איך אתם מגיבים למראה תיקן שצץ עם מחושיו במקלחת? על איזה כיסא אתם מטפסים כשעכבר מתרוצץ בחדרי הבית, ובאיזו מהירות אתם מרססים נמלים על השיש?
רמשים, חרקים ומכרסמים למיניהם מעוררים בנו פחד, סלידה ותחושת טומאה. הלא היה זה פרויד שקבע כי אחד הפחדים הגדולים ביותר של ילדים הוא הפחד מחיות, ובמיוחד מחרקים ורמשים,
תחושת גועל וחרדה אפפו גם את שירה פרידמן ממודיעין, כשבאחד הימים התגלה בביתה קן של טרמיטים, ובאותו השבוע ממש עטלפים התעופפו בגינתה. "שמתי לב שכדי לתאר את הסיטואציה בביתי אני משתמשת במילים כמו 'פלישה', ו'איום', מילים שנשמעו בחדשות באותם ימים שתיארו את המלחמה של רוסיה באוקראינה. פתאום נפל לי האסימון וקלטתי שמה שקורה בביתי אינו דומה בשום צורה למתרחש באוקראינה" היא אומרת.
בעת ההיא התגלגל לידיה של פרידמן, שהיא אוצרת תערוכות אמנות, הספר "עולם קטן" מאת דרור בורשטיין, ובו המחבר מנסח במילים ברורות את המחשבות שהתרוצצו בראשה ..."אנחנו רק אורחים בעולם החרקים, אורחים מאוחרים מאד ובלתי מנומסים" (עמוד 20).
מה עוד הבנת?
"אני, האסטניסטית, שבגלל חצי ג'וק הייתי מזמינה הדברה, לא חשבתי ולא ידעתי על הנזקים שהחומרים הכימיקלים גורמים לסביבה ולחקלאות, למשל, להיעלמות הדבורים, כי האדם תמיד במרכז - פתאום חוויתי מהפך, ולא רק מהפך אקולוגי. במקום להגיד 'מגעיל' למראה ג'וק, אני מסוגלת היום להתבונן גם באסתטיקה של היצורים הללו, להתפעל מהמבנה הפיסולי של מקק או מרגלים הדקיקות של עכביש".
את התובנה הזאת הביאה שירה פרידמן לשדה האמנות. בשבת ה-17.9 תושק תערוכה חדשה "מחילות" שהיא אוצרת, המבקשת לבחון את היחסים והמתח בין הטבעי והגולמי לבין המתורבת הביתי, תוך שהיא מציעה התבוננות שונה על מושג האסתטיקה ומעלה שאלות העוסקות במשיכה ודחיה.
בתערוכה מציגים 14 אמנים ואמניות שבוחנים באמצעות יצירותיהם את הסוגיה על רמשים חרקים ומכרסמים. התערוכה תוצג בגלריה "הקוביה" בירושלים, במסגרת "פסטיבל מנופים" לאמנות עכשווית.
"עבודות האמנות המגוונות בתערוכה מאפשרות מבט מרוחק אבל לא מנוכר, אשר מניח לרגשות הגועל והחרדה הטבעיים לשקוט ולשקוע בפיסוליות הבראשיתית של גוף התיקן, או בדגמים הצבעוניים של עור הלטאות, ואז להרהר ביחסי השליטה האנושית בטבע וביצוריו" מסבירה פרידמן.
עבודת הוידאו של האמן אודי צ'רקה מניבה לאורך תשע הדקות שלה גם רגשות גועל למראה מאות תולעי משי צפופות שמכרסמות עלי תות כשהראש שלהן עולה ויורד. "העיסוק בתולעי משי מאד מרכזי בעבודותיו של צ'רקה. הן גם נתונות לגחמותיו, ברצותו הוא מקפיא, או מחייה אותן" מבהירה האוצרת.
לצד עבודת הווידיאו שלו, צ'רקה שהוא פסל וקרמיקאי, מציג בתערוכה פסל חימר מזוגג, עשוי בדמות כובע שחור מהודר של חזן בבית כנסת אשכנזי, המזכיר את כובעו של אביו. הגלמים של תולעי המשי נחים לצד הפסל ועושים אותו למעין אלת/אליל פריון, ספק זכרי וספק נקבי.
הציירת סימה מאיר מסמנת את הזמן החולף ואת המוות הממתין לכל, באמצעות תיקן מת המוטל על גבו על גבי מפת תחרה מפוארת, אותה ציירה עם טושים על גבי פורמייקה. "מצד אחד התחרה והאמנות הגבוהה ומנגד גוויית התיקן הדוחה שמוטלת במקום מתורבת ויפה".
ועוד תיקנים - בתצלומים של ציקי אייזנברג, התיקנים המזדווגים-לכאורה על רקע בוהק של לבן וצהוב מסמיכים את הגבוה והנמוך, ומזמנים לצופה תאונה רגשית; זנב הפלסטיק המתעקל של החולדה מאפשר לנו מבט נאמן ברגשות העזים המתעוררים בנו נוכח יצורים מסוימים גם לאחר הזרה והרחקה (במקרה זה, השימוש בפלסטיק ופרקטיקת הצילום עצמה).
