עברה כדי לראות: הזמרת אסתר שמיר משיקה תערוכה ראשונה מציוריה

מאי 2021, בעיצומה של הקורונה, התעורר בזמרת והיוצרת אסתר שמיר הדחף לצייר. “זה היה משהו חדש עבורי, לא מוכר ולא מוסבר”, היא מספרת. “אמא שלי ציירת, אבל אני אף פעם לא ידעתי לצייר. בעבר ניסיתי ולא הצלחתי. היה לי שטיח שדהה והחלטתי לנסות לצייר עליו. אהבתי את ההרגשה וגם את החוצפה שלי, והרגשתי שהצבעים עושים לי משהו. כך לאט־לאט נשאבתי לצייר על נייר, קרטון, קופסה וכמובן קנבס".

"הרגשתי שזה כמו השראה שנוחתת עליי כשאני כותבת שיר. זה מאפשר לי להיות בשקט ובהשראה יותר זמן ממה שקורה לי כשאני כותבת או מלחינה. כל החיים אני עוסקת בשירה, כתיבה, לימוד וטיפול ועוסקת בהנגשת הרעיונות שלי, ופתאום הגעתי למקום שאני רק רוצה שקט. ראיתי שעם הציור אני יכולה להישאר בשקט הזה, וזה גם בכל זאת קומוניקטיבי”, אמרה.

הלכת ללמוד ציור?
“כבר שנה שאומרים לי ללכת ללמוד ציור, אבל אין לי זמן, אני חייבת לצייר. יש לי כל הזמן תחושה שעוד מעט הפרץ והיכולת הזו ייעלמו. אני רוצה להספיק לצייר כמה שיותר לפני שהפרץ הזה יעבור. מציור לציור פיתחתי טכניקה, אבל יש לי עוד הרבה מה ללמוד. בעיקר אני מרגישה שאני מצליחה לבטא מצב תודעה של יופי, שקט וקצת אור. להביא יופי לעולם. זה הקו המאפיין את הציורים. אני באטרף לצייר, ויש באמתחתי מהשנה הזו יותר מ־150 ציורים”.

מאפס ל־100

פרץ היצירה המפתיע הוביל את שמיר לתערוכה הראשונה שלה, “עברתי רק כדי לראות”, שתיפתח מחר בשעה 20:00 במתחם “187 לאמנות עכשווית” (בן יהודה 187, תל אביב) ותינעל ב־8 באוקטובר. “הרגשתי שקורה פה משהו יוצא דופן ושאני רוצה להראות לאנשים את השפע הזה, שירגישו את החוויה הזו שפתאום בן אדם מתניע מאפס ל־100”, היא אומרת. “בתערוכה רגילה בטח בוחרים את עשר היצירות הכי טובות, ופה לא, זה הולך להיות מורכב מהמון ציורים כדי שאנשים ירגישו את החוויה הזו בגדול, כי אני בעצמי מופתעת בענק. אני מרגישה חיבוק גדול מזה”.

אילו תגובות קיבלת על הציורים מהסביבה עד כה?
“אנשים נדהמו ואומרים לי שזה נראה כמו ציור מקצועי ולא של מתחילים. אני מייחסת את זה ליכולת להתחבר להשראה, אבל אני לא באמת יכולה להסביר את זה וגם לא צריכה, זה פשוט קורה”.

התערוכה נקראת על שם שיר הבכורה של שמיר מ־1975, שאת מילותיו כתבה והלחין בעלה דאז, המוזיקאי אפרים שמיר. בדיעבד, מילות השיר ניבאו את העתיד לקרות, שכן הוא נפתח במילים: “כאן היה מכחול ואנו שניים, מציירים ציור בתוך צבעים, שלא יוכלו לדהות”. “כתבתי את השיר לפני 47 שנה ולא עלה על דעתי שזה יתגשם פיזית ושבאמת אחזיק מכחול ואצייר”, היא אומרת.

“אגיד לך יותר מזה: אם היו שואלים אותי אילו כישרונות אין לי, אז הייתי עונה: ‘לצייר ולרקוד’. על לצייר כבר סימנתי וי, ועכשיו אני מחכה לקום בבוקר ולדעת לרקוד. אולי גם לדבר יידיש כי כל הזקנים מדברים יידיש או לפחות דיברו. השיר ‘עברתי רק כדי לראות’ נבחר גם כשם התערוכה כי הוא עוסק, כמו הציורים שלי, באותו עולם מיסטי, אבסטרקטי ומלא אהבה, וזה משהו שמאפיין גם את הציורים. הציורים שלי לא מדברים על כאב, את זה השארתי למילים. כתבתי מספיק על כאב בחיים. עכשיו אני רוצה להביא רק אור ויופי לאנשים”.

ואם כבר הזכרנו את השיר הידוע, מה הסיפור מאחוריו?
“זה שיר שהוא מיסטי מבחינת התודעה ונכתב על חוויה מיסטית שהייתה לי וחיברתי אותה לזוגיות. מה שאני אוהבת בשיר הזה זה שכל הזמן שואלים אותי על מה השיר, כי יש בו תחושה של משהו שהוא לא מכאן, וחלק מהקסם של השיר הוא המסתוריות שבו”.

