מעורר מודעות לסכנות: דודי זיסמן עולה לבמות עם הצגת יחיד חדשה

את המסע של כתיבת “דן ואני”, הצגת יחיד שתעלה הערב בתיאטרון הבימה, החל עו”ד דודי זיסמן כמה חודשים לאחר ששכל את בנו דן בן ה־23 בתאונת אופנוע. “אסון מהסוג הזה הוא משהו שלא לומדים להתמודד איתו בשום מקום”, הוא אומר. “האובדן קשה מנשוא, אבל הייתי חייב להמשיך לחיות. במקביל, לשבעה של דן הגיעו גם אנשים מעולם התיאטרון. אחת מהם הציעה לי לכתוב מחזה בטענה שאמצא נחמה בעשייה הזאת. הרעיון תפס אותי מיד. ההתמודדות שלי דרך הבמה היא עשייה טובה ומשמעותית עבורי ואני מרגיש שזו זכות גדולה עבור דן ועבורי להעלות את הסיפור הזה”.

איך כאדם שלא כתב לפני כן יצירה אמנותית ארוכה עשית את זה?
“הצלחתי לאסוף את עצמי כחצי שנה לאחר האסון, וכמה פעמים בשבוע נסעתי לבית קפה ליד הים ופשוט כתבתי כמה שעות. אחרי שנה החלטתי לפנות למחזאים שהערכתי על מנת שיעזרו לי לקדם את רעיון ההצגה. נדחיתי מכל מיני סיבות, אבל האמנתי שבסוף אגיע לאדם הנכון. זה באמת קרה, והמחזאית גורן אגמון, מהשורה הראשונה של המחזאים בישראל, הסכימה לעבוד איתי. כך התחילה הפיכת הטקסט שלי למחזה, בתהליך של ניסוי וטעייה, עד שבשלב מסוים התחלנו לעבוד על הדרמטורגיה”.

בהצגה, שנועדה בין היתר לעורר מודעות לסכנות הטמונות ברכבים דו־גלגליים, זיסמן משחק מספר תפקידים, כולל את דמותו של בנו. “למרות הפרש השנים הגדול שהיה בינינו, היו לנו יחסים חבריים שאני לא מאמין שיש כאלה בעולם בין אב ובן”, הוא מספר. “הייתה לנו להקה ביחד, ערכנו טיולי אופנועים יחד, ראינו הצגות ומה לא? תמיד עמדתי לרשותו ומעולם לא כפיתי עליו משהו. דיברנו על הכל: משאלות אינטימיות ועד לדברים הכי שטותיים שיש. בהצגה, חייו של דן מוצגים מהיותו ילד, שובב ככל הילדים, ועד למותו הפתאומי, כך שאין אדם שלא ימצא את עצמו בסיפור הזה ויזדהה עמו”.

עד כמה אתגר אותך לשחק כאדם שמעולם לא עסק במשחק לפני כן?
“אין לי פחד קהל לעלות מול אנשים זרים, וגם לא מול אנשים מקצועיים מהתחום. הקושי היחיד שאני חווה הוא ההתמודדות האישית שלי עם האבל. אני מרגיש איפשהו שבעובדה שאני חוזר שוב ושוב לסיפור חייו של דן, אני מתעקש לא להפריד את דרכינו. מצד שני, מבחינתי זו כן דרך להשלים עם המוות שלו וכן לשחרר. העלאת ההצגה היא משהו שנותן לי סיפוק עצום וגם נותן פייט די יפה לקושי שלי לספר את הסיפור הזה בכל פעם מחדש. לא אשקר, תוך כדי אני בוכה לפעמים. זה לא בשליטתי ברגע שאני נכנס לתוך הדמויות, ובעצם חי אותן. אני מאמין שעם הזמן, כשההצגה תהפוך לשגרה, הבכי ידעך”.

