דניאל בוצר - אם תפשפשו בזכרונכם, שמו יחזיר אתכם באחת לימי הקורונה המעורפלים. אז, כשהתרבות הושבתה ורבים מהאמנים מצאו את עצמם נטולי פרנסה, בין אלה שהפגינו תושייה בלט בוצר, מחזאי, שחקן ובעל שלל כישורים אמנותיים נוספים, שהקים חברת שליחויות ועמה לא רק שהתאושש עד מהרה כלכלית, אלא גם סיפק עבודה לעשרות מחבריו האמנים. בוצר כה הצליח עם "הבימה שליחויות", כפי שקרא לחברת טיפוחיו, שהוסיף את המילה "לשעבר" להגדרת עיסוקיו עד הקורונה.
כעת, כשתעלה מחר חגיגית ב"הבימרתף" הצגת "פנקס הקטן", שכתב, בהפקת תיאטרון "אספמיה", בבימויה של דליה שימקו, יתברר שבוצר איננו עומד במילה. מסתבר, שככל שהשליחויות משגשגות, כן חזרה פעילותו האמנותית לתקנה, כמובן בתנאי שלא תפריע לביזנס. "שחקן נשאר שחקן ומחזאי נשאר מחזאי", הוא טוען להגנתו. "כשאפשר לשלב בין הדברים, למה לא?"
באמת למה לא, אבל כשבאי ההצגה יצפו לשמוע בה את ביצועו האלמותי של ששי קשת מלפני למעלה מיובל ללהיט העבר של דן אלמגור ומתי כספי, מוטב לומר להם מראש שזה לא יקרה. "ההצגה שלנו היא עיבוד עכשווי שכתבתי לסיפור קצר של דיימון ראניון ואין לה קשר למחזמר 'עיר הגברים', שהתבסס על סיפוריו של ראניון ובו הושמע השיר", מבהיר בוצר. "בסיפור שעיבדתי אותו להצגה מצא חן בעיניי איך שמישהו הולך עם האמת שלו עד הסוף".
איזו אמת?
"אהבתו של פנקס לרוז ספרקס, אהובתו ומושא הערצתו, 'הוד מעלתה', כפי שהוא מכנה אותה".
מיהו הטיפוס?
"הטיפוס הוא בעיקר ...בלי, כפי שאני מגדיר אותו. כלומר, הוא לא יפה במיוחד, הוא לא חכם במיוחד, סתם אחד, מנקה שולחנות במועדון חשפנות, נאמן להחלטתו להיות בכל מקום שבו 'הוד מעלתה' נמצאת, העיקר להיות קרוב אליה בתקווה שהיא תבחין בו".
אנה דוברוביצקי מגלמת את הוד מעלתה ועמה משחקים בהצגה איציק גולן, תומר גלרון, עודד מנסטר ורפי קלמר. "אני הייתי אמור לשחק בהצגה את 'פנקס הקטן", מספר בוצר, "אבל מכיוון שאני עסוק בחברת השליחויות המשגשגת, ויתרתי על התפקיד הראשי לטובת ההצגה, שדורשת מישהו שהוא פנוי יותר וזהו איציק גולן".
נחזור לקורונה?
"נחזור. פתאום קם אדם ומוצא את עצמו בתור מישהו אחר. זה מה שקרה לי, כשלקחתי תפקיד מחוץ לבמה, כשהקמתי את 'הבימה שליחויות' עם ניצן, זוגתי שתחיה, שחקנית במקצועה, שהיא המנהלת הלוגיסטית ועם אלעד כהן, שהיה שחקן עד הקורונה ולקחתי אותו בתור שותף. הקורונה נרגעה - והעסק נשאר. היום אנחנו מעסיקים כ-80 עובדי קבלן, רובם אמנים, שהודות לחברה יכולים להגיע לנחת כלכלית ולעסוק באמנות באופן פחות מוטרד".
בוצר, מסתבר, היה האיש הנכון במקום הנכון וכשהוא מדבר על "נחת כלכלית", כוונתו לכך שהוא ידע להתחבר להייטק, ענף שאיננו סובל ממחסור במזומנים. "אנחנו חברת שילוח בוטיקית, שמשלחת בעיקר חבילות-שי לעובדי הייטק, כולל החברות המוכרות ביותר", הוא מעיד. "ברור שיש עוד חברות שילוח חוץ מאיתנו, אבל כוח האדם המיוחד שלנו מביא חוויה אחרת במפגש שבין שליח לבין מקבל החבילה".
כמעט בן 40, בוצר, תל-אביבי במקור שבתקופת הקורונה עבר עם רעייתו ושלוש בנותיהם לבית שכור במושב ינוב, בשרון. סיפורו לא שגרתי: "מנעוריי הייתי סקסופוניסט ועשיתי בגרות ב...צילום. בטיול של אחרי הצבא בדרום אמריקה ראיתי להפתעתי שאני מצליח לאסוף קהל של מטיילים ולספר להם סיפורים ולהצחיק אותם. כשחזרתי, הלכתי לקורס של משחק מול מצלמה אצל עפרה ויינגרטן, שממנו אפילו השתחלתי לסדרה 'מילואים' של ברבש.
"לאחר מכן למדתי בבית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ' וכשזה נגמר, נוכחתי לדעת שאף אחד לא חיכה לי, אז כדרכי תפסתי יוזמה. הפקתי הפקות בפרינג' ונהניתי מהחופש שהיה לי שם, לאחר שבהצגה בקאמרי הרגשתי כמו 'פיון'".
מאז הצמיח בוצר כנפיים. הוא יזם את אליפות ישראל באימפרוביזציה, היה ממקימי "פרויקט המחזאים", שימש כליצן רפואי, התמחה בתיאטרון רחוב, היה ...פסל חי "במפגש הכי אינטימי שיכול להיות עם קהל", זימר פה ושם - ואף עסק בג'אגלינג.
אחרי ככלות הכל נראה, ששייקספיר לא מחכה לך, אני מעיר לו. "זה לא נכון!", הוא מתקומם. "בהצגת 'חלום ליל קיץ', שהעלינו בתיאטרון 'אספמיה', שיחקתי את אחד מבעלי המלאכה. אני מקווה שאוכל לשחק יותר. איך אמר מי שאמר? - 'מנתח לב גם כשהוא לא עסוק בכך, הוא עדיין מנתח לב'..."