בקריירה הענפה שלה, המתפרשת על פני יותר משלושה עשורים ושלל תפקידים, השחקנית אסתי זקהיים, 56, לא העלתה בדעתה שתתאהב כל כך דווקא בקהל של ילדים. “בעבר הרגשתי שאין לי את הכלים לשחק בפני ילדים”, היא מודה כעת. “זה לא שאני מזלזלת, אבל אני לא אוהבת ‘להתיילד’, לעשות קולות ילדותיים, אלא אני אוהבת לדבר לילדים בגובה העיניים. לכן תמיד אמרתי לעצמי שאם אשחק בהצגה לילדים, זו צריכה להיות הצגה עם ערך, שהילדים לא יצפו בה וישכחו אותה מיד כשהיא נגמרת, אלא שהיא תותיר בהם חותם”.
זה קרה לאחרונה, כשהבמאי יואב ברתל ושותפתו, הכוריאוגרפית אביגיל רובין, מייסדי אנסמבל “תוצרת בית”, פנו אליה עם הצעה לשחק בהצגת ילדים, “סבתא סורגת”. ההצגה, בעקבות ספרו של אורי אורלב, מספרת על סבתא שעוברת לגור בעיר ו”סורגת” בית, גינה ונכדים. ילדיה ה”סרוגים” נתקלים בקשיים מול ילדי העיר העשויים מבד.
המשחק בהצגה זיכה את זקהיים בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים בחיפה. “יואב צלצל אליי ואמר לי: ‘אני רוצה שתקראי מחזה, ואם זה ימצא חן בעינייך – תעשי את זה’”, היא מספרת. “התאהבתי בטקסט הנהדר וראיתי בכך הזדמנות נהדרת לצאת להרפתקה בדיוק כמו שאני אוהבת. זה תענוג צרוף - גם החרוזים, גם הטקסט, גם המסר וגם התפאורה הסרוגה בצמר. יצאה לנו הצגה יפהפייה שהיא גם לא מתחנפת ולא מנסה להקל על ילדים, אלא היא בשפה גבוהה ונוגעת בנושאים חשובים כמו חברות, קבלת האחר, זכויות אזרח וכו’”.
במה ההופעה בפני ילדים שונה מהופעה בפני קהל בוגר?
“להרגיש את החיוך והדמעות של הילדים - זה משהו מרגש מאוד. הילדים משתתפים בהצגה, כלומר אם הם לא מבינים משהו, הם מסתובבים להורה או לסבתא ושואלים, או שהם צועקים ‘לא’ אם אתה אומר משהו שהם לא מסכימים איתו. הם מאוד מעורבים ויחד איתך לאורך ההצגה. הכל בגובה העיניים. אני מרגישה שאני יכולה לתקשר עם הילדים באופן ישיר.
"המטרה של ההצגה היא לגרום לילדים להבין כמה זה נורא לא לקבל ילדים בבית הספר כי הם ‘סרוגים’, כלומר שונים. זה מראה לילדים את כוח האהבה, כיצד להיות אזרחים טובים וכיצד הם צריכים להילחם כשהזכויות שלהם או של הסובבים אותם נפגעות. זה שיעור בלהיות אזרחים טובים ובערכי הדמוקרטיה. אני מרגישה שזו שליחות”.
מהם הפידבקים שקיבלת?
“יש תגובות מדהימות, לא רק מהילדים אלא גם מההורים. הילדים ה’סרוגים’ הם בעצם האאוטסיידרים. השונות קיימת אצל כל אחד מאיתנו, כל אחד מאיתנו ‘סרוג’ במובן מסוים. זה כל כך מרגש אותי שאני מתאפקת לא לבכות ולהתפרק לחתיכות בסוף ההצגה”.
מסע שלם
הקריירה של זקהיים, ילידת תל אביב, כוללת שלל תפקידים בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, שבעקבותיהם זכתה, בין היתר, בפרס אופיר לשחקנית משנה (“לילסדה”) ובפרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר (“עפולה אקספרס”). “האמת היא שאני לא מתעסקת בלהסתכל אחורה, אלא אני תמיד חושבת על הדבר הבא ועל מה שאני עושה כרגע”, היא אומרת. “הדברים שאני עושה בתיאטרון בהווה ממלאים אותי וזה מספיק לי”.
היא אם לשלושה – בן 23, ותאומות בנות 16 - ובניגוד לתפקידה בהצגה, עדיין אינה סבתא בעצמה. “אני מקווה שאזכה להיות סבתא”, היא אומרת. “כיום אני חווה זאת רק מהתבוננות בבנות הדודות של בן זוגי, שהן בגילי והן כבר סבתות. יכולתי להיות סבתא בגילי אבל בחרתי קודם כל לעשות את הצעדים המשמעותיים בקריירה, ואחרי זה, כשיהיה לי פנאי רגשי, להיות אמא.
"לא רציתי להיות אמא לפני שטיפחתי קריירה ואז ‘להאשים’ את הילדים בכך שלא מינפתי את הקריירה מספיק. אני לא חושבת שילדים זה משהו שצריך לשים על המדף ולהיות איתם מתי שמתחשק, אלא צריך להשקיע בהם זמן וסבלנות. צריך גם לריב ולהתנגש”, הוסיפה.
איך זה לגלם דמות של סבתא כשאת לא סבתא בעצמך?
