"בקנה-מידה: אחד לאחד", ספרו של רוני תורן, מעצב במה רב ניסיון והישגים לתיאטרון ולאופרה, שהופיע בימים אלה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", הוא חדשני במהותו. "רבים כתבו על חלקם של המחזאי, הבמאי והשחקן במעשה הבריאה התיאטרוני, אך מעטים מאוד הספרים, העוסקים בצד החזותי של הצגות-תיאטרון - עיצוב הבמה או הסצנוגרפיה", כך, בהינף משפט מסכם אחד, המופיע על כריכתו האחורית של הספר המרתק, ממוצה ייחודו.
כמרצה מבריק, פותח תורן יותר מצוהר לעבר עולמו המקצועי, שבשביליו הנפתלים הוא מוליך במיומנות את קוראיו הסקרנים ומנפץ מוסכמות על ימין ועל שמאל. הקהל, כולל אי אלה מבקרי תיאטרון, נוטה לבלבל בין הצגה לבין מחזה, שכמוהו, כמו התווים במוזיקה, לא שומעים אותו על הבמה - הוא קובע. מחזה - ברגע שהוא נהפך להצגה, שמים אותו בצד. ל"המלט" באים שוב ושוב, כי בכל פעם הוא נכתב מחדש ואחרת.
לא מפסיקים לטחון עם מה רצה המשורר להגיד ודשים עוד ועוד בטקסט - תורן מוחה. אתם רוצים את הטקסט? - לא צריכים לבוא בשביל זה לתיאטרון. מספיק לקרוא את המחזה הכתוב או בספר. כשבאים להצגת "אנטיגונה", זה לא כדי לדעת מה קרה לגיבורה, כי זה ידוע, אלא איך בחר הבמאי בדרכו כאילו לכתוב את המחזה מחדש דרך הרכיבים הבימתיים שלו.
"אני מפריד בספר בין טקסט מילולי לבין טקסט חזותי", אומר תורן. דרך אגב, היום יש בתיאטרון זרם חדש, שנקרא פוסט דרמטיק תיאטר, שבו לרכיבים החזותיים יש חשיבות לא פחותה מאשר לרכיבים המילוליים. היום יש אפילו הצגות שמתבססות על לא-מחזה.
תורן, 66, שגדל בירושלים כילד-טוב-רחביה, בנם של המשוררת והמתרגמת פועה שלו-תורן ושל הסופר חיים תורן, נמנה על המאושרים, הזוכים לממש בבגרותם את חלום-ילדותם. הייתי חוזר עם הורי מהצגה ומנסה לשחזר בבית את התפאורה, הוא נזכר. לא ידעתי מה זה מקטים. לא ידעתי מה זה מודלים. לא היה לי מושג איך זה קנה-מידה. בניתי. הייתי התיאטרון השכונתי.
במיוחד חזר נפעם מהצגת "עוץ לי גוץ לי" של התיאטרון הקאמרי. הוא רצה גם. כאן כבר לא הסתמך על הזיכרון. הילד רוני ביקש לשאול מכוכב ההצגה, השחקן והמשורר אברהם חלפי, חברם של הוריו, את המחזה. דוד חלפי, הערירי, שהיה ידוע באהבתו לילדים, עטף אותו במבטו הנוגה ואמר לו שישמח להשאיל לו, אבל רק לאחר חידוש אחד מיני רבים של ההצגה. זה כבר לא קרה.
תורן שירת בגלי צה"ל כעורך וכמגיש - ועשה כן גם בטלוויזיה החינוכית. לאחר לימודי תיאטרון וציור בפריז, בד בבד עם לימודיו באוניברסיטת תל-אביב, הקריירה המרשימה שלו נפתחה בכמעט סיפור-סינדרלה. לאחר לימודיי, מספר תורן, הפכתי ב-82' לאסיסטנט של המעצב דוד שריר בהצגת "מקום אחר", שחנן שניר ביים בקאמרי על-פי עמוס עוז. סמוך לבכורה, הוא נאלץ לנסוע לבוסטון, לאחר שהיה מחויב לאופרה שם והשאיר אותי עם כל הגוורדיה ובראשה יוסי ידין. למה רק "כמעט"? - כי שריר הספיק לתכנן הכל ולי לא נותר אלא לפקח על מימוש העיצוב שלו.
שניר הוא אחד משבעת הבמאים, שתורן דן בספרו על עבודתו עמם. שניים מהם זרים. האחרים הם חנוך לוין, רות קנר, גדי רול ויוסי יזרעאלי. יוסי ואני באים מאותה שכונה בירושלים, הוא מעיד. שנים הוא היה בעיניי הקוסם הגדול של התיאטרון הישראלי. לאחר שגדלתי על הצגות שהוא ביים ("עוץ לי גוץ לי"...), ראיתי בו אשף תיאטרוני, שכותב הצגות מחדש, לא רק מביים, כשאצלו לא פעם מחזה הוא רק גרעין לאירועים בימתיים.