משקל עצום

שמיר (67) החלה את דרכה כנערה במועדון התיאטרון ביפו במופע לצד המוזיקאי רפי קדישזון. בשנת 73’ התגייסה ללהקת הנח”ל והשתתפה בתוכניתה “סיפורה של להקה”. עם שחרורה נישאה לאפרים שמיר, ובשנת 75’ כאמור הוציאה את להיט הבכורה הגדול. ב־77’ בני הזוג הקליטו אלבום משותף ומצליח (“אפרים ואסתר שמיר”), ובשנת 80’ החלה שמיר לעבוד על אלבום הבכורה שלה, “במקום הכי נמוך בתל אביב”, שיצא בשנת 1982 והפך אותה לאחת הסינגר־סונגרייטריות הבולטות, עם להיטי ענק כמו “גבר ללילה אחד”, “חבל דק”, “אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו” וכמובן שיר הנושא.

“בשנים ההן נתנו הרבה פחות משקל להבעה נשית, אז המקום שלי ככותבת, מלחינה ושרה היה חדש בישראל", היא אומרת. "בעולם זה לא היה חדש. כתבתי שירים שהביעו את עצמי ואת התקופה ופחות שירי מולדת, אז קיבלו את זה בתדהמה ובאהבה. עד היום אני מרגישה שמייחסים פחות משקל לכתיבה נשית. כן חל שינוי מאז: כיום יש המון נשים כותבות ויוצרות, והיום המונח ‘זמרת־יוצרת’, שנכתב בפעם הראשונה כשיצא ‘במקום הכי נמוך בתל אביב’, הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. יש לנו זמרות נהדרות היום. גם אז היו, זו הייתה תקופה שבה זמרות החלו לשיר את עצמן, כמו קורין אלאל ויהודית רביץ. היה משקל עצום לכך שהן עמדו על הבמה ושרו שירים שהן עמדו מאחוריהם”.

מה השתנה בך כאמנית לאורך השנים?
“הקול הפנימי שלי הרבה יותר דומיננטי ואני הרבה יותר מקשיבה לו ומייחסת לו חשיבות גבוהה. היום הוא ממש במקום ראשון, גם כשהוא מבלבל לי את המוח ויש מצבים כאלה. אבל אני קשובה לקול הזה כי זה מאפשר לי לעשות דברים בלי להתחשב במוסכמות. למשל האומץ לעמוד ולצייר בלי לעשות חשבון ולהחליט שאני עושה תערוכה בלי לפחד. הקול הפנימי שולח אותי לצייר והוא זה שמחליט. לא אף אחד אחר. יש בזה הרבה שקט וכוח”.

את נוהגת להביע דעות פוליטיות ברשתות. את לא חוששת שזה יפגע בקריירה?
“אני מניחה שבאיזשהו מקום אולי כן, ואולי זה גם בא לידי ביטוי במיעוט ההשמעות של שיריי החדשים ברדיו, אבל אני חושבת שאדם - ועל אחת כמה וכמה אמן - צריך להיות נאמן למה שהוא מרגיש. זה חלק מהמחויבות שלו”.

אילו פוליטיקאים את מעריכה?
“אני אוהבת הרבה פוליטיקאים. פרגנתי ליאיר לפיד, אני מגיבה גם לאחרים. אני מזוהה עם אותו חלק שנלחם על הדמוקרטיה ושחושש מאוד לגורל המדינה. בתוך זה אני גם חוששת לגורל הנשים, מפני שמדינה שתהיה מדינת הלכה לא משאירה מקום להבעה נשית”.

יש שירים חדשים בדרך?
“חלק מהטקסטים שלי אני מלחינה, אבל בזכות הרשתות החברתיות יש לי יכולת לכתוב ולפרסם שירים שלא הלחנתי. בשנת 2017 הוצאתי את האלבום האחרון שלי עד כה, ‘הלילה שבו ניצחה האהבה’, ובהתחלה השמיעו שירים מתוכו ואחרי זה הפסיקו להשמיע. זה חלק ממערך ייאוש גדול. בעצם עובר מכבש על השירים של האמנים הוותיקים ושם אותם בצד. הקלטות של שירים חדשים הן גם עניין כלכלי, וכשזה לא חוזר בשום דרך זה מייאש. אבל אני שמחה שהגיעו הציורים, שבכל הנוגע להם אני לא תלויה בחסדים של איש. מבחינתי זה כמו אוויר לנשימה”.

מה עוד את עושה בימים אלה?
“מלבד הציורים והתערוכה אני עובדת על פרויקט שירי ילדים שיצרתי ושיראה אור בקרוב, וזה מרגש אותי מאוד. אני גם מבלה עם הנכדים, הולכת לים, משתדלת לשחות קצת, וגם אני צריכה הרבה יותר מנוחה מאי פעם, אז אני נחה הרבה. כיף לי”.