קרוב לחמש שנים לקח לדתיה בן דור להרגיש בנוח עם הטייטל “צלמת". “זה התחיל מסקרנות גרידא", היא אומרת.
“לא הייתה לי תשוקה מיוחדת לצלם, אבל משהו דגדג לי והחלטתי לבדוק אם זה יעשה לי משהו. לא היה לי מושג מה זה יעשה לי, וזה לקח אותי למקומות ולגבהים מדהימים. לקחתי סדנת צילום למתחילים. בשיעור הראשון הוצאתי את המצלמה מהקופסה בידיים רועדות. מיד קפצתי למים והתחלתי לצלם. צילמתי המון דברים, כל מה שסקרן אותי: פרפרים, פרחים, ציפורים, גחליליות, שקיעה, ים, ירח. כל תמונה שצילמתי הייתה בעיניי פלא. לאט־לאט התחלתי להבין למה אני מצלמת, מה הצילום עושה לי, מה אני רוצה להגיד בצילום ומה אני יכולה להגיד בצילום. היום אני יכולה בהחלט לקרוא לעצמי ‘צלמת', אני חושבת שאני ראויה לזה. אני אוהבת את העבודות שלי ואת הצילומים שלי".
היום תושק התערוכה של בן דור, “הנני", במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי העשירי PHOTO IS:RAEL שמתקיים במרכז ענב בתל אביב עד 3 בדצמבר וכולל כ־50 תערוכות של צלמים ישראלים ובינלאומיים, סיורים מיוחדים, וכן פעילות רב־תחומית. התערוכה של בן דור כוללת סדרת צילומים שצילמה בסטודיו של הבלט הישראלי במסגרת סדנת צילום בלט, בהנחיית יוסי צבקר ובניהולה של לימור כהן. היצירה המצולמת היא “נובה כרמן", ומשימת הצילום הייתה להקפיא רגעי תנועה מושלמת של הרקדנים הנעים בחלל.
“התערוכה היא מתנה עצומה עבורי כי זו הזדמנות להראות לעולם מה אני עושה עם המצלמה שלי", היא אומרת. “צילמנו בסדנה את הרקדנים לא בהופעה על הבמה אלא בסטודיו שלהם. בעוד על הבמה יש תאורה מיוחדת ותפאורה ותלבושות, בסטודיו אין תפאורה או תאורה שעוזרות לך ליצור תמונות מעניינות, אבל דווקא בגלל זה הצילום היה אתגר אמנותי מעניין. האתגר היה לתפוס את הרגעים המדויקים שייצרו ריגוש, קומפוזיציה וסיפור".
"הצילומים המוצגים בתערוכה הם לא אחד לאחד מהמציאות, אלא עיבדתי אותם ויצרתי כפילות של הרקדנים. כשאתה מצלם, אתה לא רואה בדיוק את מה שצילמת עד שאתה פותח את התמונות במחשב, ואז או שאתה מתוסכל או שאתה מתפעל. התגובה הראשונה שלי הייתה אכזבה כי לא הייתה בהן החוויה שחוויתי כשראיתי את הרקדנים. היה לי ברור שמשהו כאן חסר, ובסופו של דבר מצאתי את הפתרון בעיבוד", הוסיפה.
משיא לשיא
בן דור, 78, נחשבת זה למעלה משישה עשורים לאחת היוצרות המיתולוגיות בעולם הילדים כסופרת, תסריטאית, מחזאית, משוררת ומלחינה. בין השאר היא חתומה על תוכניות טלוויזיה מיתולוגיות כמו “מה פתאום?", “ציפיטפוט", “פרפר נחמד" ו"רחוב סומסום", עשרות ספרי ילדים (בהם “ספר השטוזים של דתיה", “דגדוגים", “גברת קרש ומר מערוך", “מעשה במלך אחד והרבה צבעים"), מחזות, קלטות, משחקים דיגיטליים, תוכניות לימודים ושירי ילדים שהפכו קלאסיקות, כמו “מי שטוב לו ושמח", “אני תמיד נשאר אני", “איך זה להיות עץ" ועוד.
לאורך הקריירה היא זכתה בשלל פרסים, בהם פרס ביאליק למפעל חיים בספרות ילדים, פרס מיוחד מטעם דירקטוריון אקו"ם על תרומתה רבת השנים ועוד. “התחלתי כמורה למוזיקה ובמשך עשר שנים לימדתי ילדים בבתי ספר", היא מספרת. “שם התחילה ההתמקדות שלי בילדים. כשהייתי צריכה שירים לילדים ולא היו יותר מדי שירים בנמצא, אז מכורח הנסיבות התחלתי לכתוב ולהלחין שירים. בשיעור על עונת הסתיו, למשל, השמעתי לתלמידים שירים על הסתיו".