“כשחקנית זה עושה לך, לשנייה, קווץ’ באגו לשחק סבתא כי נורא קשה לשחקנית לעבור מלהיות הצעירה הנאהבת – לשכנה, ואז לגלם את האמא, הדודה והסבתא. אלו מעברים לא קלים אבל אני חושבת שמעולם לא שיחקתי על הטיקט של נערה צעירה ויפהפייה, אלא בעיקר אני עושה תפקידי אופי, כך שזה לא ממש טראומטי מבחינתי”.
השיחה שלנו מתקיימת יום אחרי האזכרה לאחיה הגדול, רוני, שהלך לעולמו לפני שנתיים לאחר התמודדות עם מחלה. “את רוב תקופת הקורונה ביליתי בבית החולים לצדו כי זו הייתה השנה האחרונה בחייו”, היא מספרת בעצב. “היה לנו זמן לעשות מסע שלם של פרידה, אהבה, נתינה ואכפתיות. אחוות האחים הזו הייתה חזקה ונוכחת ויכולתי להיפרד ממנו כמו שצריך, אז מהבחינה הזו הקורונה הייתה טובה אליי”.
מה סייע לך להתמודד עם מותו?
“העשייה. מבחינתי, התיאטרון והמשחק הם תרפיה, זה נותן לי מקום להשתמש בחוויות ובמטען הכבד שאני צוברת בחיים לטובת המשחק. מבחינתי העבודה היא לא רק עבודה, אלא גם אהבה”.
בין היתר, כמי שהייתה אז יו”ר שחם, הקדישה זקהיים את תקופת הקורונה גם למאבק על זכויות השחקנים והאמנים. “נסעתי עם האוטו שלי כשהוא מלא בארגזים של אוכל, בגדים, תנורים ושמיכות כדי לסייע לשחקנים בכל רחבי הארץ”, היא מספרת. “הקורונה השאירה אנשים מדממים, ואני רואה עד היום חברים שלי, מכל מיני מקצועות, עדיין מרוסקים ומלקקים את הפצעים”.
קדימה ואחורה
מלבד ההצגה, זקהיים משחקת בימים אלה גם בהצגה “מהפכניות” של אנסמבל “אספמיה”, שבה היא מגלמת את אשתו של זיגמונד פרויד, ובהצגת הסטנד־אפ הטרגית “הרוכבים אל הים” של אנסמבל “כאן”. כמו כן, היא מככבת בסרט החדש “השתיקה”, בבימויו של שמי זרחין, שצפוי לצאת בקרוב לאקרנים.
הסרט עוסק במערכות היחסים בין איש טלוויזיה לאמו ולתלמידו שהופך במפתיע למועמד בבחירות לראשות הממשלה. “אני מגלמת דמות מכמירת לב ומורכבת”, היא אומרת. “זה הסרט השלישי שלי עם שמי (קדמו לו “לילסדה” ו”הכוכבים של שלומי” – ד”פ). אני מכירה, אוהבת ומעריכה אותו ולכן יכולה להתמסר לדמות בלי חשש. זה נפלא לעבוד עם במאי לאורך זמן. קודם כל זו הצבעת אמון. זה מרגיש שהוא מאמין בי וזה נותן לי חופש להתעסק באמת בחיפוש ולא בריצוי”.
בימים האחרונים פורסם שזקהיים מועמדת לפרס אופיר על תפקידה בסרט. “גם ב’כוכבים של שלומי’ עשיתי את אחד התפקידים הטובים לדעתי והייתי מועמדת ולא זכיתי, והכל סבבה”, היא מנמיכה ציפיות. “אני לא חושבת על זה, אלא מרגישה שמחה מאוד גדולה מהעשייה ושמחה שיש בארץ הזו הרבה יותר כישרון מבכל מקום בעולם”.
כפעילה חברתית שאף הוצבה בעבר ברשימה של מרצ לבחירות, את חושבת להיכנס לפוליטיקה?
“לא. אני כן תומכת, מתפקדת ויוצאת למחאות. אני אזרחית פעילה, אבל ממש לא בא לי להיכנס לפוליטיקה. זה נראה לי מלוכלך מדי”. כמי שידועה בכך שהיא עורכת טקסי נישואים אזרחיים, בין השאר גם לזוגות הומוסקסואלים, זקהיים חשה שיש עוד כברת דרך לעבור ביחס למתן שוויון לקהילה הלהט”בית. “מעבר לזה שאני רואה את הצעד קדימה, אני רואה כל הזמן את שני הצעדים אחורה, כלומר אני בחשש ממה שיהיה”, היא אומרת.
“יש הדרת נשים ופגיעה בזכויות להט”בים. עושים מהלך חיובי, ואז עולים שוב הקולות השמרניים והפחדניים וחוזרים אחורה. זה קורה באמריקה עם החוק נגד הפלות, וגם פה, בישראל, יש הרבה קולות שנלחמים בקדמה הזו. בהקשר הזה, אני לא מצליחה למשל להבין נשים שאומרות: ‘אני לא פמיניסטית’. איך את יכולה להגיד את זה? לפני 100 שנה לא הייתה לך זכות בחירה אם לא הייתה המהפכה הפמיניסטית. זה נורא מעצבן אותי, כי אנחנו צריכות להיות ביחד ולהתקדם ביחד”.
מה חשבת על סערת יובל דיין?
“כן נגיעה לא נגיעה, כן שמירה לא שמירה. זכותה של אישה לא ללחוץ את היד. הכל בסדר. לא הבנתי על מה המהומה. אני מקווה שיבוא יום ונשים לא יצטרכו להרגיש שהן הולכות אחורה, אלא ישעטו רק קדימה”.
ההצגה הקרובה: 13.8, 11:00, תיאטרון תמונע בתל אביב.