לפני מספר ימים צפיתי בפעם הראשונה בחיי בהצגה "הורים איומים", שכתב המשורר והמחזאי הצרפתי ז'אן קוקטו. לפני שהגעתי אל אולם 2 האהוב עליי בתיאטרון בית ליסין דאגתי לעשות קצת שיעורי בית על מה אני צפויה לראות ומה ההתרשמות מהמחזה של אחרים ברחבי העולם. המילים שחגו מעל השם הדרמטי יצרו עבורי תחושה שאני בדרכי אל דרמה משפחתית מורכבת וסוחפת, שזכתה להיקרא על ידי המבקרים לא פעם - "יצירת אומנות מופת קלאסית".
והנה, בעודי מנסה לעכל במה צפיתי, היה לי ברור שעליי להיצמד לאינטגרטי המקצועי שלי ולחתור תחת כל אותם המבקרים המהללים. לסתור את כל מה שקראתי או התכוונתי לכתוב על המחזה טרם צפיתי בו. ואני אסביר:
ייתכן שמקור האכזבה שלי נבע מנבירה עמוקה בדעותיהם של אחרים וייתכן שפשוט האינטרפרטציה שהייתי מעניקה לסיפור כל כך מורכב הייתה עשויה להיראות אחרת לגמרי, אך כרגע ברור לי דבר אחד - שום דבר לא באמת ברור. והאמת? לא קל לי לכתוב ביקורת על הצגה כזו, שבנויה מצד אחד על אין ספור סתירות עלילתיות, הוצאה מפרופורציה ותסריט שחוטא לשכל הישר, ומצד שני מבוצעת על ידי שחקנים טובים ומבוימת באופן מעורר השתאות.
זה סיפור על משפחה ללא שם משפחה, שבה כל היגיון מנוגד לכל קול היגיון אנושי אחר, עד כדי שיגעון. המחזה מגולל את סיפורו של הבן מישל (תום חגי) שמלכתחילה מנהל קשר אינטימי מדי עם אמו איבון (לימור גולדשטיין), אך מתאהב בבחורה צעירה ויפה בשם מדלן (כרמל בין). כשהנער מבשר להוריו על האהבה החדשה בחייו, הוא ממש לא מצפה מאמו לפרוץ בהתקף קינאה שגובל בפסיכוטיות. אך מה שאנחנו, הקהל, לא מצפה לו, הוא שגם האב ז'ורז' (יורם טולדנו) ישתלב באופן אירוטי וקריפי למדי.
לאורך העלילה אנחנו מבינים שהאם בעצם מאוהבת בבנה עד כדי אובססיה, האב מנהל רומן עם בת הזוג של בנו ואם כל זה לא מספיק, במשפחה חיה גם הדודה לאו (שירי גולן) שמאוהבת בסתר באב ומנסה לעשות סדר במרקחה.
כבר בבחירת התפאורה ניתן להבין שמדובר במשפחה קרירה, ענייה ומפוזרת, שכן הבחירה של אחראית התפאורה כנרת קיש הייתה לעצב את חלל הבית ללא כל אלמנט "ביתי". כיסאות במקום ספות, צבעים קרים ובלאגן מאורגן. המחזה נפתח באחד מהתקפי הפסיכוזה של האם, שאמנם מצטיירים מבחוץ כדאגה, אך מובעים באופן מאוד לא פרופורציונלי ומעורר חשד.
לא קשה להבין, באופן מאוד לא מרומז, שהקשרים הסבוכים בין בני המשפחה מושתתים על אלמנטים מיניים, שכן התסריט בחר לשים במרכז דיבור פתוח בענייני בגידות, אך לא על העניינים שבלב. כדי לחדד את הנושא עוד יותר, הבמאי גדי רול דאג להדגיש את האינטימיות המבחילה באמצעות קרבה פיזית לא בריאה בין האם לבן, נשיקות רטובות ומחוות גוף שמתקיימות בין גבר ואישה מאוהבים ולא בין גבר ואימו.
המחזה עצמו מורכב משלוש סצנות ארוכות, בחירה שבעיני היא קצת מעייפת. במשך שעה וארבעים של צפייה, מוחי הועמס בטקסטים ארוכים, דיונים מרוחים, טקסטים גבוהים מדי וסיבוך משתלשל של אירועים ורעיונות. ציפיתי להצגת דרמה משפחתית סוחפת ומשונה ובמקום זה קיבלתי פרודיה על סכיזופרנית. רציתי להישאב אל עלילה בנויה ומגובשת שתכניס אותי אל המתרחש באלגנטיות, אך נתקלתי בריק-אפ מהונדס של העבר.
אני לא רוצה להיות קטנונית מדי, אבל היו שני חורים בעלילה (ומדובר רק באלו שאני שמתי לב אליהם) בהן נאמר בטקסט משהו אחד, והמשך נאמר דבר אחר שסתר אותו. לדוגמה: בראשית השיח בין מישל לבת זוגו השניים מתפלאים שלאביו ז'ורז' יש שם דומה לזה של האפוטרופוס שלה, אך בהמשך בשיחה בין ז'ורז' למדלן הוא טוען ששיקר בנוגע לשמו והמציא לעצמו אחד בדוי. דוגמה נוספת: מספרים שמדלן מתחבאת באחד החדרים החל מהשעה חמש אחר הצהריים, אך עם השתלשלות העלילה השעה שוב חוזרת להיות חמש. מקווה שהייתי ברורה.
אבל עם זאת, ויש אבל גדול, על אף הביקורת הנוקבת שאני יכולה להמשיך ולגולל בפניכם כאן בעוד מספר דוגמאות ודקויות שלא חודדו, ההצגה בהחלט שאבה אותי פנימה. צפיתי בה לכל אורכה בלי למצוא את עצמי בורחת לטלפון או נרדמת בכיסא. השחקנים המיוחדים שנבחרו לככב במחזה הצליחו לאחוז כל אחד מהם בשתי ידיו בתסריט שנוי במחלוקת, והפכו אותו לאמוציונלית וסוחף. דמותה של האם עוררה בי בחילה ושיפוטיות, מה שאומר שלימור גולדשטיין השיגה את מטרתה. דמותו של האב גרמה לי לתהות לא פעם - זה משחק או טעות אנוש? וזה בוודאות מעיד על הכישרון המדהים של יורם טולדנו.
אבל מי שכבשה אותי במיוחד היא דווקא לא אחת מהדמויות הראשיות של הסיפור, אלא הדודה לאו, שהפכה להיות קרן האור של משפחה בהתדרדרות והכניסה קצת שפיות לכל הטירוף. היא הייתה מצחיקה, הגיונית וכנה ודרכה מצאתי את נקודת המבט שלי על הסיפור כולו. ואם זה לא ממחיש את המצוינות של שירי גולן, אני לא יודעת מה כן.
וכעת, אחרי שסיפרתי לכם לפרטי פרטים את דעתי, חשוב שאספר לכם שכל אחד שיצא מאולם התיאטרון בתום המחזה ככל הנראה יישא איתו תחושה אחרת לגמרי. כאילו צפה בהצגה שונה. ההסבר שלי לכך הוא בסך הכל זווית ההסתכלות, כי ההצגה הזו היא ממש לא קונצנזוס. היא שילוב קשה ומיוחד של סיפור סבוך ומעורר קרינג', אך גם יכולות משחק פנומנליות שהצליחו להזיז לי משהו שם בפנים.