"אדם זקן מה יש לו בחייו?" שורר דוד אבידן. חיים, זקן בן 70 מסרב להכיר במחלתו הקשה. בעודו נאבק בכל מאודו להישאר בחיים, הוא נצמד לזכרונותיו, אהבותיו, תשוקותיו המינית ואהבתו הקולינרית.
השחקן מיכאל כורש, כמעט בן גילו של חיים, יגלם את דמותו במונודרמה "טרמפולינה" שתעלה על בימת התיאטרונטו בחוה"מ פסח (18-20 באפריל). "חיים הוא אדם סנילי, מאושפז במוסד סיעודי פסיכיאטרי ומנהל שיחות דימיוניות עם אנשים שונים, כשמכולן עולה זעקה גדולה של אדם, שאמנם אינו מכיר במצבו המנטלי והפיסי, אבל הוא רוצה להמשיך לחיות", אומר מיכאל כורש.
אתה יכול להזדהות איתו?
"בשנת 2005 הופעתי עם המחזה 'אני רלוונטי! עדיין', שעסק בבני 50, הייתי אז בן 54. הפעם כשאני בן 71 בגילו של גיבור המחזה, אני רואה חוט מקשר בין השניים. אז רציתי להמשיך להיות רלוונטי, עכשיו אני מתחבר לזעקה של חיים: 'לא סיימתי. יש לי עוד מה לתת. אתה מבין דוקטור?'".
הזמן והגיל מטרידים אותך?
"כשאתה צעיר החיים נראים לך אין סופיים, האופק רחב ורחוק. ופתאום אתה רואה קיר שחוסם את האופק. הזמן הוא משאב קצוב וקצר ואתה תוהה מה לעשות איתו. בזמן הקורונה עשיתי בבין תחומי קורס במיינדפולנס. הבודהיזם מחנך אותך להיות בהווה ולמצותו. זה משפיע על המשחק שלי. כשאני על הבמה אני לא חושב על העתיד, אני מתרכז בהווה".
24 שעות בלבד נדרשו למחזאי הלל בנימין רוזן, צעיר בן 24, לכתוב את המחזה. "הלל סיפור שבמחזה 'טרמפולינה' יש סמנים מהתקופה שסבא שלו, אליו הוא קשור מאד, היה חולה ומאושפז".
גיל צעיר למדי להבנת הזקנה.
"גם חנוך לוין, ששיחקתי במחזותיו, כתב הרבה על זיקנה וזקנים. יוצר או מבצע כשנחה עליהם ההשראה (סליחה על המילה המגונה) בעצם משמשים כלי. הלל למד קולנוע ותסריטאות ועשה תואר שני ביידיש. ומחובר מאד ליצירתו של שלום עליכם. ניתן לזהות משהו מאד יהודי בכתיבה, בתחביר ובצורת החשיבה שלו".
אולי זה מקרי ואולי לא, אבל בימים אלה ולראשונה בקריירה הבימתית שלו, כורש משחק בתיאטרון היידיש שפיל בהצגה "תפילה" לצידם של ענת עצמון ודודו פישר. "זה בא לי ברצף, במין ניגון פנימי יהודי" הוא משתפך.
בילדותו הרחוקה בשכונת סלע ברחובות, שם גדל עם איציק ויינגרטן ודליק ווליניץ, החלה לבעור בכורש התשוקה לתיאטרון. "באחד הימים בשעה שנסעתי ליישור שיניים במרפאה בתל אביב, האוטובוס עבר ליד 'הבימה' ואני הצמדתי את הפרצוף לשימשה. נהגתי לאסוף גזרי עיתונים על הצגות ושחקנים, וכש'הדיבוק' הגיע לבית העם ברחובות, חסכתי כסף כדי ללכת להצגה" הוא נזכר.
אבל התובנה שהוא חייב להיות שחקן היכתה בו כברק בשנת 1974, כשהיה סטודנט למתמטיקה וכלכלה באוניברסיטה העברית. בחופשות הסמסטר כורש עבד למחייתו כפקיד בבנק, ברחוב עמק רפאים בירושלים. סניף זה פעלו חשבונותיהם של סוחרים, קצבים בעלי בתי קפה ("כן, לכסף יש ריח") וגם של שחקני החאן הירושלמי הסמוך.
"באחד הערבים אזרתי אומץ ודפקתי על דלת ביתו של מייקל אלפרדס הבמאי והמנהל האמנותי הנערץ של החאן. ידעתי את כתובתו לפי חשבון הבנק שלו. כשהוא פתח את הדלת הוא היה בטוח שבאתי להודיע לו שהיה שוד בבנק" נזכר כורש. "טוב, זה קרה לי יותר מפעם שלחצתי בטעות על כפתור המצוקה, לאותת על שוד והגיעה משטרה" הוא צוחק.
