מתי בפעם האחרונה צפיתם בהצגה שיצאתם ממנה עם כאב בטן מרוב צחוק ודמעה שמאיימת לזלוג מצדי העיניים? אחת כזו שגורמת לכם לזרוק באוויר משפטים כמו "יואו, גאוני", "מי חשב על זה" או "פאק, איזה אומץ". מהסוג שתעורר בכם את כל היצרים החבויים שממש התאמצתם להסתיר. אם אתם יודעים על מה אני מדברת, כנראה שכבר צפיתם ב"אהבה ומגפה", ואז אין לכם מה להישאר איתנו. אם לא, וולקאם, אתם במקום הנכון.
בימים בהם מגפת הקורונה כבר כמעט לגמרי מאחורינו, מרגיש כאילו זה בדיוק הזמן להסתכל אחורה על השנתיים שחלפו ולצחוק קצת על הבהלה העולמית. אבל הפעם לא מהזווית הזאת שהייתם רגילים לראות בטלוויזיה או במהדורות החדשות, אלא מהצד הפרטי של אנשים – כמוני כמוכם – שעברו משברים או חוו חוויות מוטרפות, שלולא הנגיף הזה ששיגע את כולנו, כנראה לא היו מקבלות הזדמנות. וזה בדיוק מה ש"אהבה ומגפה" מנסה לספר לנו.
ההצגה הסוחפת, הנועזת והמפתיעה ביותר שיש לתיאטרון הקאמרי להציע היא לא בכדי. אלא בעצם העובדה שמדובר במקבץ מדויק של הומור שנע בין שנון ומחושב לטיפשי וסוטה. העובדה שכל הקהל לא הפסיק לצחוק, עד שהכותבים ביקשו ממנו (שלא במילים כמובן) להתחיל למצוא את עצמו בתוך קומדיית הטעויות והיכולת של השחקנים המוכשרים להשאיר כל צופה וצופה צמוד אל העלילה, שבכלל מתחלפת ארבע פעמים אך מרגישה כאילו נשזרה בתוך עצמה.
אז אחרי שעפתי קצת על התחושות, תנו לי לספר לכם מה גרם לי לאהוב להתנועע באי נוחות בכיסא, תוך שאני מבינה בדיוק על מה מדובר:
"אהבה ומגפה" מחולקת לארבעה פרקים, כאשר כל אחד הוא סיפור אהבה קצר המתרחש בבית מלון לחולי קורונה, אלא שההצגה מתחילה עוד לפני שהאורות כבים. דמיינו שאתם עדיין מחפשים את המושב באולם, מסתדרים בכיסא, מניחים את התיק בין הרגליים, וכל זה כשהשחקנים כבר על הבמה.
שני שחקנים שהולבשו בחליפות קורונה, אתם יודעים מהימים בהם הסתובבו עם אוברולים לבנים, כפפות ומסכות אב"כ, והחלו לנקות את "חדר בית המלון" לקראת בואם של החיוביים הבאים. תוך שהם מנקים את החדר ניתנת לצופים הזדמנות להבין את המבנה הגאוני של הבמה המסתובבת, המאפשרת לנו הצופים להיות כזבובים על הקיר בכל אחד מהחדרים, כולל האמבטיה.
אבל לפני שאספר לכם על כל אחד מהסיפורים, תנו לי להרים לאחראי התפאורה, ערן עצמון, שנדמה כאילו חשב על הכל. מהעיצוב של החדר, שנראה ככזה שהייתם מדמיינים במלונית קורונה גנרית, דרך חיתוכי החלונות השקופים שנבחרו בקפידה ועד היכולת של במה אחת להפוך לתלת-ממדית. וואלה, שאפו. גם לאחראי מוזיקה רועי ירקוני מגיעה הערכה על בחירת השירים האקטואלית, ועוד תודה אחת למאור צבר על השמלה של הזונה מהסיפור השני שהייתה כמעט זהה לזו מ"אישה יפה". אתם עוד תבינו בהמשך.
ההזדמנות
הסיפור הראשון, שכתבו עירד רובינשטיין ויואב שוטן־גושן, מציג את חיי הנישואים הכושלים של זוג צעיר (נטע גרטי וערן מור/נדב נייטס). השניים, שמערכת היחסים ביניהם החלה להתפרק עוד טרם הגיעו אל מלון הקורונה, מתפוצצים ברוב כעס, עצבים, תשוקה ואהבה, וגוללים את סיפור החיים של כמעט כל זוגיות ארוכה שנשחקה עם השנים.