חיבוק ותמיכה נפשית

זיסמן, 67, עובד כעורך דין כבר למעלה מ־35 שנים. לפני כשמונה שנים הגשים חלום ישן ולמד קולנוע באוניברסיטה הפתוחה. בהצגה, שהועלתה בחודשים האחרונים בבתי ספר, הוא משחזר, בין היתר, את היום שבנו נהרג. “סוף ההצגה הוא קשה מאוד, כיוון שאני ודן לא ממש נפרדנו”, הוא מספר.

“ה’להתראות’ שאנחנו אומרים זה לזה מתברר כ’שלום’ לכל החיים. זה התחיל כמו יום שגרתי לכל דבר. ראיתי טלוויזיה ונפרדנו בחטף, רגע לפני שהוא נסע לפגוש חברים לצפייה משותפת במשחק בתקופת המונדיאל של 2018. הוא לקח איתו את המכונית, אבל לאותו חבר היה אופנוע, ודן החליט לאחר המשחק לצאת איתו לסיבוב, וקרה מה שקרה. לא אשכח את סיירת האיוב שהגיעה אלינו הביתה, שוטר ועובדת סוציאלית. קיבלנו את זה בהפתעה גמורה, כי היה מדובר באדם שטייל במדינות מסוכנות בדרום אמריקה, היה חובש קרבי בחטיבת כפיר ובאופן כללי היה מאוד אחראי”.

מה התגובות שקיבלת עד כה מהקהל?
“ההצגה מרתקת ומטלטלת את כולם. המטרה שלי היא לא להטיף, אלא לשקף נושא ולהוביל לדיון פנימי וחיצוני. הילדים, ובטח המבוגרים, מספיק חכמים כדי להגיע למסקנות הנכונות בחייהם. אני לא הולך להוריד מהכביש את כל רוכבי האופנוע בישראל, אבל הרצון שלי הוא שלפחות מי שיישאר על הכביש יהיה ערני לסכנות. מטבע הדברים הילדים יותר מופתעים מהמבוגרים מהמסרים של הזהירות בדרכים ולעתים שומעים לראשונה על ההשלכות של הנסיעה על רכב דו־גלגלי, שאגב לא חייב להיות אופנוע, אלא יכול להיות גם אופניים חשמליים או קורקינט. מההורים אני מקבל בעיקר פרגון, חיבוק ותמיכה נפשית. אני בטוח שהרבה נפשות ניצלו דרך ההצגה, וזה נאמר לי בפירוש מהקהל. אחרי אחת ההצגות מישהי ניגשה אליי ואמרה שהורדתי את בעלה מהרעיון של אופנוע”.

איך התמודדה המשפחה שלך עם הטרגדיה?
“את אמו של דן, רינה, הכרתי כעורך דין בתקופה שבה נפרדה מבעלה הראשון. את אחותו למחצה של דן, ענבל, אימצתי. היא כמובן מוזכרת הרבה בהצגה, וגם מגיעה פיזית בכל פעם שההצגה עולה ותומכת מאוד בהכל. אנחנו קרובים מאוד עד היום. אירועים מהסוג הזה גורמים להפרדה או להתקרבות בין בני זוג, ולצערי אמו של דן ואני התגרשנו אחרי הטרגדיה שפקדה אותנו. אין שני אנשים בעולם שמתאבלים באותה דרך, והאובדן של דן יצר בינינו פערים שהעמיקו עד לפרידה הבלתי נמנעת בינינו. מאידך ענבל ואני מאוד התקרבנו, ואנחנו מסייעים אחד לשני לשאת את הכאב. ענבל ממשיכה בחיים עם כל הכאב והצער שילוו אותה ואותנו לכל ימי חיינו. היא התחתנה ועברה להתגורר בצפון עם בעלה”.