"עמדתי בפתח חיוור ונרגש ואמרתי לאלפרדס 'בבקשה, תיקח אותי להיות שחקן בחאן'. הוא הזמין אותי להיכנס נתן לי כוס מים, והציע לי לסיים את התואר במתמטיקה ואז ללכת ללמוד משחק בבית צבי".
הפסדנו מתמטיקאי?
"הרווחנו שחקן".
34 שנים היה תיאטרון "הבימה" ביתו המקצועי של כורש, ממנו פרש לפני שלוש שנים "יצאתי לפנסיה כפויה".
מהו התפקיד הזכור לך ביותר?
"התפקיד החשוב והבלתי נשכח שלי היה ב'ילד חולם' של חנוך לוין. מי שראה זוכר. זה היה מונולוג עוצמתי שהרעיד לבבות".
בשנת 2017 הוענק לו פרס ע"ש שמוליק סגל. וכך נכתב בנימוקי השופטים לפרס: "...מיכאל כורש הוא שחקן רב זכויות, גילם במשך השנים בהבימה למעלה מ-40 תפקידים מגוונים. מצליח לגלם דמויות עגולות, שיש בהן כאב, הומור, דוק של אירוניה והרבה חום... ייזכרו תפקידיו הנפלאים במחזותיו של חנוך לוין: "הילד חולם", "ההולכים בחושך" ו"כריתת ראש" ולאחרונה: "מירהלה אפרת", "נעצר בחצות" ו"לבד בברלין".
קצת לפני הקורונה נקרא כורש לשוב ל"הבימה" לשחק בתפקיד בן גוריון במחזמר "עוד חוזר הניגון" המבוסס על שירי אלתרמן. כעבור זמן מה ביקש לפרוש מהתפקיד."הבטתי מסביבי על השחקנים והזמרים המצויינים בהם רוני דלומי, ריקי גל, שלומית אהרון וחשתי זרות. הרגשתי שאני לא עושה את מה שאני אמור לעשות וביקשתי לפרוש. בסופו של דבר משה קפטן ביטל את התפקיד ורק קולי המוקלט כבן גוריון ממשיך להישמע בהצגה".
מה הפריע לך?
"יש אומרים שהתיאטרון, שיש לו כוח מתקן, חוטא לעצמו בגלל אילוצים כלכליים והישרדותיים. לשמחתי היה לי מזל גדול לחיות את חיי בתיאטרון בסביבת אנשים שחלמתי לשחק לצידם, ולא רק בטרגדיות, גם בקומדיות כמו של מולייר, שיוצא נגד תופעות חברתיות בצורה קומית. אז למרות הגיל אני לא סובל ממחסור בעבודה".
בימים אלה משחק כורש במקביל בהצגה "מחכים לגודו" בתיאטרון "תמונע", ומככב בהצגה לילדים "הסטורי של סבא" מאת גור קורן בתיאטרון "השעה", שבמרכזה מפגש בין סבא לנכד הגדל עם אם חד הורית
"ההצגה מזכירה לי את מערכת היחסים עם אמא שלי, סימה. אמא נפטרה בדיוק לפני שנה בגיל מאה. אני בן יחיד ולאחר מותה הרגשתי שאיבדתי את עולמי. במשך 11 חודשים אמרתי עליה קדיש בבית כנסת ליד ביתי בתל אביב. זו היתה דרך מציאותית להיפרד ממנה. מחר אעלה לבית הקברות לציון שנה למותה" הוא משתף.
סיפור ילדותו של כורש הוא כמעט סיפור עליה ישראלי קלאסי. הוא נולד ברומניה, ובגיל 8 עלה עם הוריו לישראל אל העיר רחובות. אביו נפטר כשהיה בן 17 והוא נותר עם אמו. "השנים הראשונות בשנות ה-50' היו קשות. בפי הילדים הייתי 'רומני גנב'. מחקתי כל סממן של הזהות הרומנית שלי, הלכתי לתנועת נוער, רציתי להיות צבר כמו דודו מהפלמ"ח. התביישתי באמא שלי וכעסתי עליה כשדיברה רומנית ותמיד עניתי לה בעברית. כשהיתה קוראת לי מחלון הבית בשמי הרומני מירל, לחזור הביתה, הייתי מת בכל יום מחדש ודומע מרוב בושה. היום יש לי דרכון רומני בזכותה. לצערי, לאחרונה אני מרגיש תלישות וזרות, בגלל תהליכים חברתיים שעוברים עלינו כאן בישראל".
