הזמרת המלחינה והכוריאוגרפית אסתי קינן עופרי התוודעה לחכיתיה, השפה הייחודית של מגורשי ספרד בזכות קרבתה לשפת הלדינו, והתאהבה. ביחד עם שני עמיתיה: נגן העוד והיוצר ארמונד סבח ונגן כלי ההקשה אורן פריד ואסתי קינן עופרי בשירה – הם מרכיבים את הטריו "קול עוד תוף" שמופיע יחדיו מזה שלושה עשורים ויותר, ואף הוציאו שלושה אלבומים.
ביום חמישי (19.1 ב-20:30) הם שבים לבית הקונפדרציה בירושלים בניהולו של אפי בניה, ויעלו על בימתו את המופע "חִכְּתִיה אהובתי – לדינו ומסורת מרוקו". הטריו הוותיק יקח את הצופים למסע במרחב ובזמן עם שירים בחִכְּיתִיה, ערבית מרוקאית, לדינו ועברית, חלקם בני מאות שנים וחלקם לחנים מקוריים של השלישיה. "הופעה המביאה לבמה תמהיל בין מוסיקה מסורתית לבין אלתור ולחנים חדשים" אומרת קינן עופרי. "החלטתי שהפעם אתן למוסיקה לדבר, לתוך חוויה מוסיקלית סוחפת.
המופע מורכב מבלדות, שירי חתונה ושירי ערש בלדינו וחכיתיה. נשיר גם בערבית מרוקאית, בעברית, ופיוטים מולחנים עם מוסיקה מרוקאית לצד קטע מקורי שכתב ארמונד סבח. אני אשיר וקצת אתופף" היא אומרת. אסתי קינן עופרי נולדה באיטליה וגדלה עם המוסיקה המזרחית בישראל. למדה מחול ושירה ערבית באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים. השתלמה בכוריאוגרפיה בניו יורק ולאורך השנים היא עוסקת בשילוב של מוסיקה ומחול כאמנות אחת, וכמובן בשירת יהודי ספרד ומרוקו.
החיבור שלה לחכיתיה קרה בזכות מפגש עם אנשים שעוסקים בשפה ובהם יעקב בן טולילה, ועם ההיכרות והעבודה המשותפת עם ארמונד סבח שגדל במרקש ומכיר את המוסיקה המרוקאית על כל גווניה והניואנסים שלה. "בזכותו אני מרגישה את נופי מרוקו שחדרו לשירה".
"לא חשבתי ולא ראיתי סיבה למה עלי להיות זמרת. הייתי כוריאוגרפית ומלחינה, גם נגנית של כלי הקשה. כשהכרתי את החכיתיה, הבנתי שהיא קוראת לי להתעמק במשהו שנוגע בתוכי פנימה, אך לצערי לא מספיק אמנים עושים את המוסיקה הזאת. פתאום היתה לי סיבה להיות זמרת ויצא ממני משב, או בעצם רעידת אדמה בזכות כך" משתפת אסתי קינן עופרי.
מה מייחד את החכיתיה?
"בחכיתיה המנגינות קצרות, תמציתיות ומעוררות השראה והן משאירות למבצעים פחות חופש. יש במילים המון קצב, מקצבים מדליקים ממרוקו ומאפריקה בכלל".
קינן עופרי מספרת כי הילת דוברי החכיתיה בישראל מצומצמת מאד, רבים מדובריה עברו לקנדה. לעיתים נעתר הטריו "קול עוד תוף" ומופיע באירועים משפחתיים של דוברי השפה לרוב בדרום הארץ. "הופעות בפני דוברי החכיתיה מסייעים להבין ולספוג את הקונטקסט שבו אנחנו פועלים ויוצרים. ואכן, הזהות שלי ספחה לתוכה את המוסיקה הערבית והמרוקאית" היא מסבירה.
אסתי קינן עופרי, 68, מתגוררת ביפו ("הכי קרוב ליציאה לכביש 1 לירושלים") אמא לשלושה ילדים. לאורך השנים היא עשתה כוריאוגרפיה ללהקת "ענבל" עם שירי ערש בלדינו. מלחינים רבים, בהם נעם שריף, פרץ אליהו, בטי אוליברו, עודד זהבי ואחרים כתבו ועיבודו יצירות במיוחד עבורה.
היא גילמה תפקיד ראשי באופרה ,המסע" מאת פביו ווקי בבית האופרה של בולוניה, ובאירוע מרכזי בטולדו לציון 500 שנים לגירוש ספרד, כמו כן הופיעה לצידו של פלסידו דומינגו ביצירתו של נועם שריף "פסיון ספרדי". הופיעה עם התזמורת האנדלוסית של טנג'יר ושרה משירי נשים יהודיות מטנגיר, תוך יצירת דיאלוג בין אסלאם מרוקאי, עם מוסיקה נוצרית מדרום ספרד.
ב-2017 היא ייסדה ומנהלת את עמותת "אורו – מרכז לשימור מוסיקה אותנטית בישראל". בשנים האחרונות קינן עופרי מחברת יצירות אינסטרומנטליות ומוסיקה קולית לשירה עכשווית בהתבסס על מוסיקה קלאסית ערבית. יצירותיה בוצעו על ידי אנסמבל "ראס דשן" ואנסמבל "הסירנות". היא מלמדת ב"קהילות שרות" את מסורת השירה של היהודים הספרדים.
בנוסף להופעותיה עם הטריו "קול עוד תוף" היא משתפת פעולה עם סלאבה גנלין, לאה אברהם, ז׳אן־ קלוד ג׳ונס ועוד. "כשהייתי רווקה ללא ילדים, היה קל יותר לעסוק בכוריאוגרפיה ומחול שהם תובעניים מאד. דווקא ההיריון שיפר לי את הקול והשירה" היא מגלה. כשהייתה בחודש שמיני הוציאה דיסק "חוגת הזמן" עם בית התפוצות לציון 500 שנה לגירוש ספרד.
"בגילי כיום אני עדיין מופיעה, אבל הרעב והדחף לבמה פחתו. עם זאת, ההופעה עם הטריו ושירת החכיתיה מעוררות את ההתרגשות וההתחדשות".