מחזות זמר שמבוססים על שירים פופולריים זכו עם השנים לכינוי "ג'וקבוקס" על שם מכונות הלהיטים שמוצבות בדיינרים ברחבי ארצות הברית, ומאפשרות למבקרים לשלשל מטבע ולבחור איזה להיט יתנגן. We Will Rock You המבוסס על להיטי הענק של להקת קווין בהחלט מרגיש כמו מכונה שיורה להיטים בקצב מסחרר, ולא הרבה יותר מזה.
רוק 23': אימג'ן דרגונס הפציצו במופע מנטורינג מעצים
סיפור חייו כקומדיה: ההצגה החדשה של ניר שטראוס צוחקת על הכאבים הקשים
המחזמר WWRY, שעולה בישראל למספר מוגבל של הופעות בהפקת יואב צמח, כולל 24 שירים של הלהקה הבריטית, וכשצריך להספיק כל כך הרבה שירים – למי יש זמן לעלילה? אם בכל זאת תתעקשו, העלילה מתקיימת בעולם דיסטופי הנשלט בידי חברה בשם גלובלסופט, שאסרה על יצירת מוזיקה מקורית ומתכנתת את האזרחים להיות ברגים נטולי ייחוד במערכת.
גיבור המחזמר, גליליאו "שומע קולות", כלומר ציטוטים תלושים מלהיטים פופולריים - מהביטלס ועד הספייס גירלז, ומוגדר על ידי המערכת כמשוגע. אליו מצטרפת סקראמוש היא פשוט "לא כמו הבחורות האחרות" ולא מצליחה להסתדר עם "בנות הגאגא" (מה שזה לא אומר) האחרות. ביחד הם מגיעים למחתרת הבוהמיינים ומגלים שגליליאו הוא בעצם "הנבחר", שנועד להקים לתחייה את הרוקנ'רול.
אם תשאלו חובב מחזות זמר מהשורה על הפורמט הבימתי, הוא ודאי יסביר ש"במחזמר, כשהרגשות גדולים מדי למילים - פוצחים בשיר". לכן הבחירה איפה לשבץ שיר שיקטע את הרצף של העלילה צריכה להיות מחושבת, כדי לגרום לצופה להיסחף אחרי המוסיקה ולשכוח שהעלילה שמה את עצמה על "הולד".
ב"ג'וקבוקס" העלילה היא משנית בלבד, ונבנית כשורה של מעברונים שנועדו לחבר בין שיר לשיר, מה שמעקר את העוצמה הרגשית של השיר. הלהיטים עדיין סוחפים מחיאות כפיים מהקהל, שמצטרף לא פעם לשירה, אבל הם נשמעים כקאבר פושר, ולא כמונולוג שחושף את עומק רגשותיהם וכמיהותיהם הסמויות של הגיבורים.
הקאסט של הטור הבינלאומי ניצב בפני משימה לא הוגנת: מצד אחד, המחזה לא מספק להם יותר מדי עומק לשאוב ממנו השראה, ומצד שני ניצבת ההשוואה הבלתי נמנעת לביצועים המקוריים של הלהקה. השחקנים עושים עבודה טובה בביצוע השירים, אבל קשה להתעלם מהזיכרון של ההרמוניות האלוהיות של המקור וכמובן - לקולו האדיר של פרדי מרקורי.
בשלב מסוים מתנגנת על המסכים הפתיחה המקורית של Bohemian Rhapsody וקשה שלא לנשום לרווחה. לרגע הפירוטכניקה נרגעת והאוזניים נשטפות בהרמוניה האיקונית של חברי הלהקה, שכל כך חסרה בקאברים. אלא שאז הרגע הזה נגמר והצופים מוחזרים לגרסאות המעובדות.
באופן אירוני, המחזמר שמהלל את ז'אנר הרוקנ'רול ובז לתרבות הדיגיטלית, מרגיש כמו משהו שנכתב על ידי אלגוריתם שלא היה מבייש את המכונות של גלובלסופט. הדיאלוגים השטחיים ממילא כורעים תחת עומס רפרנסים וציטוטים משירים מוכרים; והאסתטיקה בהשראת המטריקס הופכת את המחזמר כולו לקפסולת זמן סינתטית שמזכירה יותר את להיטי הפופ ששודרו ב-MTV סביב תחילת המילניום מאשר את ימי התהילה של הרוקנ'רול.
הקהל הישראלי ידוע כקהל נדיב: הוא משתף פעולה עם השחקנים, מוחא כפיים במקומות הנכונים (אזכורים של עופרה חזה ו"הבא נגילה" גררו תשואות רמות) ומלווה אותם בשירה, לעיתים בליווי הפנס של הטלפון הנייד. אין ספק שעבור רבים מהצופים היה זה מופע בידור קליל ומהנה, שהיווה שעתיים של בריחה מהמציאות הישראלית המדכדכת. אבל אם יורשה לי להמר, רבים מהם מיהרו לרכב ושמו בספוטיפיי את אוסף הלהיטים של קווין, כדי להנות מהדבר האמיתי.