בסוף שנות ה-70' כשהגיע לתיאטרון באר שבע לשחק בהצגה "אביב מתעורר" שביים חנן שניר, נדמה היה לכורש שהוא הוזה, כששמע את השחקנים מדברים ביניהם רומנית שוטפת. "לא הצלחתי להוציא הגה מהפה ברומנית. חשבתי לעצמי מה זה? מה קורה פה? כשגיליתי שיש לא מעט שחקנים דוברי רומנית בתיאטרון הישראלי ליא קינג, מרים זוהר, שמוליק עומר ואחרים, לאט לאט השתחררה לי הלשון".
מיכאל כורש נשוי בשנית לחיה, אב לשלושה ילדים וסבא לארבעה נכדים. "לפני תשע שנים הפכתי לסבא בפעם הראשונה. אני מאד אוהב את הנכדים שלי. כל מה שהם מבקשים ממני הם מיד מקבלים אני 'סבא מתנות' בפיהם. זו חוויה שונה מזו שחוויתי עם הילדים שלי. אני מרגיש חוליה בהיווצרות החיים הנפלאים האלה".
כורש הוא גם שחקן קולנוע וטלוויזיה. לראשונה הפציע על המסך הגדול בסרטו של אבי נשר "דיזינגוף 99' שיחק ב"אוונטי פופאלו" והיה יו"ר וועדת פרס ישראל בסרטו של יוסף סידר "הערת שוליים" ועוד.
"בראיון עם השחקן ריצארד ברטון שהגיע מהתיאטרון לקולנוע, הוא שאל 'איך משחקים בקולנוע'? אליזבת טיילור השיבה לו: 'תחשוב שהפנים שלך הם ברוחב 9 מטר ובגובה 3 מטר", צוחק כורש.
"בתיאטרון אתה עובר על הבמה תהליך מההתחלה ועד הסוף, בעוד שבקולנוע, ברגע שהבמאי צועק 'אקשן' זה הזמן שלך, בו אתה מרוכז לתוך התפקיד. בהמשך בחדר העריכה יוצרים את הסיפור".
דמותו של כורש נראתה לא מעט על מסכי הטלוויזיה כשהשתתף בלא מעט תוכניות "הייתי אורח קבוע ב'זהו זה'". הוא שיחק "בארץ מולדת" ובסדרה המצליחה "שכנים" שעסקה בדו קיום לצידם של גדי יגיל ובאסם זועמוט. לאחרונה התארח בסדרה המצליחה "קופה ראשית".
אבל נדמה שבזמן האחרון חל שינוי כשהוא מתארח מדי ערב, וכמה פעמים בערב, בסלונים הישראלים, ודווקא בין התכניות. כורש, אתם בטח יודעים, משתתף בפרסומת ל"קסטרו" כנער מעלית, לצידם של דמויות מוכרות כמו הדוגמנית שלומית מלכה, אלישע בנאי ואון רפאלי.
"האמת, לא ידעתי למה אני הולך. עשיתי אודישן והתקבלתי. אנשים מזהים אותי ברחוב, מבקשים ממני להגיד 'על הוואדג'. כלומר על הפנים בשפה הומואית, שזה קטע מהפרסומת, כשהלוגו של 'קסטרו' מונח לי על הפנים. מה יש לומר, זה תפס. אגב, שלומית מלכה היתה שכנה שלי בתל אביב בשנים שהיתה נשואה ליהודה לוי. היא מאד יפה ונחמדה. שיחקתי גם עם יהודה לוי ב'מדרשה'".
האם הפרסומת מאירה את הקריירה שלך בצורה שונה?
"הפרסומת מחברת אותי לכל מה שעשיתי כשחקן. אנשים נזכרים היכן הם ראו אותי, באיזו הצגה, סרט או סדרה, ומציינים באיזה תפקיד הם אהבו אותי. מה שמזכיר לי את הסיפור על רפאל קלצ'קין ששיחק ב'הבימה' בשלל תפקידים מרכזיים, אבל לקראת סוף ימיו הוא עשה פרסומת ליוגורט. בסוף זיהו אותו כ'זקן מהיוגורט".
טרמפולינה
מונודרמה מאת ובבימוי הלל בנימין רוזן
משחק: מיכאל כורש
פסטיבל תיאטרונטו
אולם תיאטרון יפו
18 באפריל ב-22:00
19 באפריל ב-18:00 ו-20:00
20 באפריל ב-20:00