בדיעבד, היית עושה משהו אחרת?
“זו שאלה טובה. אהבתי את האופנוע - הוא כלי נוח, ספורטיבי ויעיל לעבודה. לא בטוח שהייתי צריך להפסיק לחיות את חיי בשל פחד שיקרה לילדיי משהו. זה נכון לדעתי לגבי כל הורה, כך שאני לא בטוח שהייתי נוהג אחרת. מאוד השתדלתי להקנות לדן כללי זהירות בדרכים, ואני ממשיך עם העניין הזה גם דרך ההצגה. כן נשארתי עד היום עם התחושה שאולי יש לי חלק במה שקרה, במובן הזה שחיבבתי עליו את האופנוע, למרות שלא היה ניתן למנוע ממנו לעשות רישיון לאופנוע אם היה רוצה בכך".

"אין לנו שליטה על מה שיקרה בסופו של דבר. אני מכיר אנשים שלא רצו לקנות לילד שלהם כלי דו־גלגלי, והוא נפגע בתאונה בין מכוניות, או אנשים שסירבו לשמוע על כלי דו־גלגלי והילד לקח ללא ידיעתם אופנוע מחבר ונהרג. באמת שאין לזה סוף. מאז המקרה מכרתי את האופנוע שהיה לי ולא עליתי יותר על שום כלי דו־גלגלי. אני גר בתל אביב עם הצפיפות הבלתי אפשרית שלה, בטח בכבישים, אבל אני לא מסוגל לחזור לזה או אפילו להעלות את זה על דעתי”.

דקירה בלב

את ההצגה ביים הבמאי, המחזאי והשחקן אלירן כספי. “ראיתי כמה מהעבודות של אלירן ומאוד אהבתי את הבימוי שלו. יחד יצרנו את ההצגה כפי שהיא היום”, מספר זיסמן. “בפועל העבודה עם גורן ועם אלירן באה לי ממש מהשמיים, כי גם הטקסט וגם הבימוי עברו לדעתי את התהליך הכי טוב שיכולתי לבקש בעזרת האנשים שהכי התאימו לו. במקביל דאגתי לאביזרי במה, לאופנוע ולתפאורה וכו’. את המוזיקה ערך אפי שושני, אחד מיוצרי המוזיקה למחזות הכי עסוקים בארץ".

"גם גורן וגם אלירן אמרו לי פשוט לפעול על פי האינסטינקטים הראשוניים שלי, ושהם כבר ידאגו לכוון אותי. זה לא היה פשוט, כי היו שלבים שבהם לא הייתי בטוח שההצגה הזאת תראה במה, אבל גורן שינתה לי את הפרספקטיבה. היא עודדה אותי ואמרה לי לא לדאוג. קיבלתי ביטחון שאם אתמיד - זה יקרה”.

האם אתה לוקח לעבודה היומיומית שלך משהו מהמשחק על הבמה? או להפך?
“אם כבר להפך, הרי הופעה בבית משפט היא גם סוג של הצגה, ואולי משם לקחתי כמה דברים לבמה. במובן של להביא את האמת בצורה הכי משכנעת וחכמה - אני מניח שלקחתי את זה מעולם הבמה”.

מועדי ההצגות: הערב 29.1 בהבימה 4, 6.2 בתיאטרון הדופן בפתח תקווה, 26.2 בהבימה

מאז הטרגדיה שפקדה אותו, לזיסמן לא פשוט לשמוע על תאונות אופנוע שמתרחשות חדשות לבקרים: “כל רוכב אופנוע שנפגע בתאונה, וזה משהו שקורה כל הזמן, זה כמו עוד דקירה בלב עבורי. מבחינתי זה עוד אדם שלא הצלחתי להציל או להגיע אליו בזמן. הרי אני יודע מה עובר על המשפחה ברגעים הקשים ביותר שלה. אני מקווה שעם הזמן אוכל לתמוך נפשית במשפחות שיקיריהן נפגעו בתאונות אופנוע - לבקר אותן פיזית או לתמוך בהן נפשית. האנשים האלה נמצאים בנקודת השפל של חייהם, בהרס ובהלם טוטאלי. המטרה שלי היא גם להראות שצריך להמשיך את החיים ושקמים בבוקר והחיים ממשיכים”.