חיות זעירות ומתות מופיעות ברבים מתצלומיה של פסי גירש, אותן היא מסדרת בקפידה. התוצאה ניחנת באסתטיקה מורבידית, ומעלה שאלות על חמלה, מוות ויופי. במרכז עבודת הווידיאו של קרן גלר, עכביש שוחה במים שקטים – ואז סוערים. שלוותו המופרת מעוררת רגשות סותרים של צחוק, חמלה וזעזוע. גלר מתייחסת לשליטה האנושית בטבע כשהתערובת הרגשית המורכבת מאפשרת לה להטיל ספק במובן מאליו.
האמן אליעזר זוננשיין מציג פרטים מתוך סדרה רחבת היקף שבמסגרתה סרק חרקים ופרחים, פירק אותם, הרכיב אותם מחדש והוסיף עליהם הגדרות והיגדים בכתב ידו. "עבודתו חושפת יצורים זעירים ופרחים לפרטי פרטיהם, ומעוררת התפעמות נוכח שילובי הצבעים והדוגמאות".
איסוף פרחים וחרקים הוא נקודת המוצא גם בעבודתה של מיכל שמיר, היוצרת מעין זר עצום שפרחים מיובשים, קורי עכביש, זבובונים ונמלים משמשים בו בערבוביה. בתחתית התצלום מזדחל זחל גומי מסוכר כמעין תזכורת למורכבות הרגשית האנושית.
הפסלת דפנה קפמן שעוסקת בטבע הארץ ישראלי, מציגה מעגל צרעות זעירות שיצרה מזכוכית. "הצרעה נחשבת לחרק הרע לעומת הדבורה החרוצה". גם האמנית הילה בן ארי מתמקדת בצרעות ומתמקמת על מדף בספריית הגלריה עם קן צרעות מנייר, שיצרה. "אפשרנו לצרעות לבנות קן בתערוכה" צוחקת האוצרת.
דניאל פלדהקר מתבוננת בזוחלים וקושרת בין החי לבין הנוף האורבני. פסל של נדל שיצרה מזדחל על קירות גלריית הקוביה מבחוץ. הפסל עשוי ספק לוחות גב ורגליים של נדל, ספק צינורות לפינוי פסולת מן הסוג המזדחל במורד בניינים במהלך שיפוץ. "בתחילה היא הביעה סלידה, ומשהתמודדה עם תחושות הגועל, יצרה עבודת אמנות" אומרת פרידמן.
האמנית הדר מיץ יצרה מיצב של פרפרי עש העשויים מסריקות נייר עדינות שמקבל את הנכנסים לגלריה. "בעבודתה לכדה מיץ את המתח שבין הטבע לבין נסיונותינו לתרבת ולהכפיף אותו".
הפשטה ושכפול של רכיבים מעולם החי ניכרים בתצלום "וירוס" של אייל אסולין ובו הוא מציג מעין עכביש המתקיים על קו התפר שבין הביולוגי למכני. העבודה מעלה על הדעת את יחס הקולנוע לחרקים ("הקולנוע העצים את הפחד מחרקים בכמה סרטים שבהם נמלים, תיקנים, גמלי שלמה, עשים וחרקים אחרים שהוגדלו והפכו ליצורים מאיימים").
בימי הקורונה התחקה יובל חן אחר מעוף העטלפים בגן מאיר הסמוך לביתו, ותצלומיו מספקים מעין הפשטה מפוקסלת-לפרקים לצורת העטלף. עבודתה של לימור צרור – שנוצרה במיוחד עבור התערוכה – מציבה משוואה מטרידה בין קן טרמיטים פעור לבין מערכת עיכול אנושית. ויש עוד.
"לא הצלחתי להגעיל בתערוכה. טוב, אולי הגעלתי פה ושם" אומרת שירה פרידמן ומבקשת להדגיש: "לא מדובר בתערוכה זאולוגית, אלא בתערוכת אמנות. לכאורה יש בה מסר דידקטי, ובעצם אני מנסה לגרום לצופים לפתוח את הראש ולהתבונן בצורה אחרת, גם אמנותית, על עולם החרקים הרמשים והמכרסמים".
מה עלה בגורלם של 'מחוללי התערוכה', הטרמיטים והעטלפים בביתך?
"התקשרתי למדביר טרמיטים כי היה חשש שהם יאכלו את כל העץ בבית. באשר לעטלפים, למדתי שאסור לפגוע בהם, לפיכך התקנו על אדן החלון טרנזיסטור קטן שמשמיע קולות שרק העטלפים שומעים, המרחיקים אותם מגינתי.
אני מציירת את עצמי כאמיצה. העיסוק בנושא פתח בתוכי תהליך של התבוננות ויצירה שכן הצלחתי להתבונן בפן האסתטי של היצורים, שבעבר לא הייתי מסוגלת לכך. אני לא יודעת כיצד אתמודד בעתיד עם חרקים או מכרסמים, אבל מה שבטוח היום אני הרבה יותר מודעת".
פסטיבל "מנופים" לאמנות עכשווית בירושלים יתקיים במהלך חמישה ימים 13-17 בספטמבר זו השנה ה-14, ביוזמתן ובניהולן של האמניות לי היא שולוב ורינת אדלשטיין, במהלכו יוצגו תערוכות של מאות אמנים ויוצרים בעשרות גלריות, חללי תצוגה ומוסדות תרבות ברחבי ירושלים. השנה ייערכו גם מופעי מוסיקה חיה, אירועי אמנות וכנס ירושלים לאמנות.