הראיון עם הצייר מיכאל קובנר מתקיים כשהוא נמצא במקום בלתי שגרתי: מחוץ לתחנת המשטרה “מוריה” בירושלים, במה שהוא מגדיר כ”תמיכה מורלית” בעצורים, המפגינים נגד הרפורמה המשפטית, באחד הימים הסוערים במדינה, יום ההצבעה על צמצום עילת הסבירות בכנסת ישראל. “חשוב לי להיות אקטיבי ולא להיות פסיבי וכבר כמה שנים אני משתתף בהפגנות ובמחאות”, הוא מסביר. “כל פעם הביבי הזה יוצר ברוך אחר, פעם זה יוקר המחיה, אחרי זה ההפגנות בבלפור ועכשיו ההפיכה המשטרית.
הדמות שתמשיך לעד: סוד הרלוונטיות של סדרת הסרטים ג'יימס בונד
"האיש בעל קול הזהב": מחווה לאחד האמנים הבולטים בישראל בשנות ה-60
כל פעם אני אומר ‘די, מספיק, נמאס לי’, אבל היצר הוא לא לשבת בכורסה אלא לצאת להפגין ברחובות, גם עכשיו, בגיל 75. אני עכשיו עומד מול תחנת משטרת ‘מוריה’ לאות הזדהות עם המפגינים ועם העצורים שלנו. אני לא יכול להישאר אדיש למציאות וחושב שצריך עכשיו להיות ברחובות”.
כשקובנר אומר “ביבי הזה”, הוא לא אומר זאת רק כאחד המפגינים, אלא מדבר על חברו לנשק מימי שירותם המשותף בסיירת מטכ”ל תחת פיקודו של עמירם לוין במחזור אוגוסט 67’. “ביבי זה סיפור”, הוא אומר. “ביבי השתנה לגמרי וזה לא אותו ביבי שהכרתי בצבא. לזכותי ייאמר שזיהיתי לפני אחרים, עוד לפני 15 שנים, את האסון העתיד להתרחש, וניסיתי לשכנע את החברים שלי שביבי הוא האסון הכי גרוע למדינת ישראל. כולם אמרו שהגזמתי.
כששירתנו בצבא לא חשבתי על זה, הוא היה בסדר גמור, היה נחמד, וגם כקצין הוא היה די בסדר, אבל אחרי זה הוא הפך את עורו והפך למישהו אחר. אולי אצלנו בצבא הוא עטה על עצמו תחפושת ומי שהוא בשנים האחרונות זה מי שהוא היה באמת. הוא שונה לגמרי מאחיו יוני, שגם אותו הכרתי טוב ויצאתי גם איתו לכל מיני מבצעים, ביבי הוא דמות הרבה יותר בעייתית מיוני. לדעתי, אילו יוני נתניהו היה חי כיום, הוא היה ממובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית. עמדתו הפוליטית העקרונית הייתה די דומה לזו של אהוד ברק או עמר בר לב, לאנשים מהסוג הזה. הוא היה דומה להם באופי”.
כמי שלחם ועשה מילואים בסיירת מטכ”ל, מה אתה חושב על מחאת המילואימניקים?
“במשך הרבה שנים אני טוען שאדם שלובש מדים חייב לדעת שיום אחד הוא יצטרך לסרב. בלי זה הוא לא בן אדם. ברגע שאתה לובש מדים, אתה צריך לעמוד מול המראה ולשאול את עצמך: ‘מתי אני מסרב?’. זו השאלה הכי משמעותית. באותה פעימה שאתה לובש מדים ומוכן למלא פקודות, אתה צריך גם להציב קו אדום לגבי מתי תסרב. הרבה שנים אני חי בתחושה הזו, וזה מאוד חשוב שאדם יגיד מה הקווים האדומים שלו, ויש דברים שהוא ייהרג בשבילם או לא ייהרג”.
חשבת כך תמיד או שזה התגבש אצלך בעיקר בשנים האחרונות?
“המשבר העמוק שלי עם ישראל והצבא היה באינתיפאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה. הבנתי שבעצם הצבא הוא מכשיר אלים מאוד במדיניות שאני ממש לא יכול להסכים איתה, ואדם צריך להבין שיש דברים שאי אפשר לעבור עליהם בשתיקה. עולמי התהפך עליי ומהרגע הזה שיניתי את עמדותיי באופן קיצוני”.
כאמן, אתה לא חושש שתשלם על כך מחיר?
“בוודאי. אם המשטר יהיה מה שאנחנו חוששים שיהיה, אז ישימו אמנים במעצר וגם יעלימו אותם. על זה המאבק, שלא נהיה ארגנטינה, צ’ילה או הונגריה”.
אתה אופטימי לפחות?
“לא, לצערי לא. אבל אנחנו ממשיכים להיאבק כי אתה לא יודע מתי ייפול מסמר קטן מהעגלה הזו והיא תתפרק. צריך להיאבק עד הסוף”.
השיחה עם קובנר תופסת אותו ימים ספורים לפני שתושק תערוכה חדשה מציוריו – “בושוויק 600” - שתיפתח ב־3 באוגוסט בשעה 19:00 בגלריה גורדון בתל אביב, ותציג ציורים שצייר בראשית שנות ה־2000 בניו יורק. “נושא התערוכה נולד בהשראת הסטודיו שהיה לי בשכונת בושוויק 600 בניו יורק, שכונה מאוד מעניינת", הוא מספר.
