודשים של שובע וניתוק מן העולם שמסביב. התגברה בי תחושה של איש שבע ימים, שלא לדבר על הלילות, והייתי בעינַי כאיש שוק שסגר את הבסטה והותיר לעצמו זקנה רגועה וחסרת מעש.
השלמתי עם כל מה שהיה ועם כל מה שיהיה. למדתי בקלות ראש את הדרך אל בית העלמין, שבו מוקצית לי חלקה צמודה לזו של אשתי ז"ל. נפרדתי מן המעטים שדמותי תחסר להם והרביתי לשכב במיטה - חזון אחרית הימים.
הנסיבות והרופאים חשבו אחרת. נפילה אחת קטנטונת חייבה ניתוח לא פשוט ושישה שבועות של החלמה לאחריו. הרפיון וההשלמה עם הסוף לא תאמו את השיקום ואת תביעתו להתחזק ולשוב לחיים. המאבק על יכולתי ללכת בכוחות עצמי השיב אותי לחיים הפעילים בלי הנחות. אין חיים ללא פעילות וללא מאבק על עצמאות. את זאת למדתי על בשרי, בניגוד להחלטות המוח, שקדמו לנפילה ולניתוח. פתאום ללכת עם ההליכון זהו הישג. זו המטרה. לשוב ולהיות תלוי ברגליים, שאחת מהן פצועה וסרבנית.
לא הייתי מרבה לדבר על כך, אלמלא ראיתי בעינַי וחשתי סביבי את בני גילי שחושבים (כמוני) על מר גורלם ומזדהים בזקנתם עם קהלת וחוכמתו. רובם נהנים מכל יום נוסף עלי אדמות, אפילו נהנים מכל שבוע נוסף של שמש או גשם. מיעוטם משלימים עם הגורל או האלוהים, הקוצב את סופם. הנקודה המכרעת היא שארית החיים לבד או עם בן הזוג. ואם בן הזוג תומך או נתמך, עייף ויגע מן החיים או נהנה מכל יום נוסף; חיים אשר אין בהם חפץ, ריקים וארוכים ונטולי עניין ונטולי תכלית, בעיקר כאשר הם מופיעים לראשונה אחרי שנים פוריות ומהנות. אחרי זוגיות שלמה ומשלימה.
אובדן יכולתך להשפיע על העתיד הקצר העומד לרשותך - מרגיז, שלא לומר משפיל. הוא משפיע אפילו על יחסיך עם אשתך המנוחה, שלה הבטחת להגיע אליה בקרוב. לחסוך ממנה את הריחוף בלילות הקרים אל האיש החם במיטה החמה, שמח ומופתע מביקוריה הקבועים, החד־צדדיים. המרחק מן הבית כה קצר. המרחק מהעולם הזה כה גדול. נדמה היה לי שהנה הנה אשיב לה כגמולה ואבוא להתכרבל לצדה. התברר לי שההחלטה לא בידי. בידי מי, איני יודע.
אתה נאבק על קיומך ועל עצמאותך בכל בוקר, למרות הידיעה שאחרי גיל 90 הכל הבל הבלים. למרות ההפתעה שלא הכל נתון להחלטתך, בעיקר לא הסוף. המעבר לעולם שכולו טוב. אולי. מחשבות שהשתעשעת בהן בזקנתך משתלטות על הריקנות של המוח והלב. אתה נזכר בתוכניות שמילאו את עולמך, ואתה תוהה על הריק שסביבך. איך השאפתן והפעיל והנמרץ נעלם כלא היה. כמה דברים רצית, שהיום נראים בעיניך כלא כלום.
חכמים ומלומדים אומרים שדוד ושלמה לא היו ולא נבראו. זה מאדיר את גדולתו וחוכמתו של מי שיצר אותם וכתב אותם ואת חוכמתם, לדורות של מאמינים. אם היו או לא היו, השפעתם הייתה אדירה עלי ועל בני דורי, וחוכמתם השפיעה בשיר ובהגות על העולם כולו. יותר מן הממלכות שחיו וכבשו והכניסו רק אישה אחת בארמונם. אולי דוד לא הרג את גוליית, אבל הוא כתב את תהילים ובנו כתב את קהלת. מי שהשאיר כתבים, נשאר, אם היה או לא היה. מי שיצר את גוליית חשוב ממי שניצח אותו. אני חושב: איפה הייתי ללא סיפורי המקרא. עם שלם, ואני בתוכו, ניזון והושפע מסיפורים שהיו או לא היו. סיפורים מרתקים, מעשי ידי סופר. אשרַי שזכיתי להיות סופר, כותב סיפורי הבלים שהיו או לא היו.
אני תוהה איך משפיע סיפור עוצמתי, כגון זה של דוד ושלמה, על אדם שמתברר לו לעת זקנה שאלה וממלכתם ושותפיהם לא היו ולא נבראו, כי אילו היו, היה סיפורם נודע ונשמר במרחב התרבותי והארכיאולוגי של התקופה. נוכחותם וגדולתם בחיי ובדמיון של בני דורי היו כה משמעותיות וכה חסרות ספקות כילד, כנער וכמבוגר. השפעתם הייתה דומיננטית ושורשית כאלוהים יוצרם, על כל הקוראים בתנ"ך.
הספק לגבי עצם קיומם מטיל צל גדול, הן על קיומו של אלוהים שהמליכם, והן על שאר אמונות נטולות ספקות שהזינו והעשירו אותי. הרבה שנים רעיתי את הצאן כממשיכם. ידעתי בעל־פה את שיריהם וציטטתי את הגותם. והנה נלקח ממני הכיסא שעליו אני יושב, האמונה בספר הספרים והביטחון בקיומו של מלך מלכי המלכים, שממילא עמד עטוף ספקות.
האם הזקנה מכרסמת את השורשים? האם כל הכתוב בתנ"ך אלו שורשים? האם חשוב אם היה או לא היה מי שאמר הבל הבלים?