איך הצלחת לשמור על רלוונטיות כל כך הרבה שנים?
“אני דואגת ‘לדעת ילד', שזה לא משהו שאפשר ללמוד, אלא זה משהו מולד. החוויה שלי כשאני כותבת לילדים היא לא שאני כותבת לילדים, אלא אני כותבת מתוך הילדים. אני מרגישה שאני בתוכם, אני כמותם, אני אחת מהם, ומשם אני כותבת. אני חווה את החוויות בלהיות ילד".
מה השתנה בעולם היצירה לילדים לאורך השנים?
“בוא נגיד שיש הרבה דברים שהם לא איכותיים במיוחד. האיכות והילד הם לא בראש מעייניו של האמן שעושה עבור הילדים, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה, אני לא רוצה להיות שיפוטית. אני חושבת שכל אחד - שיעשה מה שבא לו. אני לא דואגת, אני יודעת שבסופו של דבר הטוב והחזק שורד את מבחן הזמן".
גם כיום בן דור מקפידה להישאר מעודכנת בעולמות הילדים והיא שולטת באינסטגרם, ביוטיוב ובפייסבוק. “אני מאוד טכנולוגית, אני תותחית במחשב ובכל תוכנות העריכה ואני עושה הכל", היא אומרת. “אני מברכת על התפתחות הטכנולוגיה. הילדים הרי שם ואני גם צריכה להיות שם בשבילם. מה שעשיתי באינטנסיביות הוא להקים ערוץ יוטיוב לילדים שבו יש את כל הסרטונים שלי, וגם יצרתי בעצמי סרטי אנימציה שמבוססים על הספרים כי ילדים היום פחות צורכים את הספר, אלא יותר צורכים את המסך, אז אני מנגישה להם את הספר דרך המסך. בסרטונים אני מספרת את הסיפור ומוסיפה ערך מוסף. אני חסידה מאוד גדולה של ספרים מוקלטים ואנימציות. אני לא חושבת שצריך להחזיק ספר ביד ולהריח את ריח האבק הישן. החוויה היא בעיקר היצירה והתוכן, המדיום פחות משנה".
מהם מבחינתך השיאים של הקריירה שלך?
“בכל פעם השיא שלי הוא מה שקורה באותו הרגע, אני עוברת משיא לשיא, ככה החיים שלי בנויים".
מהי השאיפה המקצועית הבאה שלך?
“הדבר היחיד שהייתי רוצה שיהיה לי הוא יותר הזדמנויות להציג את הצילומים שלי, והאפשרויות הן לא רבות".
פנתיאון הצדעה
את הצילום מגדירה בן דור כפרק ב' בחייה המקצועיים: “מאז שאני מצלמת, גיליתי את העולם וגם את עצמי. כיום אני הרבה יותר עשירה ורבגונית מבחינה אמנותית. בצילום אני מתקשרת כבר עם קהל אחר, השפה היא אחרת. אני יכולה גם לצלם לילדים, אבל כרגע אני נהנית ממה שאני מצלמת".
מאז שהחלה לצלם, העלתה בן דור כמה תערוכות צילום: “שערי שמיים" (2018), “אגם" (2019), “כי גרים הייתם" (2021), שאותן גם הוציאה על גבי ספרים. “אלו ספרי צילום שאני מוציאה במימון עצמי", היא אומרת. לדבריה, היא עוסקת בעיקר בצילום סדרות: “אני מצלמת סדרות כי אני מספרת סיפורים באופן טבעי, והתחבר לי שזה גם מה שאני עושה בצילומים שלי. מה שאני עושה במילים ובמוזיקה – אני עושה עם המצלמה. מה שהשתנה הוא בעצם רק הז'אנר, אבל מעיין היצירה הוא אותו מעיין והתוצר מבחינתי הוא אותו תוצר, רק שזה סיפור ללא מילים, אבל סיפור שהתמונה מאפשרת להעביר אותו".
מה האתגר הצילומי הבא?
“עכשיו נדלקתי על צילום נגני ג'אז, ואני עושה את זה באינטנסיביות רבה מאוד. אני רצה מהופעה להופעה ומחפשת את הנגנים כדי לצלם אותם. המטרה שלי היא ליצור פנתיאון צילומי של הצדעה לאמנים הגדולים שיש לנו. אני רואה בזה שליחות".