"העבודה הראשונה שלי עם חנוך לוין הייתה ב-84', בהצגת 'הנשים האבודות מטרויה', מספר תורן בספרו. "זהרירה חריפאי ראתה עבודה שלי בתור סטודנט באוניברסיטה וכשחנוך חיפש מעצב, היא המליצה עלי. כאיש פתוח, הוא קיבל את ההמלצה, אך הציע שנעבוד שבועיים, לבדוק איך זה ילך. אחרי שבועיים הוא אמר שמבחינתו זה בסדר והתחלנו לעבוד. זה היה מאוד פרוזאי, בלי שום רומנטיקה".
"חנוך היה מאוד מקצועי וידע להבדיל בין תפל לעיקר. מבין שבעת הבמאים בספר, דווקא הוא היחיד שהיה גם מחזאי, השכיל לשים את המחזה בצד, וחיפש את מימוש הצד החזותי, מתוך הבנה שהטקסט הוא רק חלק מהנאמר על הבמה", מוסיף תורן.
בהמשך כתב: "בין השאר עבדתי ב-99' עם חנוך על 'הבכיינים' של הקאמרי, ההצגה האחרונה שהוא החל לביים, למרות שהוא כבר היה על ערש-דווי בבית-חולים, לשם הייתי מביא לו סקיצות וספרים. העבודה שם, כולל החזרות עם השחקנים, הייתה מוזרה. קיווינו שחנוך יחלים, אבל הוא נפטר באמצע".
"אל חנן שניר חזרתי ב-90' בעבודה על הצגת 'חתונת הדמים', בהבימה. העבודה איתו היא אטית ויסודית, כעין יציאה למסע חיפושים שלא נגמר בשיתוף השחקנים. הוא לא משחק את המאסטרו שכביכול יודע הכל. המבוכה היא אצלו חלק מהתהליך. הוא נוהג לצטט את דברי ברל כצנלסון בעד המבוכה ונגד הטיח. בהצגות של חנן הקהל מעורב בתהליך, על-ידי הפעלת הדמיון, לאחר שהוא לא מקבל הכל כעל מגש", נכתב בספר.
תורן משתף את קוראיו בהתלבטויות מקצועיות. למשל, איך להעלות מחזה שנכתב בתקופה אחרת - האם כלשונו או תוך התאמתו למציאות העכשווית: "לצערנו, איבדנו את ה...קלטת המקורית של "המלט" ואין לנו מושג איך בדיוק שייקספיר הציג אותו - תורן מרשה לעצמו קורטוב של הומור. אף יוצר לא כותב לעתיד, אלא לזמנו ולקהל שלו. אין מה לעשות. כך חלק מכתב הסתרים של יצירה הולך לאיבוד".
תורן מתייחס גם ל"יהוא", הצגה אחרת, שעליה עבד עם שניר ב-92', גם כן בהבימה. הקהל קיבל סיפור מקראי, אבל הבין שהכוונה לבגין ולשרון של מלחמת לבנון הראשונה, הוא מעיר את תשומת-לבנו, זאת מה גם שאין לנו המחשה איך היה בתקופת המקרא. כמעצב, היה עלי להשתמש באמצעי כמו שבירת הקיר האחורי של הבמה כדי להמחיש את השבר בעם. וכשעבדנו ב-2006 על הפקה משותפת של הבימה והקאמרי ל"אנטיגונה", גם אם העלילה עסקה ביוון העתיקה, הדהדה מההצגה מלחמת לבנון השנייה שהתחוללה באותה שנה.
כמעצב, מתמרן תורן בין במת התיאטרון לבין האופרה - ומוזמן להפגין את כישוריו המקצועיים גם בחו"ל. בין שלל הפרסים שהועטרו עליו ארבע זכיות בפרס התיאטרון, על עיצוב התפאורה להצגות "גטו", "קברט" ו"קזבלן" בקאמרי ו"בית ברנרדה אלבה", בתיאטרון באר-שבע.
כשתורן נשאל אם חשב לזלוג לבימוי, הוא איננו מגלה להיטות לכך: "אני לא חושב שאני יכול ומעוניין לביים, הוא משיב בכנות ואני מסתפק בשמחה ובששון בעבודת העיצוב שלי. הבימוי לא חסר לי. כל אחד בתחומו. אני לגמרי מבסוט ממה שאני עושה ולא מרגיש מתוסכל".
תורן חי בתל-אביב עם רעייתו, השחקנית ליאת גורן. מבחינתם, כל העולם במה. לפני כמעט 40 שנה הוא בא לתיאטרון באר-שבע כדי לעצב את התפאורה להצגת "אליל ההמונים" ויצא משם עם אלילה פרטית משלו לכל החיים, רעייתו, השחקנית ליאת גורן, שאז הופיעה בקברט ברכט בתיאטרון הנגבי. לבנם, איתמר, בוגר בצלאל, סטודיו לעיצוב וידאו.