עם העלילה, שהייתה כתובה חד וגס, אנו מקבלים הצצה אל חיי האהבה האמוציונליים של הזוג. הם רבים בדרמטיות, מתפייסים בארוטיות וגורמים גם לצופים להתאהב בכישלון. מדובר בקטע חזק, עם הרבה אופי ומעט מאוד התחנפות לקהל. כזה שגורם לשאול "זה מותר בכלל ככה על במה?", ואז גורם לך לענות: "תכל'ס, למה לא?".
מומי ורוזי
הסיפור השני נכתב על ידי בת חן סבג (כן, זאת המשוגעת שאחראית גם על "מטומטמת") והאמת? ממנה לא ציפיתי לפחות. אחרי שצפיתי באדיקות בסדרת הטלוויזיה האקסטרימית שכתבה, לא היה לי ספק שגם הפעם אני עומדת לצפות בפיגוע לייב שיוציא את הצופים מהמקום הנוח שלהם. הפעם, העלילה התמקדה במומי (נדב אסולין), גבר בשנות ה-40 לחייו שמצא את עצמו חוגג יום הולדת עם זונה (כנרת לימוני) במלונית קורונה.
תוך כדי העלילה מומי נזכר באהבת נעוריו (נטע גרטי) שהתגרשה לאחרונה, ומנסה להשיב אותה אליו בעזרתה של הזונה התורנית, אך נאלץ להתמודד עם הבשורה על ה-מחלה. זה מתחיל מצחיק, אפילו קצת מעצבן, ממשיך למעורר אמפתיה ונגמר בשיברון לב אמיתי. סיפור קצר כן? ובכל זאת הצליח להרכיב בתוכו את כל מה שאחד כזה צריך. בלי הפחד לחשוף קצת טוסיקים או לקלל חלילה. נדב אסולין שיחק באופן מופלא את הדמות הטיפוסית שהוא, ואל כנרת לימוני עוד נחזור בהמשך – פשוט משפט אחד קצר לא יספיק.
ונגיד והצלחתי לשרוד
לקטע כזה לא ציפיתי, ואני אסביר לכם גם למה. בין כל הקללות, העיסוק בסקס והעירום למחצה, לפתע צץ קטע שתפס אותי מהבטן. נטע גרטי, בתפקיד עצמה, במונולוג מרגש על המרדף אחר האושר, שכבר נמצא ממש מעבר לפינה. עם קטעי ילדות שלה (ממש אמיתיים שנשלפו מהארכיון המשפחתי) היא מצליחה לרגע אחד להכניס את הצופים לזון אחר לגמרי שאפילו יוצר מעין בלבול. כתזכורת קטנה למי אנחנו בתוך כל הבלאגן.
פחד ותיעוב בדן פנורמה
יצא לכם לשמוע על כאלה שאוכלים את הפיצה מהקשה כדי לשמור את הטוב לסוף? אז זו ככל הנראה הייתה המחשבה גם כאן. הסיפור השלישי והאחרון, שנכתב על ידי גור קורן הוא הטוב ששומרים לסוף, נהנים מכל ביס ואפילו מחכים כבר למשולש הבא.
הסיפור הוא על שרה בממשלת ישראל ובחור הומו צעיר שנקלעים לסיטואציה, לוקחים MDMA ונכנסים למסע של תחושות ורגשות. אוהד (ערן מור), הוא הומוסקסואל שהתגנב אל חדר מלון הקורונה של המאהב שלו, אלא שבמקום זאת הוא פגש את הדיירת הבאה ששובצה לאותו החדר – השרה אושרת בן דיין (כינרת לימוני).
עם יכולות משחק עד כדי כך משובחות, השניים הצליחו באמצעות מילים גסות ופלירטוטים קטנים לדון בנושאים עמוקים כל כך כמו פוליטיקה, יחס ללהט"ב, מערכות יחסים שבורות וחוויות סמים נעימות. כנרת לימוני הייתה לא פחות ממדהימה והצליחה לשחק בהבעות הפנים שלי בהתאם למה שאמרה. היא מכלול של כמה ששחקנית צריכה להיות כדי לעורר בקהל אמוציות, בלי שזה ירגיש עשוי או מזויף. ערן מור החתיך הצליח להתחבר באופן מדויק לדמותו של אוהב, ולרגע אחד סיפר את סיפורם קהילת הגייז בישראל, בלי כל הכובד שהנושא מביא איתו.
רציתי לסכם ב-"לא אכביר במילים", אך כבר עשיתי זאת, אז אני רק אדגיש שוב את האמירה החזקה והחשובה שיש להצגה הזו להציע. את זה שמדובר בהצגה מאוד לא קונבנציונלית, וזה בדיוק מה שהופך אותה למיוחדת ורלוונטית. ב-2022, כיף לדעת שכבר לא מפחדים לקלל, להתפשט ולעסוק בנושאים כואבים, אפילו על בימת התיאטרון.