הרבה אקשן, שטעמו כגולש הונגרי עסיסי מתובל בפפריקה חריפה, צפוי בסדרת הקונצרטים החדשה של הפילהרמונית, שתרים עוגן מחרתיים (שני) בהיכל התרבות בניצוחו של אילן וולקוב. בסדרה הונגרית זו יהיו יצירותיו של פרנץ ליסט, "הפרלודים" ו"ולס מפיסטו", המתאבן לקראת המנה העיקרית, שאותה רקח בלה בארטוק לפני 103 שנה ביצירת הבלט הסוערת שלו, "המנדרין המופלא".
"אנחנו נבצע את יצירת הבלט-פנטומימה הזאת בהפקה חדשה לחלוטין, בכוריאוגרפיה של נועה צוק ואהד פישוף ועם שמונה רקדנים צעירים", מספר מאסטרו וולקוב. "זאת אחת היצירות היותר מורכבות של בארטוק והיא מוכרת יותר בגרסת הסוויטה שלה. העלילה אפופה בהרבה אלימות ומיניות, כאשר שלושה גנגסטרים מכריחים יצאנית לפתות גברים. לאחר פעמיים, שבהן הם גונבים מהם את הכסף ורוצחים אותם, מגיע המנדרין, שהוא טיפוס לא ברור. הם מנסים לרצוח גם אותו, אבל הוא פשוט לא מוכן למות. הם חונקים אותו, דוקרים אותו ואפילו תולים אותו".
לבסוף, אם תצפו להפי-אנד, למרות הכל, מהלכה של עלילת הדמים נכתב מראש ואחת דינו של המנדרין להשיב את נשמתו לבורא לצלילי המוזיקה של בארטוק, שעליה אומר וולקוב: "ביצירה יש מעברים קצביים בין הסצנות עם תזמור מהפכני, שעדיין נשמע חדש לחלוטין, אפילו מודרניים, כולל רבעי טונים, אפקטים ושימוש קיצוני ברגיסטרים מאוד גבוהים".
ובאשר לליסט.
"מדובר בשתי יצירות, שבעבר היו מנגנים אותן המון; מין רפרטואר כזה שקצת הלך לאיבוד בתוך מלא דברים אחרים, כמו יצירות של מאהלר ושל שטראוס".
וולקוב, 45, הוא בנם של הפרופ' להיסטוריה שולמית וולקוב ושל הפסנתרן המוערך אלכסנדר וולקוב, עליו השלום. כשהיה בן שש, ניסו במשפחתו לכוון אותו אל הכינור, שיהיה קצת גיוון בבית, אבל הילד שהיה מסייע לאביו בהפיכת דפי התווים בשעת נגינתו, התאהב במנענעים השחורים-לבנים של הפסנתר, דווקא. זה לא נראה היה כפרולוג לקריירת ניצוח משגשגת, אבל כך זה קרה.
וולקוב: "כשהייתי בן 13, נסעתי עם אבא לדרום אנגליה, למקום שבו היה מלמד מדי קיץ בכיתות-אמן שם. בין המורים שם היה המנצח הצרפתי דייגו מאסון, שנתן לי לנצח על התזמורת. בעזרתו התחלתי את קריירת הניצוח שלי, כשאחריו למדתי גם מהמנצח הבריטי ג'ון אליוט גרדינר ומהמנצח הגרמני הלמוט רילינג. מלבדם היה לי גם מורה מדהים משלנו, מנדי רודן, שאני חייב לו הרבה על מה שלמדתי ממנו באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים".
מה קסם לך בניצוח?
"אולי האפשרות להיפתח לרפרטואר, שאם לא כן אני לא יודע איך הייתי מגיע אליו, כמו יצירות של סטרווינסקי. כמנצח, יצאתי למסע מרתק של חיפוש אחר יצירות לא כל כך מבוצעות וגם לשתף פעולה עם מלחינים חיים, כשיש בזה משהו מעמיק ומרענן".
בשנות העשרים שלו פתח וולקוב במרוץ בין מינויים מחמיאים, כולל כעוזרו של אגדת הניצוח מיפן, סייג'י אוזאווה, כשזה היה המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של בוסטון. בהיותו כבן 26 זכה לנחלה משלו, כשמונה כמנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של התזמורת הסימפונית הסקוטית של הבי.בי.סי. בכך היה המנצח הצעיר ביותר בתפקיד הזה ובשנה הבאה ימלאו 20 שנה לקשריו עם התזמורת הזאת. "יש לי קשר מיוחד איתם", הוא מעיר. "כל פעם שאני מגיע אליהם, לגלזגו, זה סוג של חגיגה בשבילי".
כמנצח ישראלי, היעד הבא שלו היה יותר מפתיע, כשמונה כמנצח הראשי של התזמורת הסימפונית של איסלנד. "הייתה לי חוויה מדהימה בבירה רייקיאוויק", משחזר וולקוב. "מקום מאוד תרבותי האי הזה, איסלנד, עם נגנים ברמה גבוהה ועם מזג אוויר קיצוני. מבחינה גיאוגרפית, זה היה אחד המקומות הכי מטורפים שהייתי בו".
בעודנו מרחיקים עד איסלנד, כאן המקום להעיר שפעילותו של וולקוב, מוזיקאי עם ראש מוזיקלי פתוח, שאיננו מתבצר במגדל השן של המוזיקה הקלאסית, מגעת למוזיקה אלקטרונית ואפילו למוזיקת רוק. כך הוא היה מיוזמי הקמת "לבונטין 7", בתל-אביב וכך הוא חבר למלחין דן יוהס בניהול האמנותי של אנסמבל המאה ה-21 למוזיקה בת זמננו.
הגיוון המוזיקלי המדהים שלך מזכיר מישהי מסוימת.
"אכן, אני ואשתי לשעבר, הזמרת והמלחינה מאיה דוניץ, היינו מעורבים יחד בלא פעם פרויקטים מוזיקליים", הוא מאשר. "כעת, אני בזוגיות אחרת ויש לנו תינוק בן שנה וחצי, הקטן בין שלושת ילדיי".
והבית שלך?
"מזה 15 שנה הוא כאן בישראל. אולי בניגוד מאי אלה מהקולגות שלי, האמנים, אני מעדיף לצאת לקונצרטים ולהופעות ולא ההיפך".