כשקראתי לראשונה את תקציר העלילה של ההצגה החדשה בתאטרון בית ליסין, "סיפור אהבה", קפצו לנגד עיני כמה מילים שהצליחו להבהיל אותי. "בגידה", "היריון", "נטישה" "מחלת הסרטן", "משרד הרווחה" ועוד מאותה המשפחה. על פניו התחושה הייתה שאני עומדת לקראת עלילה ארוכה, כבדה וקשה לעיכול, אך לא חלפו 5 דקות אל תוך השתלשלות האירועים, וכבר הבנתי שטעיתי לגמרי.
המחזה החדש בתיאטרון, שכתב אלכסי מישליק, תורגם על ידי אלי ביז'אווי וביים עידו רוזנברג, הוא סיפור אהבה המשלב בתוכו את כל הנאות החיים, אך גם את הטרגדיות הגדולות ביותר שהם מציעים לנו. הוא מציף צדדים אחרים של החיים, וגם את אלו שכולנו מכירים מקרוב, והאמת? על אף כל הדרמה, הוא פשוט קליל וסוחף.
העלילה מספרת על ז'וסטין (אגם רודברג) וקטיה (יעל וקשטיין), שתי נשים שהתאהבו זו בזו ונראה כי העתיד שלהן צפוי משפחתי וורוד. קטיה מוכנה להרות למען האהבה הגדולה שלהן, אלא שימים ספורים לפני הלידה ז'וסטין מחליטה לקום באורח פלא ולעזוב את מערכת היחסים כלא הייתה. 12 שנים מאוחר יותר, קטיה מגלה כי היא חולה, שוב, במחלת הסרטן, ונראה שהפעם זה סופני.
וויליאם (שלומי טפיארו), אחיה הקטן של קטיה שסובל מקשיים אישיים בחייו ומתמודד עם התמכרות לאלכוהול, מחליט שלא להשאיר לבד בעולם את בתה של קטיה ומנסה לאתר את ז'וסטין, במטרה להיעזר בה בגידול הבת, שברעיון הייתה משותפת לשתיהן. מכאן – סיפור האהבה הולך ומעמיק, הרגשות צפים והאמת דופקת בדלת.
אחרי שצפיתי בהצגה ויצאתי מהאולם החשוך במרכז תל אביב אל תוך העיר הסואנת, ניסיתי בין כל הרעש לנסות ולהבין כיצד הצליחה כל המילים הקשות להפוך להצגה שבמקום לעורר אצלי מועקה דווקא פתחה לי את הלב. המחשבה הראשונה שלי הייתה על דמותו של וויליאם, אותה גילם שלומי טפיארו באופן שנון אך לא מתחכם, שהפך כל נושא שיח כבד לעוד בדיחה מסוג ההומור השחור שאני אוהבת.
שנית עלה במוחי הפסקול המגוון שליווה את ההתרחשות, עליו היה אמון ניר שלו לוגסי, שהיה בחלקו עדכני מאוד ובחלקו קלאסי ומיושן, אך מה שבטוח התכתב לגמרי במילים עם סיפור האהבה שקיבל ניחוח צרפתי מודרני. המחשבה השלישית שלי הייתה ז'אן (נועה רביקוביץ') בת ה-12 שגילמה את הבת המשותפת של ז'וסטין וקטיה, שהתנועעה על הבמה בכזו חופשיות וביטחון שללא ספק הדהימו אותי.
ואחרונה חביבה הייתה, איך לא, ההתאהבות של שתי הדמויות הראשיות שהרגישה אמיתית לגמרי. ועל אף שאנו יודעים שאגם רודברג היא אמא טרייה ונשואה לגבר, וכך גם וקשטיין, השתיים מצליחות לגרום לקהל להתמסר ולהאמין בלב שלם בסיפור האהבה ביניהן. וזו, גדולה של תיאטרון.
"סיפור אהבה" הוא ללא ספק אחד המחזות שהכי נהניתי לראות עד היום. משהו בנינוחות, בפשטות ועם זאת במורכבות, גרם לי שלא להצליח להסיר את עיני מהבמה. אז אם בא לך לצחוק בקול ולהזיל כמה דמעות, ואני מדברת בסך הכל על שעה וחצי של מנעד רגשות, זו ההצגה שלכם. ואני ממליצה עליה בפה מלא ובלב שלם.