"בתקופה שאני ציירתי שם, זו הייתה שכונה זרוקה ברמות הכי נמוכות שאפשר לתאר, כמו הארלם פחות או יותר. אנשים חיו שם על הקצה. בתקופה הזו נכנסו לשכונה אמנים כי אמנים נכנסים תמיד לאזורים הכי זרוקים שעולים הכי מעט, ובסטודיו מעל גראז’ ציירתי את הציורים האלה. כיום בושוויק היא שכונה מאוד מבוקשת. אלו ציורים שציירתי בשנים 2013־2001, כשנסעתי כל שנה לתקופה של כמה חודשים לניו יורק בכדי ליצור”.
עד כמה האווירה בשכונה השפיעה עליך?
“מאוד השפיעה. מהרבה בחינות אני מאוד קשור לניו יורק. למדתי בניו יורק ואני מרגיש קשר לאמנים שחיו ועבדו בה. אני מרגיש בבית שם. אני אוהב את האנרגיה החזקה שיש בעיר וגם האווירה של השכונה מאוד השפיעה עליי. כנראה אהבתי משהו בקשיחות של העולם שמתוכו מבעבע משהו מאוד חי, דווקא בגלל שזה מאוד קשוח ולא מתייפייף. נראה לי שתפסתי משהו מאוד מעניין ואותנטי, דווקא בגלל שאני לא בא באמת מניו יורק אלא חייתי שם כמישהו שהגיע מבחוץ”.
לסחוב משקל
קובנר (75), בנם של אבא קובנר, משורר, הוגה דעות ופרטיזן במלחמת העולם השנייה, ושל ויטקה קובנר קמפנר, פרטיזנית ופסיכולוגית, נולד בקיבוץ עין החורש וגדל בבית שהאמנות והיצירה היו חלק בלתי נפרד ממנו. “כילד אני זוכר שהיו מגיעים אלינו הרבה מאוד אישים כמו דוד בן־גוריון, יגאל אלון, אברהם שלונסקי, אבות ישורון ועוד, והרגשתי שיש לי משקולת של 50 קילו על הכתפיים, שיש אחריות ושמצפים ממני לשמש דוגמה כלשהי”, הוא אומר. “אתה מבין שכשאתה גדל בבית כזה אתה לא יכול להסתפק בדברים הקטנים של החיים. כשאתה רואה אנשים שסחבו משקולות של 200 קילו על הגב, אתה מבין שאתה גם חייב לסחוב משקל מסוים על גבך”.
למרות שאביו היה סופר ומשורר, מיכאל נמשך דווקא לציור. “כבר בגיל 5 ההורים שלי מצאו אותי יושב ברפת בין הפרות ומצייר”, הוא מספר. “זה משהו שתמיד היה חלק ממני. בגיל 16־15 למדתי אצל הצייר יוחנן סימון שהכניס אותי לעולם הציור ואחרי שחרורי מהצבא, כשלמדתי בניו יורק, פגשתי את הצייר היהודי־קנדי פיליפ גסטון שהשפיע עליי מאוד בדרך הציורית ובתפיסת העולם לגבי מה זה להיות צייר”.
לא בער בך ללכת בעקבות אביך ולכתוב?
“לא חשבתי שאני טוב בזה, ואבא שלי כבר היה סופר והבנתי שלא כדאי להיכנס לעניין הזה. יש אלמנטים בציורים שלי שמספרים סיפורים. אני לא צייר שמספר סיפורים, אבל ב־2015 הוצאתי רומן גרפי בשם ‘עולמו של יחזקאל’ שבו שחררתי משהו מהדבר הזה של כתיבה. מהרומן הגרפי הזה יצרו בתיאטרון החאן הצגה בשם ‘יחזקאל’”.
לקח לך לא מעט שנים עד שהרגשת צורך לעסוק בדמותו של אביך ובנושא השואה.
“נכון, אני קרוי על שם דודי מצד אבי שנפל בעת לחימתו בנאצים עם הפרטיזנים, והעובדה שהוריי שימשו כפרטיזנים כנראה השפיעה עליי להתגייס לסיירת מטכ”ל ולתרום תרומה משמעותית. במשך הרבה זמן היה לי מאבק פנימי לגבי העניין של להיות ‘הבן של’, אבל כשהחלטתי להתמודד עם זה, יצרתי כמו שציינתי את ‘עולמו של יחזקאל’, כאשר יחזקאל הוא בן דמותו של אבי.
אבא שלי מאוד אפשר לי להיות מי שאני וקיבל אותי כמו שאני. הוא אהב את העיסוק שלי בציור כי גם הוא צייר בעברו. כשחזרתי לארץ מניו יורק אבא גם עזר לי להתאקלם מחדש בארץ. הוא היה אבא מאוד מסור והשקיע בי מאוד. אחרי שנים של ניסיון להיאבק בלא להתעסק עם דמותו של אבי הבנתי שזו זכות שנולדתי לאבא כזה ושצריך לספר את הסיפור שלו”.
קובנר למד ציור בבית הספר “ניו יורק סטודיו סקול” בניו יורק בשנים 1975־1972. בשנת 1976 חזר לארץ ומאז ועד היום הוא מציג תערוכות במוזיאונים נחשבים בארץ ובחו”ל. בשנת 2020 זכה בפרס מפעל חיים ע”ש מרדכי איש שלום. כשנה וחצי לפני פרוץ הקורונה הקים יחד עם שותפו אבנר לוינסון את גלריה מאיה בתל אביב כמוסד ללא מטרת רווח, במטרה לתמוך באמנים צעירים בתחילת דרכם. “המטרה שלנו הייתה לאפשר לאמנים צעירים לפרוץ לתודעה בלי המשקל הכבד של שיקולים שיווקיים”, הוא אומר. “אנחנו לא לוחצים על האמן לצייר ציור שיימכר אלא נותנים לאמנות חופש מלא”.